מאגר ספרי קודש

חפץ חיים: רבינו הרב ישראל מאיר הכהן בעל ספר "משנה ברורה"

ליקוט מאמרים מכל ספרי מרן החפץ חיים זצ"ל הדנים בסיבת הדברים המביאים לידי לשון הרע וכן עצות ותחבולות להשמר מדיבורים אסורים.

תוכן הענינים
א. להתרחק מן הגאוה.
ב. להזהר מן הנרגנות.
ג. להתרגל במדת הסבלנות.
ד. להזהר ממדת הכעס.
ה. להזהר ממחלקת.
ו. להתרחק מהמדה הגרועה של נצחון.
ז. להעביר על מדותיו.
ח. להזהר מן הלצנות.
ט. להתרגל לדון את חברו לכף זכות.
י. להתרגל במצות "ואהבת לרעך כמוך".
יא. לא ללמד מאנשים אשר אסור לשון הרע הפקר בעיניהם.
יב. לא להתפתות בפתויי היצר ששמירת הלשון היא בלתי אפשרית.
יג. להזהר מפתויי היצר, שמצוה לדבר על פלוני.
יד. תפלה על זהירות הלשון.
טו. קבלה בשעת קריאת "שמע".
טז.התפקיד המטל עלינו : להרבות כבוד שמים.
יז. חטא לשון הרע גורם לאבד כל זכיותיו.
יח. עצה לפרנסה.
יט. שכרו של שומר פיו, וענשו של מי שאינו נזהר בזה.
כ. להזהר בכח הדבור.
כא. הכרת החטאהתחלת התקון.
כב. ענין למוד הפתיחה של הספר "חפץ חיים".
כג. הלמוד והידיעה הברורה בהלכות לשון הרע.כד. למוד התורה.
כה. חובת השמירה.
כו. אפלו זהירות במקצת, תועלתה מרבה.
כז. זכרת מעשה מרים.
כח. לרשם לעצמו פסוקים המזכירים ענין הזהירות בדבור.
כט. להזהיר אנשי ביתו.
ל. שמירת הלשון באה בהדרגה.
לא. להתגבר על היצר הרע של סקרנות.
לב. להמנע מקריאת עתונים.
לג. להמנע מחבורת אנשים.
לד. לאחז פלך שתיקה.
לה. תפלה קודם הדבור.
לו. לא לדבר אודות אנשים.
לז. להמנע מלהזכיר שמות אנשים.
לח. שלא לדבר בפני שונאו.
לט. לא להרבות דברים.
מ. להפסיק השיחה אם עלולים לבוא לידי לשון הרע.
מא. לחשב שהמספר הוא שקרן.
מב. שלא יתפעל מדברי חברו.
מג. חובת חשבון הנפש.
מד. שלא להתיאש אם נכשל חס ושלום כמה שנים בעון לשון הרע.
מה. לזכות הרבים.
מו. אגדת השומרים.

----------------------------------------------------------------------------

א. להתרחק מן הגאוה.
יש אדם שמרגל בלשון הרע מחמת גאוה, דהינו : משום שהוא מחשיב את עצמו לחכם ולאיש באנשים, והכל שפלים בעיניו, לכן מלאו לבו להתלוצץ על חברו. הגאוה תביאהו גם לקנא ולשטם את חברו המכבד בעיני אנשי העיר, כי דמיונו מסיתו לחשב שכבודו נפחת בגלל חברו. ולכן יבחן ויבדק גנזי נסתרות חברו כדי שיהיה לו מה לדבר עליו, יהיה אמת או שקר, על מנת להקטין שמו אצל בני אדם ולהראות יתרון עצמו על חברו, ולהפחית מעלתו של חברו ולהכלימו ולבישו, ויתלוצץ עליו מאחר שאינו חשוב בעיניו. על כן, החפץ לטהר את נפשו מהעון המר הזה, יחשב תמיד בגדל גנות הגאוה. (עין בספר "שמירת הלשון" שער התבונה פי"ד)

ב. להזהר מן הנרגנות.
ויש שסבת ההרגל לדבר לשון הרע היא : מדת הנרגנות. "נרגן" הוא אדם אשר דרכו וחקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חברו תמיד, על מעשיו ועל דבריו, אף על פי שחברו בתמו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד חברו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה. והנה, המנגע במדה הרעה הזאתלא ימלט מעון לשון הרע, כי בכל מה שחברו עושה או מדברידמה לו שכון רק נגדו. והרוצה להנצל מהמדה הרעה הזאת, יתבונן המסבבות ממנה. (עין שער התבונה פט"ז)

ג. להתרגל במדת הסבלנות.
יזהר מאד להרגיל את עצמו במדת הסבלנות, שיהיה מרצה בכל מה שיארע לו, ואפלו יחרפוהו בפניולא ישיב כלל, וידע כי הכל מאת ה' עבור עונותיו, ועונותיו הם המחרפים אותו. ובזה יוקל עליו לרכש את מדת שמירת הלשון. כי בלי מדת הסבלנות יצטרך להתגבר על יצרו תמיד שלא לספר אחרים מה שהיה בינו ובין פלוני, או להזהר באיזה אפן לספר, ופעם ינצח את היצר ופעם היצר ינצחנו. (עין שער התבונה פ"ח)

ד. להזהר ממדת הכעס.
יש אדם שמרגל בלשון הרע מחמת רב כעסו, דהינו שהוא בטבעו כעסן גדול ונח לכעס על כל דבר, ובעת הכעס אי אפשר לו להתאפק, ומדבר כל שעולה על רוחו. ולאיש כזה אין שום עצה לשמירת לשונו, כי בעת שכעסו מתגבר עליו, אין הוא בדעתו. והעצה היחידה לו היא : לעקר את המדה הרעה הזאת מאתו.
(עין שער התבונה פי"ג)

ה. להזהר ממחלקת.
עון המחלקת הוא אפלו חולק על אדם השוה לו במעלה, וכל שכן אם חולק חס ושלום על תלמיד-חכם, אפלו איננו רבו, וכל שכן אם הוא רבו בודאי גדול עונו ונכפלה רעתו. כי דרך בעלי המחלקת לבזות את הצד שכנגדם, וידוע גדל ענשו של המבזה תלמיד חכם ממה שאמרו במסכת סנהדרין, ונפסק כן ביורה דעה סימן רמ"ג ס"ו, שהמבזה תלמיד חכם הוא בכלל "כי דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (ובזמננו, אם הוא רק ראוי להורות ויגע בתורה נקרא "תלמיד-חכם", והמבזהו, אפלו בדברים בעלמא, ואפלו שלא בפניו, עון פלילי הוא, וחיב נדוי, כדאיתא ביורה דעה סימן רמ"ג ס"ז ובסימן של"ד בש"ך סקס"ח), וגם אין רפואה למכתו כדאיתא במסכת שבת קי"ט. ומה נואלו האנשים שנקל בעיניהם לחלק על הרב והבית-דין שבעיר ולבזותם, ואינם חרדים מהענש הגדול המעתד לבוא עליהם עבור זה לעולם הבא, וגם בעולם הזה לא ינצלו מן השפטים הרעים.

ויש להפליא מאד על בעל המחלקת : הלא אם יפגעו בבנו אפלו שלא במתכון, מפיו לפידים יהלכו עליו, וכל שכן אם יזיקו בכונה ונפל למשכב, אף שנתרפא, יפרסמו בעיני הכל לאיש אכזרי, ולא ישקט ולא ינוח עד שיגמל לו כמעשהו, ובלבו ינקט עליו עבור זה שנאת נצח. והלא על ידי המחלקת הוא מביא בעצמו כל הצרות על בניו, ואפשר גם שימותו חס ושלום עבור זה (כדאיתא במדרש ובתנא דבי אליהו). ואדרבה, גם רומז לאנשי ביתו שיחזיקו עמו במחלקתו, כעין שמצינו בדתן ואבירם שיצאו נצבים פתח אליהם, הם ונשיהם וטפם.

ולכן אפלו כבר נכנס בענין המחלקת, וקשה לו מאוד להפרד מחבריו, בכל זאת יתאמץ בכל כחתיו לסלק עצמו מהם, ולא ישמע לדברי היצר הרע וטענותיו, שמסיתו כי לא לכבוד יהיה לו אם יפסיק באמצע ולא יגמר הנצוח, כי מוטב לאדם שיכסף בעולם הזה לפני אנשים יחידים ולא יכסף לעתיד לבוא לפני כל הבית דין של מעלה.
(עין שער הזכירה פט"ז)

ו. להתרחק מהמדה הגרועה של נצחון.
אצל הולכי רכיל מצוי מאד שעוברים על הלאו של אונאת דברים (לא תונו איש את עמיתו) על ידי מה שקורין בלשון אשכנז "אויספירן". ואסביר בלשון הקדש כדי שיתברר על כמה לאוין דאוריתא עלולים לעבר על ידי מדה גרועה זו. והוא : כשיספר ראובן לשמעון "לוי דבר עליך כך וכך", (ועבר ראובן על הלאו "לא תלך רכיל בעמיך" ושאר לאוין ועשין), ושמעון מאמין לדבריו (ועובר על הלאו "לא תשא שמע שוא" ושאר לאוין ועשין). ןכשפוגע שמעון בלוי, הוא מתחיל לחרפו ולבזותו (ועובר על הלאו "ולא תונו איש את עמיתו", כי האם משום שקבל לשון הרע עליו ומאמין שלוי דבר עליו לשון הרע, התר לו להונות אותו). ולוי עומד ומשתאה "על מה ולמה אתה מחרפני", עד ששמעון בכעסו מספר לו "למה גנית אותי לפני ראובן? וכי סבור אתה שאיני יודע? והלא ראובן ספר לי" (ועובר גם הוא על הלאו "לא תלך רכיל", כמו שמפרש בכל הפוסקים דקאי על אמת), ולוי משיב שקר ענה בי ראובן לפניך, וחנם חרפתני". ואחר כך כשפוגע שמעון בראובן, היצר מסיתו לגמר הענין הרע בכי טוב, ואומר לו "בשקרנותך הסתני לבלע את לוי חנם, והלא הוא אומר לא היו דברים מעולם". ועברה גוררת עברה, ואומר לו ראובן לשמעון "לך עמי ותראה שאני אומר הדברים בפניו ממש". ומסתמא הבא לטמאפותחין לו, והולך עמו ופוגע בלוי ואומר שמעון לראובן "אמר בפניו". ומלביש את עצמו במדת העזות לאמר : "אתה דברת עליו לפני כך וכך" (ועובר שנית על הלאו "לא תלך רכיל", שהוא אף על אמת). ופני לוי מתלבנים (ועובר ראובן גם על הלאו "לא תשא עליו חטא"). ולוי משיב "אמת דברתי, אבל לא באפן זה ובנגון זה אמרתי", (כידוע כי כמה דברים משתנין בתנועה אחת מן הקצה אל הקצה). ושמעון משיב : "עתה, אף אם תכחיש אלף פעמים לא אאמינך, אחרי שאמר הדברים בפניך" (ועובר גם הוא שנית על הלאו "לא תשא שמע שוא", שמן התורה אסור להאמין בשום אפן, וכי מפני שהרשע הזה הלביש את עצמו במדת החצפה והעזות ואמר בפניו, התר הלאו "לא תשא שמע שוא" ? ).

הנך רואה כמה לאוין באים מצד אהבת המדה הגרועה של "אויספירן", כי אם היה ראובן הולך בדרכי השם יתברך, היה לו לשתק, ולקבל על עצמו חשדו של שמעון שיחשדהו לשקרן בענין לוי, ולא לילך עם שמעון אצל לוי ולהוסיף עונות על עונו הראשון שספר רכילות. ה' ישמרנו מהמדה הגרועה הזאת.
(עין פתיחה ל"חפץ חיים", לאוין י"ד בהגהה)

ז. להעביר על מדותיו.
ירגיל עצמו במדת "מעביר על מדותיו", שמלבד שהיא מדה קדושה כשלעצמה, שבעבור זה מעבירים לו לאדם על כל פשעיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, עוד היא תועלת גדולה שלא יבוא האדם לידי כעס ומחלקת.
(עין "חובת השמירה" פ"י)

ח. להזהר מן הלצנות.
ויש שנכשלים בעון לשון הרע מחמת לצנות, שהרגיל את נפשו ללצנות ולחברת אנשים לצים, ולכן נמשך גם הוא להתלוצץ מאנשים ולספר בגנותם. וצריך האדם להתרחק מהכת הזאת.
(עין שער התבונה פי"ג)

ט. להתרגל לדון את חברו לכף זכות.
ירגיל אדם את עצמו לדון את חברו לכף זכות. והענין של "כף זכות" הוא, בין אם יש לצדד בעצם הענין שנשמע עליו שעשה או שדבר, לומר שהדין עמו, או שבשגגה בא הענין לידו, או שלא ידע את חמר אסורו. ואפלו נתברר שכל הסברות אינן שיכות במעשה זה, יחשב אולי חסר המספר פרט אחד או שהוסיף פרט אחד קטן, שעל ידי זה נשתנה הענין לגנותו. כי אנו רואין בעינינו מחוש הנסיון שכמה וכמה ספורי לשון הרע ורכילות אינם שקר מחלט, ואף על פי כן נשתנה כמה פעמים מאמתת המעשה לדברי המספר מהפך להפך, שכמה פעמים מתחיל המספר לסדר את דברי הלשון הרע או הרכילות מאמצע הדבור או המעשה, ואינו מספר מה שהיה קודם לזה, ועל ידי זה נשתנה כמה פעמים הענין לגמרי (כמו שכתב אחד מן הראשונים, שמי שירצה להתחיל באמצע הענין יאמר חס ושלום שמתר לעבד עבודת כוכבים, ויתחיל מ"ועבדתם אלהים אחרים"), ולפעמים יאמר בנגון אחר, ועל ידי זה גם משתנה הענין כמה פעמים, ופעמים הרבה יוצא הדבור מפי אדם שלא במתכון, והוא עצמו מתחרט אחר כך על זה. ופעמים הרבה דבר מה שדבר מחמת שהיה לו כעס על ענין אחר, ונזדמן לו ענין זה, ומרב צערו נתהוה זה שדבר או עשה, כי אין אדם נתפס על צערו. והכלל : מי שירצה לדון לכף זכות, לא יסגרו לפניו דרכי זכות, בין למספר ובין למקבל. ולכן, לפי רב הרגלו של אדם לדון את חברו לכף זכות, כנגד זה יתמעט ממנו עון לשון הרע ורכילות.
(עין שער התבונה פ"ד ובפתיחה ל"חפץ חיים" עשין סק"ג)

י. להתרגל במצות "ואהבת לרעך כמוך".כאשר נתבונן, נמצא שקיום מצות לדון את חברו לכף זכות ומדת שמירת הלשון תלויים בקיום מצות עשה "ואהבת לרעך כמוך". שאם יאהב את חברו באמת, בודאי לא ידבר עליו לשון הרע, ויחפש עליו בכל כחותיו זכות. וידמה לנפשו, שאם ארע שעשה הוא עצמו דבר שלא כהגן, ובני אדם עומדים ומספרים באותו ענין, והוא יודע צד זכות על עצמו, שהיה דבר זה בשגגה או סבה אחרת, כמה מהתשוקה היתה לו שימצא מי שילמד זכות עליו, כדי שלא יתבזה כל כך. באפן זה ממש צריך לעשות לחברו.
(עין שער התבונה פ"ה)

יא. לא ללמד מאנשים אשר אסור לשון הרע הפקר בעיניהם.
ויש שסבת הרגל עונו בא לו מצד הפקר, כי רואה שדבר זה הפקר בעיני הרבה מבני האדם בעונותנו הרבים, ואין נחשב בעיניהם לעון כלל, על כן נתרשלו ידיו משמירתו. אולם אין זו הדרך הישרה, אלא אף שרואה אנשים חשובים שאינם זהירים בדבורם, אל ילמד מהם (ומכל מקום ידון אותם לכף זכות, שלא התבוננו בחמר הענין).

ובאמת אנו רואים בעונותנו הרבים שהרגיל בלשון הרע ורכילות, נעשה הדבר כהפקר בעיניו ואינו נחשב ברעיוניו ללא תעשה כלל, שאפלו ידבר רע על חברו ויגנהו בתכלית הגנות, אם תשאלהו "למה דברת לשון הרע או רכילות?", יאמר לך על זה אלף התרים שדבר זה איננו בכלל לשון הרע. ואם תברר לו בראיות שדבר זה הוא לשון הרע גמורה, יחזר מדבורו ויאמר : "אף אם דבר זה הוא לשון הרע, אבל על איש כזה בודאי לא כונה התורה, מפני שהוא איש צבוע או חנף, ומצוה לפרסמו. ועוד, שראיתי עליו עולה פלונית ופלונית". הקצור, ככל שתרצה להוכיח לו את גדל עונו, שעבר על ידי דבורו שדבר עד עתה, יוסיף לדבר עליו יותר לשון הרע ויותר רכילות, עד שיוציאנו מ"עמיתך", שאינו בכלל ישראל, לפי שיטת יצר הרע שלו. הנמצא כזה בעונות אחרים? למשל, אם נראה שאחד נכשל באכילת חזיר בשוגג, ונוכיח אותו על שעבר על תורת ה' ולא השגיח על עצמו שלא לבוא לזה, היתכן שיקח עוד חתיכת חזיר בפני המוכיח ויאכלה בפניו? (אם לא שהמיר את דתו חס ושלום ויצא מכלל ישראל לגמרי, ובאיש כזה אין אנו מדברים). ובעון המר הזה, שגם עליו יש לאו מפרש בתורה, וענשו חמור עד מאוד, אנו רואים בעונותנו הרבים שככל שנוכיח לאיש על מה שדבר לשון הרע או רכילות על פלוני, יחזר ויגנהו יותר ויותר. עד שכמעט על פי הדין ננעלה מצות הוכחה על זה. אין זה כי אם מפני רב ההרגל נעשה הדבר הזה בעונותנו הרבים כהפקר.

(עין שער התבונה פט"ו וב"חובת השמירה" פ"י, ובפתיחה ל"חפץ חיים", לאוין ס"ק ו')

יב. לא להתפתות בפתויי היצר, ששמירת הלשון היא בלתי אפשרית.
ידוע שהיצר מפתה את האדם להתרחק ממדת שמירת הלשון ומללמד פרטי הדין הזה, באמרו "מה תועלת תגיע לך אם תלמד ותעמיק בענין הזה? האם תוכל להגיע עד קצבו ולשמר את פיך כל ימי חיך? הלואי ימשל הקיום יום או יומים! ואפלו בזמן המועט הזה, האם תשמר כל הענינים שצריך לשמר? הלא איש מדיני אתה ויש לך עסקים רבים עם מאות בני אדם! טוב לך שלא תתחיל במדה זו כלל, כי היא מדה שאין לה קצבה, בזמן ובענין, כי כוללת כל חלקי העתים והזמנים אשר יתקים האדם בימי חלדו, וגם כוללת כל חלקי הענינים אשר בין אדם לחברו". אף אתה אמר כנגדו : "לו יהא כדבריך, וכי בשביל זה צריך להתרפות מזה? הלא ידוע מה שהביא הגר"א בשם המדרש, שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיוזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ראה, שלא נזכר במדרש "חדש" או "שבוע" או "יום" או "שעה", רק "רגע". וכי בשביל שלא אוכל לשמר את המדה הזאת בכל פרטיה וענינה, (שעל ידה הייתי עולה לנצח למדרגה גדולה וקדושה), אתעלם לגמרי מלפקח על הנפש ולשמר את הפה ככל שיהיה בכחי?"

וכל זה הוא לפי דברי היצר, שלא תועיל ההסכמה והקבלה שיקבל בלבו על להבא, רק על ימים אחדים. אך כאשר נעמיק יותר בענין זה, נראה שטענת היצר שקר מעקרה, כי כבר נבחן בכור הנסיון, שככל שירגיל בזה יקל עליו להשמר, כי ירגיש בעת שיוציא מפיו דבור שלא כהגן, תחת אשר בתחלתו לא הרגיש מחמת רב מרוצת הרגלו לכל הדברים אשר יחפץ. ובמעט זריזות לנפשו ימנע מדבורים אסורים, אחר שאין לו עוד כח ההרגל לזה.
(עין הקדמה ל"שמירת הלשון")

יג. להזהר מפתוי היצר שמצוה לדבר על פלוני.
יש אנשים שסבת הרגל עונם היא : "אומר מתר", שהיצר מטעה אותם שדבר זה איננו בכלל לשון הרע, או שעל איש כזה לא צותה התורה אסור לשון הרע, ואדרבה מצוה לגנותו מחמת טעם פלוני ופלוני. ובאמת כמעט רב האנשים נכשלים בלשון הרע בגלל חסרון ידיעה. והנה, לחסרון זה אין שום עצה, רק שילמד תחלה כל פרטי אסור לשון הרע, עד שידע הענין על בריו. ובאמת עצה זו כמעט היא המועלת יותר מן הכל. ולאו דוקא בענין לשון הרע, אלא בכל מצוה שנכשל בה כמה פעמים, עד שהיצר הרע מושל עליו בענין ההוא, עצתו, שילמד היטב דיני המצוה ההיא, שעל ידי זה תתבטל ממשלת היצר מעליו.
(עין שער התבונה פט"ז)

יד.תפלה על זהירות הלשון.
נכון שיבקש בקשה זו בבקר אחר התפלה, ועל ידי זכירתו בפה יהיה לו גם מזכרת שלא ילכד בדבורים אסורים.
רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, א-ל רחום וחנון, שתזכני היום ובכל יום לשמר פי ולשוני מלשון הרע ורכילות ומקבלתם.

ואזהר מלדבר אפלו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל, או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

ואזהר מלדבר דברי שקר, חנפה, לצנות, מחלקת, כעס, גאוה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים.

וזכני שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעניני גופי או נפשי. ושיהיו כל מעשי ודבורי לשם שמים.
(לקוח מנסח התפלה שסדר רבנו הח"ח ז"ל בסוף ספרו "חובת השמירה")

טו. קבלה בשעת קריאת "שמע".
בשעת קריאת "שמע", כשאומר "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", שהוא קבלת על מצות, יקבל על עצמו שלא לעבר על הלאוין והעשין שתלויים בחלק הדבור.
(עין "חובת השמירה" פ"י)

טז. התפקיד המטל עלינו : להרבות כבוד שמים.ידוע, שהבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בבית המקדש של מעלה, עד שיעשו ישראל בית המקדש של מטה. וכל זמן שאין אנו מתקנים את מעשינו, ולא יוכל בית המקדש להבנות, אין הקדוש ברוך הוא יכול להכנס בבית מקדשו של מעלה. ואם כן, תסב גם עלינו השאלה החמורה : מדוע תהיו אחרונים להשיב את המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אל ביתו? הגם שסוף-כל-סוף יתקן הדבר בעל כרחנו, אבל למה נהיה אחרונים. ועל כל יום ויום שאנו מתרשלים, תפל השאלה גם עלינו.

ועל כן, נזדרז נא אנחנו כלנו, כל אחד ואחד, לעקר שנאת חנם ועון לשון הרע מאתנו, ואז ישוב המלך מיד אל ביתו. וכל אחד שימהר לתקן הדבר, יזכה זכות גדולה. ועל כן אחי ורעי, נקים נא מה שאמר הכתוב (בסוף מלאכי) : "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו", לתקן מה שקלקלנו עד עכשו, ולהזהר מכאן ולהבא. והעקר : לעורר את החרדים, שיתאמץ כל אחד לעורר את מכיריו ומיודעיו לפרסם את גדל האסור, כי מפני רב ההרגל נעשה ענין שמירת הלשון כמדה טובה בעלמא.
(עין קנטרס "כבוד שמים" פ"ג)

יז. חטא לשון הרע גורם לאבד כל זכיותיו.
כתב בספר חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ז) וזה לשונו : הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם את מעשיהם, ימצאו בספר זכיותםזכיות שלא עשו אותם, ויאמרו : "לא עשינו אותן". ויאמר להם : "עשה אותןאת אשר דבר בכם וספר בגנותכם". וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם, יבקשו אותן בעת ההיא, ויאמר להם : "אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני". וכן יש מהם גם-כן שימצאו בספר חובותםחובות שלא עשו, וכשאומרים "לא עשינום", יאמר להם : "נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם". עד כאן לשונו. וכן כתבו שאר הספרים הקדושים.

ואם כן הדבר, מי שמטבע חס ושלום במדה הרעה הזאת : להריק על חברו תמיד בחצי לשונו, לא יועיל לנפשו אפלו ירגיל את נפשו תמיד לתורה ולמצות, כי מיד שישתכר שבוע או שבועים איזה אשר נצחי על ידי תורה ומצוה, ימצא את חברו בחצי פיו, ויתן לו זכיותיו לנצח ויקח תמורתם את עונותיו. ואם ישתכר בעוד איזה חדשים או שנים מנת אשר נצחי, יסבב לו אדם אחר, ושוב יתנם לו, כנזכר לעיל, וכן תמיד עד יום מותו חס ושלום. כללו של דבר : אדם זה עלול שיצא מן העולם נקי מנכסיו, הינו : הקנינים הנצחיים של תורה ומצות, ויהיה ממלא תמורתם בעונות רבים ועצומים, מינים ממינים שונים, של כמה וכמה אנשים, שלקח מכל אחד לפי ערך הבזיון והכלמה שגרם להם בימי חייו. על-כן הזהיר אותנו דוד המלך עליו השלום, תחלת הכל : לנצר לשוננו מרע, ואחר כך : סור מרע ועשה טוב. כי על ידי שינצר לשונו, כל הטוב שיזמין לו הקדוש ברוך הוא, אם מעט ואם הרבה, בידו ישאר ולא ינתן לאחרים חילו.
(עין שער הזכירה פ"ג)

יח. עצה לפרנסה.
לפלא הוא בעיני, שטבע בני האדם לחפש סגלות וברכות מאנשים גדולים להצלחה בפרנסה, ומה יועילו להם כל הסגלות והברכות, אם חס ושלום מרגל בחטא של לשון הרע ורכילות, הרי יש על זה "ארור" מפרש בתורה : "ארור מכה רעהו בסתר", דקאי על לשון הרע, כמו שפרש רש"י. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה : ארור, בו קללה, בו נדוי. וזה לא יצא מפי איש אחד, כי אם בהסכמת כל ישראל, בצרוף הכהנים והלוים, כדכתיב בקרא, והרי הוא מכלה השפעתו.

ואם היו שומעים לדברי, הייתי מיעץ להם שישמרו עצמם בזהירות יתרה מחטא זה, ובפרט מלעשות רע לחברו בעניני גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה בפעל ממש, שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגלות. וכמו שידוע שכל הארורים פתחו תחלה בברכה, ואמרו : "ברוך אשר לא יכה את רעהו", וכל ישראל ענו על זה "אמן", ובודאי תתקים הברכה הזו.
(עין "שמירת הלשון" ח"ב פ"ט)

יט. שכרו של השומר פיו, וענשו של מי שאינו נזהר בזה.
הענשים דלהלן מובאים במקומות פזורים בש"ס ובמדרשים, שעלולים לבוא על האדם המרגל בעון המר של ספור לשון הרע ורכילות, ולא עוד, אלא שכל העולם לוקה בגלל עון זה : מביא על עצמו נגעים, ונעשה "מצורע מחלט", וצריך לשהות מחוץ למחנה (ועכשו : עניות ודלות ושאר צרות תמורת צרעת); מאבד את מעט התורה שיש בידו; אינו מקבל פני השכינה; נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו; נעשה מרכבה לקלפה הטמאה; ממשיך על כל איבריו רוח הטמאה ומטמא אותם, וכל אבר נופל ממדרגתו; פוגם את דברי הקדשה שמוציא אחרי כן מפיו, וכח הדבור שלו נופל ממדרגתו הראויה לו, ואינו יכול לפעל בקדשה כראוי; אין מקבלין תפלתו למעלה; בעת שהוא מדבר לשון הרע על חברו, מלאכי השרת מדברים עליו רעות לפני הקדוש ברוך הוא; נגרע ממדרגת המין האנושי עד שהוא גרוע מכלב; מתגלגל בדומם ובאבני השדה, ולפעמיםבכלב. וכשהוא מתגלגל בכלב, יודע שבגלגולו הקודם היה אדם, ומצר ומצטער איך ירד מצורתאדם לצורת בהמה; ראוי לסקלו באבן; מגדיל עוונות עד לשמים; הקדוש ברוך הוא קוראו "רע"; כשעובר על חמשה חמשי תורה; כאלו כפר בעקר; מתעב לפני ה'; אין יכלת לנקותו מן העון על ידי הגיהנם, אלא הקדוש ברוך הוא יורה חציו מלמעלה ואחרי כן מקבל גחלי רתמים מלמטה; צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד, ואי אפשר לשער גדל היסורים והצרות שסובל בשביל דבור אחד; כיון שעון לשון הרע שקול כנגד שלשה עונות החמורים, ענשו גם הוא כנגד החמורות; נפרעים ממנו בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא; אין הקדוש ברוך הוא משתתף עמו להצילו מצרותיו; סופו להיות כקרח; הורג שלשה : המספרו, והמקבלו, והנאמר עליו.

בעון לשון הרע מיתת אסכרה באה, שהיא המיתה הקשה מכל המיתות (המרגלים מתו מיתה משנה בעון לשון הרע); אין לו רפואה לעתיד לבוא; מזונותיו מתמעטין; כל העולם לוקה בשביל בעלי הלשון; גורם לסלק את השכינה מישראל; הגשמים נעצרים; מיתה, חרב וקטלא באים לעולם.

ולכן, כל איש יחרד ויירא וירך לבבו בעודו בחיים, בעוד הרשות בידו, וידע את אלקיו, אז יתכפרו עונותיו וישוב חרון אפו ממנו, ובצאת נשמתוינוח וישקט, ויסתופף בצל השכינה בגן העדן, כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמד.
(עין שער הזכירה פ"ב, פ"ד-פ"ט וב"חובת השמירה" פ"ו)

ומי ששומר את פיו ולשונו מלדבר דברים אסורים : מתקן ומקדש כלי האמנות המיחד לאיש הישראלי, וכל הדברים שידבר אחרי כן בתורה ובתפלה יעלו למקור שרשם למעלה (בדברי הקדשה שהאדם מדבר בעולם הזה לפני השם יתברך, נבראים למעלה עולמות ומלאכים קדושים, ויהיו אחרי כן מליצים ופרקליטים עבור נשמתו); נצל מכל הענשים הבאים על ידי החטא הזה; נקרא בשם "איש" (כי כשכח הדבור פגום הוא רק בגדר חי שאינו מדבר); מלאכי השרת מלמדין עליו זכות; יתלבש עליו רוח הקדשה; מביא את עצמו לידי השפעה בעולם הזה; זוכה למעלה גדולה בגן העדן (בעבור כל רגע ורגע שחוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער); נצל מגיהנם; מסיר מעל עצמו קנאת אנשים; כל אחד יאהבנו וימסר לו סודותיו ולא ידברו עליו לעולם.
(עין שער הזכירה פ"י י"א)

כ. להזהר בכח הדבור.
כח הדבור של האדם הוא כח פשוט רוחני בלבד, ופעלתו שפועל למעלה נוראה עד למאוד. ולכן חזק ונורא עד למאוד הקלקול שנגרם בעולמות העליונים על ידי דבורים אסורים. וכגדל הקלקול כן גדול הענש.
(עין שער הזכירה פ"א)

כא. הכרת החטאהתחלת התקון.
ידוע, שכשם שמנהג העולם להשתמש ברפואות לחלי הגוף, כן צריך להשתמש ברפואות לחלי הנפש. והנה, ברפואות הגוף ידוע, דאם החולה אינו מכיר במחלתו, וחושב שהוא רק מחוש בעלמא, יעברו כמה ימים ולא יבוא לשאל את הרופא. ואפלו הולך אצל הרופא, ואפלו כשלוקח הרפואות, הוא רק כדי לצאת ידי הבריות, שאומרים שמתאר פניו נכר שאינו שלם בבריאותו. ולחולה כזה לא יועילו הרפואות כלל, וכדאיתא בגמרא : "מאן דכתיב לה כאבאאזיל לבי אסיא", והכונה, דצריך להכיר שיש לו כאבא, וכשהוא בא אצל הרופא ומספר לו גדל מכאוביו אז יועילו לו הרפואות.

כן הדבר בעניננו : תחילה צריך האדם להכיר את עצמו שהוא חולה בנפשו, ולבקש עצות ותחבולות להעזר ממחלתו, ואז כאשר ילך אצל הרופא, ויקח הסמים שיתן לו הרופא, יוכל להרפא ממחלתו.

וכדי שיבוא להכיר את חטאו, צריך לכל הפחות ללמד בפתיחה לספר "חפץ חיים", ושער הזכירה מספר "שמירת הלשון", ומשם יכיר את עצמו שהוא חולה בנפשו, ואז אם יקח הרפואות יוכל להעזר על ידן.
(עין "זכור למרים" פ"א)

כב. ענין למוד הפתיחה של הספר "חפץ חיים".
זאת הפתיחה (לספר "חפץ חיים") יקרא ויחזר ויקרא, כי היא בודאי מועילה לענין זה להבא יותר מן הכל, כי היא מלקטת מהראשונים, אשר דבריהם קדושים וטהורים כמראה הלפידים, ובודאי שמרו את עצמם ממדה גרועה זו עד תכליתה, על כן דבריהם פועלים מאוד בלב קוראיהם.
(עין בפתיחה לספר "חפץ חיים")

כג. הלמוד והידיעה הברורה בהלכות לשון הרע.
ודע, דעקר השמירה שלא יבוא לידי לשון הרע אינה נעשית בקבלת הלב בלבד, כי אם שיהיה לו עת קבועה בכל יום, אם מעט ואם הרבה, ללמד ההלכות והמוסר השיכים לענין חלק הדבור. מפני שהרפואה ללשון הרע אינה באה אלא על ידי למוד תורת אסורי לשון הרע ורכילות וכל אבזריהו, המבארים בכל התורה בכללותיהם, ובכל פרטיהם ודקדוקיהם על פי הש"ס ומדרשי חכמינו זכרונם לברכה, שעל הלמוד הזה בלבד אמרו : מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע? יעסק בתורה. וגם צריך לדעת, דלמוד תורה זו (הלכות לשון הרע ורכילות) אינו מועיל רק למי שמקבל על עצמו בעת למודו לשמור את עצמו בכל לבבו ובכל נפשו לבלי לעבר על האסורים האלה.

ולכן, תחלה יראה להיות בקי בכל פרטי הדינים של שמירת הלשון, ולחזר עליהם עד שיהיה בקי בהם, כדי שידע איזה דבור יפל תחת סוג השמירה, ועל ידי זה ממילא יוסר ממנו רב ההרגל שהיה לו עד עתה. ואחר כך, אם רק יקבע איזה זמן מיחד לזה בכל שבועיועיל הרבה. והכל לפי טבע האדם ועסקיו, כי יש אנשים אשר צריכים לבדק עצמם בכל יום לראות מה מצבו בענין כח הדבור שלו.

והנה, בדרך כלל ידע האדם, שכל זמן שלא נתברר לו היטב על פי דין, שהדבור שעומד להוציא מפיו איננו בכלל לשון הרע או רכילות או מחלקת, ימנע מלאמרו. ואפלו היצר מפתהו שיש בדבר זה צד מצוה ויזכה לעולם הבא, אל ישמע לו, כי באפן זה בודאי ינצל מדין של מעלה. כי אפלו לא היה הדין עמו, וישאלוהו למעלה : "מדוע לא גנית את פלוני בענין פלוני? והלא היה בדבר צד מצוה!", יוכל להשיב : "אצלי היה ספק, על כן נהגתי לפי הכלל : ׳שב ואל תעשה עדיף׳". אולם, אם יגנה את פלוני, או יעשה מחלקת עמו מספק, שהיצר מפתהו שיש בדבר צד מצוה, לא יוכל להשיב שמחמת ספק דבר, דמחמת ספק לא היה לו לדבר.
(עין "חובת השמירה" פ"ג, ובדברי ההסכמה לספר "חפץ חיים" ובהקדמה לשמירת הלשון, ובשער התבונה פט"ז)

כד. למוד התורה.
הרוצה לרפא את לשונו, יאכל מעץ החיים, היא התורה, ואכלוחי לעולם. ודע שלמוד התורה הוא גם עצה שלא יבוא לידי לשון הרע.
(עין שער התורה פ"א)


כה. חובת השמירה.
צריך האדם לשמר את פתחי פיו, מדברים אלו : מלשון הרע על יחיד וכל שכן על צבור; מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא; מרכילות, שקר, חנפה, לצנות וכל שכן הקריאה בספרי פלסתר; מאונאת דברים ואפלו לאשתו; מהלבנת פנים ואפלו בשעת תוכחה; מדברי גאוה, ואפלו מגאוה בלב; מדברי מחלקת, מדברי כעס, ונכון לאיש נבון להמנע מוכוחים, והנפש היפה תזהר גם משיחה בטלה; ושלא לתן לחברו עצה שאינה הוגנת (ומצוי בשדכנים וסרסורים ומוכרים); ומקללות; וגם יזהר מלסתר דבריהם של אביו ורבו, ומלהוציא שם שמים לבטלה (אפלו בלע"ז).

לא יסיח דעתו משמירתם. וצריך לקבע זמן בכל יום ללמוד ההלכות השיכות לענינים אלה. ואם שכח לרגע "חובת השמירה" שעליו, ונכשל בלשונו, ישוב בתשובה על זה ולא יפסיק שמירתו. ואם הוא תלמיד חכם, לא יאחר התשובה אפלו מהלילה לבקר, אלא ישוב באותו יום, קודם השנה, כדי שלא להשהות הטמאה על נפשו.
(עין "חובת השמירה" פ"ט ופ"י)

כו. אפלו זהירות במקצת, תועלתה מרבה.
אפלו לא תועיל הקבלה של חובת השמירה בתחלה כי אם למעט את התפלה, שלא יהיה רגיל בה כל כך, כדאי הוא העמל בזה, כי אם ימעט רק עשר תבות של דבור אסור ביום, יתקבץ במשך שנה הרבה יותר משלשת אלפים תבות. וכשם שבלמוד התורהכל דבור ודבור הוא מצוה בפני עצמה, כן דבורים אסוריםכל דבור ודבור הוא עון בפני עצמו, ומכל עון נברא מקטרג בפני עצמו. וכשכבש את יצרו וחסר שלשת אלפים דבורים אסורים, מעט שלשת אלפים מקטרגים, וברא תחתיהם מליצים. וכמאמרם : "ישב אדם ולא עבר עברה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

ובפרט לפי מה שידוע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה : הבא לטהרמסיעין אותו", בודאי בהמשך הזמןיעזרהו הקדוש ברוך הוא שלא תהיה לו תשוקה כלל לדבורים האסורים, כשם שסתם אדם כשר מישראל אינו מתאוה לאכילת בשר חזיר. כי כאשר האדם מתיגע על איזה דבר בתורה, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממנו [לאותו דבר], כדאיתא במדרש (רבה, פרשת נשא) : "אם יגעת הרבה בדברים, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך".
(עין "חובת השמירה" פ"ג)

כז. זכירת מעשה מרים.
התורה נתנה עצה כללית להנצל מעון לשון הרע ומענשו, והיא : "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים", שנזכר בלב ובפה את גדל הענש שנענשה מרים.

הגם שהיתה צדקת ונביאה, והבאר היתה עולה בזכותה, ולא דברה אלא באחיה אשר אהבתו כנפשה וסכנה עצמה להצילו מן המים, ולא דברה בגנותו, אלא השותה אותו לשאר הנביאים, ולא דברה בפניו שלא יבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכונתה היתה לבנינו של עולם, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלה, ואף על פי כן לא הועילו לה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת.

וגם נצטוינו להודיע זה לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי להסתירו, שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו, כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול, וגורם רעות רבות, ובני אדם נכשלים בו תמיד.
(עין שער התבונה פי"ב ו"זכור למרים" פכ"ז)

כח. לרשם לעצמו פסוקים המזכירים ענין הזהירות בדבור.
שמעתי על אנשים שעשו תקנה טובה שלא ילכדו באסור לשון הרע : שהדפיסו פתקאות קטנות שכתוב עליהם הפסוק "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", והניחה על שלחנו (ויש שכתבו "זכור את אשר עשה למרים"). ויותר טוב להניחה בכיסו, ששם עשוי למשמש בכל שעה ויהיה למזכרת נצח.
(עין "זכור למרים" פכ"ו פ"א)

כט. להזהיר אנשי ביתו.
הרוצה להיות זהיר בשלמות מעון קבלת לשון הרע ורכילות, יהיה רגיל תמיד להוכיח לאנשי ביתו ולהציע לפניהם גדל השכר למי שזהיר בדבור, ולהפך : גדל הענש, רחמנא לצלן, כדי שלא יפל על ידי ספוריהם ברשת קבלת לשון הרע ורכילות. [ועין בהלכות לשון הרע סימן ב' דין ב'].
(עין שער הזכירה פי"ב)

ל. שמירת הלשון באה בהדרגה.
תחלה ירגיל את עצמו שלא יעמד בחבורת אנשים, ולא ידרש אחר חדשות. ואחרי כן ירגיל את נפשו לאט לאט שלא יאבה לשמע דברים בטלים, שכמעט לא יתכן שיהיו נקיים מלשון הרע ורכילות, עד שבהמשך הזמן יעזרנו ה' שתהיה קנויה לו המדה של שמירת הלשון בטבע, עד שכשיראה אדם עובר על אסור לשון הרע וכיוצא בזה, תתפלא נפשו עליו, כי כבר נשרש האסור בטבעו כמו שאר אסורים לכל ישראל. וזה כבר נבחן בכור הנסיון, שנצירת הלשון מרע, והאזנים משמיעת דבורים אסורים, לא תקשה על האדם רק שבועות אחדים, כי בראות העם שזה האיש ימאן לדבר ולשמע לשון הרע ולצנות ושאר דבורים אסורים, יחדל כל מספר מלספר לו ענין שנוגע לאסור הזה, וילך עם ה"סחורה" הזו של לשון הרע ורכילות למי שירצה לקחתה, בראותו כי לא לכבוד ותפארת יהיה לו בעיני האיש הזה, כי יחשבנו לבעל לשון הרע או לץ. וכמעט שלא יצטרך לשמר עצמו עוד מלשמע, כי בעלי הלשון הרע בעצמם, כשיספרו איזה מעשהישמרו ממנו, ואם יעמד בסמוך להםלא יספרו, כי יגורו לנפשם פן יקלקל השומע הזה את "סחורתם" בעיני שאר "הקונים". ולא יקשה על האדם רק בתחלה, שיסכים בלבו באמת על הענין הזה. וכל זה נכלל במה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מועד קטן דף ה') : "השם אורחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".
(עין שער התבונה פ"ג)

לא. להתגבר על היצר הרע של סקרנות.
רגילים העולם, כשאחד עוקר דירתו מעירו לעיר אחרת, כשפוגש לאחר זמן אדם מעירו הקודמת, הוא חוקר ודורש אחר כל אנשי העיר, בכלל ובפרטף על מצבם ותהלוכתם, בדברים שבין אדם למקום ובבין אדם לחברו, אם הם לטובה או לרעה, ובפרט שואל על בני בעלי בתים בעלי תורה אשר היו לפניו, האם לומדים עדין תורה או פרשו הימנה. ובספור כזה אין שום צד התר, כי השואל אינו מתכון להוכיח את אנשי עירו הקודמת, והמשיב בודאי אין כונתו לזה. וספור כזה מערב בלשון הרע מראשו ועד סופו, כי הוא דורש אחר כל אחד, ויש לו מדה מיחדת על כל אחד, איך לתארו ביראת השם יתברך ואיך להגבילו במדותיו. וכבר בארנו שיש כמה לאוין ועשין כשמספר או מקבל לשון הרע על אחד מישראל, וכל שכן כשמספר או מקבל על הרבה אנשים, שהוא מרבה על עצמו כמה לאוין ועשין. ועל כל אחד יצטרך לתן דין וחשבון. על כן השומר נפשו ירחק מזה עד מאוד.
(עין ב"חפץ חיים" הלכות לשון הרע כלל ד' הלכה א' הגהה ב')

לב. להמנע מקריאת עתונים.
בעונותינו הרבים המציא יצר הרע, שהוא השטן, תחבולה חדשה להחטיא את אחינו בני ישראל בעון של לצנות ולגרם הסתלקות ההשפעה מהעולם, והיא : על ידי קריאת העתונים, שנתרבו מאוד בזמנינו, שנמצא בהם לצנות ולשון הרע ורכילות ומחלקת ודברי כפירה ומינות. ואם לא היו נמצאים קוראים לזה, לא היו מדפיסים אותם. ודבר זה נעלם מכל, שכלם יהיו נתבעים על זה לדין, בבואם לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הן המדפיסים, הן המוכרים והן הקוראים אותם. וענין זה נעשה להרבה מאחינו בני ישראל דבר הכרחי למאוד, עד שאי אפשר להם להיות יום אחד בלא עתון, ומבלים שעות על קריאתם.
(עין מכתבי "חפץ חיים" סימן מ"ב)

לג. להמנע מחבורת אנשים.
יזהר מאוד שלא יעמד בחבורת אנשים, ואפלו צריך דבר הכרחי יקצר עמידתו שם, אם לא שהוא מכירם שלא ישמעו ביניהם דבורים אסורים. ואפלו החבורה כלה אנשים הגונים, אך אחד ביניהם איש זדון, הוא מקלקל את כל בני החבורה וראוי להשמט מהם, ובעת הזו שמכרח לשהות במחיצתם יתאמץ לאחז במדת השתיקה בכל היכלת.

וענין זה שיך גם בסעדת נשואין וכיוצא בזה, שמסבין שם הרבה כתות אנשים, והיצר מסית לישב בין אנשים שאפשר לדבר עמהם כל מה שירצה ולשמע מהם מעניני העולם וחדושיו. ולא יאבה לו ולא ישמע אליו, ויזכר שבודאי יפל בחטא העצום של לשון הרע ושאר אסורים התלויים בדבור בשבתו בחבורה כזו, אבל אם יתגבר על יצרו וישב אצל בעלי תורה, ינצל מחטא זה וגם יקים מצות עשה "ובו תדבק".

כללו של דבר : הרוצה לזכות במדת שמירת הלשון, יעשה ההפך ממה שעושים בעלי הלשון. כי רגילותם תמיד ללכת לקבוץ אנשים לשמע איזה דבר שיהיה להם ממה להלעיג, או לרגל אחרי כן הדבר לאחרים. וגם רגילותם לדרש תמיד החדשות שנעשו בעיר בין אדם לחברו, כדי שלא תשקט לשונם אף לרגע, והוא יעשה ההפך.

עוד זאת יראה, שלא לקבל עליו שום התמנות, אם לא לדבר מצוה, כי קרוב הדבר שיכשל בעון לשון הרע, אלא יקים בעצמו מאמר חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב.) : "הוי קבל וקים". ופרש רש"י : "עשה עצמך אפל ושפל, ותחיה". ובדרך כלל : האדם הרוצה להיות שלם בדרכיו, ימעט ההתחברות עם בני אדם בכל יכלתו. ואפלו הוא בעל משא ומתן, שצריך לפעמים לשא ולתן עם אנשים שאינם הגונים, מכל מקום, כל זמן שאין הכרח להתחבר עמהם, יתרחק מהם.

ומה טוב ונכון להתנהג כמו ששמעתי, שחכם אחד יעץ לאוהבו שלא יעמד אף פעם בקיץ בשבת קדש אחר סעדה שלישית סמוך לבית הכנסת ובית המדרש לספר לאחד דבר מה, כי משנים נעשים שלשה, ומשלשהארבעה, חמשה, ששה, עד שלבסוף נעשית חבורה גדולה, וכל אחד מספר עניניו ומסחריו שהיו לו בשבוע שעבר, ואי אפשר שלא יבואו ללשון הרע ולצנות, וכל זה נעשה על ידי הראשון המתחיל.

ומי שקלקל עד עתה והחטיא את הרבים בענין זה, ורוצה לתקן את נפשו, יעשה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה : "הצדיקים, באותו דבר שחוטאיםבו מתרצים". על כן, תחלת הכל, ירגיל את עצמו להתרחק מלישב בחבורות אנשים, הפך טבעו עד עתה, וכמו שכתב השל"ה רמז לזה מהפסוק "לא תלך רכילבעמיך", וגם יראה לזכות את הרבים בלשונו ולהוכיחם ולזרזם לתורה ולמצות, ולהביא שלום בין אדם לחברו.
(עין שער התבונה פ"ג פ"ח, ושער הזכירה פי"ג ובפתיחה לספר "חפץ חיים", עשין סק"ו)

לד. לאחז פלך שתיקה.
ירגיל פיו במדת השתיקה, עד שתהיה לו ענין טבעי בנפשו והדבורחוץ לטבעו, כמו איש אלם, אז בודאי יהיה נכון לבו בטוח בה' שינצר לשונו מרע ולא יבוא לכסלה. מוטב שיאמרו לאדם : "דבר, מה אתה שותק כל כך", מאשר ירבה לדבר ויהיו דבריו למשא עד שיאמרו לו : "שתק".

וראיתי כתוב בספר ראש הגבעה, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל עליו תענית מן דבור, ממה שיקבל עליו תענית מן אכילה, כי מתענית דבור לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו, לא יחלש על ידי התענית הזו.

ואל יקשה : למה אנו צריכין הרבה עצות להנצל מחטאי הדבור, הלא יש לנו עצת חכמינו זכרונם לברכה, על מה דכתיב "האמנם אלם צדק תדברון"מה אמנותו של אדם בעולם הזה? ישים אדם עצמו כאלם! תשובה לזה : סחורה זויפה היא מאוד, ובה הוא משמר מכל נזק, אלא שאין הכל יכולים לקנותה, כי אם העשירים הגדולים [בנפשותם], אבל כגון אנו, מכרחים להתנהג במדה המצמצמת.

אכן בימים הנוראים הקדושים, בודאי נכון מאד לאחז במדה הקדושה הזו. וכן שמעתי שנהג הגאון הצדיק רבי יצחק אב בית דין פטרבורג, שמראש חדש אלול עד אחר יום הכפורים היה משים עצמו כאלם, כעצת חכמינו זכרונם לברכה. והפוחת לא יפחת מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
(עין שער התבונה פ"א-ב, ו"חובת השמירה" פ"י)

לה. תפלה קודם הדבור.
שמעתי על גאון וצדיק בדור שלפנינו, בעת שהיה צריך לדבר על אנשים בעניני העולם, היה דרכו לבקש בחשאי מהשם יתברך שישמרהו מלשון הרע.
(עין "זכור למרים" פכ"ו)

לו. לא לדבר אודות אנשים.
אדם שהוא בעל עצבות בטבעו, ומכרח לדבר בעניני העולם לבריאות גופו, וירא להתאמץ במדה של שתיקה, על כל פנים ירגיל את עצמו שלא לדבר אודות אנשים, יהיה מי שיהיה. ואם לפעמים מכרח לדבר אודות מישהו, יהיה בתכלית הקצור, כדי שלא יבוא לידי אסור. וכן שמעתי על הגאון רבי רפאל מהמבורג, שארבע שנים לפני פטירתו סלק מעל עצמו על הרבנות, וכשהיו אנשים נכנסים אצלו, בקשם שלא ידברו אודות שום איש.
(עין שער התבונה פ"ג)

לז. להמנע מלהזכיר שמות אנשים.
שמעתי על אחד מגדולי הדור, שהיה זהיר מאוד שלא ישמע על פיו שום שם של אדם.
(עין שער התבונה פ"ג)

לח. שלא לדבר בפני שונאו.
צריך להזהר שלא לדבר עם חנוני אודות חנונים אחרים, וכן עם כל אמן אודות בן אמנותו, כי מסתמא כל אמן אינו אוהב את בן אמנותו, ועלול מאוד לבוא ללשון הרע, ועל אחת כמה וכמה אל יודע שיש שנאה ביניהם בודאי לא ידבר עמו אודותיו. ואין צריך לומר שאסור לשבחו לפניו, אלא אפלו דברים בעלמא, שאינם של גנאי ושבח, גם נכון מאוד להזהר שלא לדבר עמו אודותיו, כי בגלל שנאתו ימשך את הענין לענין שיהיה נאות לו לירות עליו בחצי פיו.
(עין שער התבונה פ"ג)

לט. לא להרבות דברים.
יש בכח האדם לשמר את עצמו מלשון הרע אם יצמצם את דבורו, כי ברב דברים לא יחדל פשע.
(עין "זכור למרים" פ"ג)

מ. להפסיק השיחה אם עלולים לבוא לידי לשון הרע.
התחיל לדבר עם ראובן אודות שמעון, כי לא ידע שהוא שונאו, ובתוך כל מבחין שיש לו שנאה עליו, אם אין לו עצה איך להשמט מאתו לגמרי, לכל הפחות יטה השיחה לענין אחר.

וכן אם ארע שהתחיל לדבר, ומרגיש בעצמו שאם יסים דבורו ילכד בעון לשון הרע או שאר דבור אסור, יאזר בנפשו ללחם עם יצרו להפסיק באמצע, וישיא את הדברים לענין אחר. כשם שאם היו מודיעים לו באמצע אכילתו שאוכל דבר אסור, בודאי היה מפסיק מיד וגם היה פולט מה שבתוך פיו. ואפלו יתביש לפעמים על ידי זה, הלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה : "מוטב שיקרא אדם שוטה כל ימיו, ואל יהי רשע שעה אחת לפני המקום".
(עין שער התבונה פ"ג)

מא. לחשב שהמספר הוא שקרן.
כשאחד מספר לו שפלוני עשה לו או ספר עליו כך וכך, יש לו לחשב : אולי הדבר שקר מעקרו, או אולי הוסיף המספר מעט שקר ועל ידי זה נשתנה הדבר לגמרי. ואפלו לא הוסיף המספר מאומה, אולי לא ספר כל הענין כמות שהוא וגרע איזה תבות, או אמר בנגון אחר, שעל ידי זה נשתנה הדבר לגמרי. או יחשב איזה צד זכות אחר על האיש, שבשגגה היה הענין וכיוצא בזה. ובדרך זו לא יבוא הדבר לידי קטטה ומריבה ולידי שנאת חנם.

ודע, שהיצר הרע, הרוצה שיקבל האדם לשון הרע, בא אל האדם ומסיתו לאמר : "איך אחשד את המספר שיאמר דבר אשר לא היה והוא שקר מעקרו, או שיוסיף מעט מן השקר ויעבר על 'מדבר שקר תרחק'". אף אתה השב לו : "טוב לי לחשד את המספר שאמר דבר שקר משאאמין מה שספר לי. כי אם הייתי רואה אדם שהוא לבוש שעטנז ומקיף פאת ראשו וזקנו, והוא מספר על אחד מחברי שדבר עלי רעה, בודאי לא הייתי מקבל את הדבר לאמת, והייתי משיב לו : "לך ממני לא אאמינך על חברי אחרי שהפקרו אצלך לאוין דאוריתא של שעטנז והקפת הראש והזקן, בודאי התר אצלך גם אסור שקר". והלא אף בעניננו כן הדבר, כי אפלו נניח שכדבריו כן הוא, עבר על לאו דאוריתא "לא תלך רכיל", שהוא אסור גדול על מאוד, והוא אפלו על אמת, כמבאר בכל הפוסקים, אם כן חשוד הוא גם לבדות שקר מעקרו מלבו, או על כל פנים לערב בתוך הענין מעט מן השקר שעל ידי זה יתכן שנשתנה הדבר מראשו לסופו.
(עין שער הזכירה פי"ב)

מב. שלא יתפעל מדברי חברו.
לא יתרגש משום דבר ששמע על פלוני שעשה דבר שלא כרצונו, כי על ידי התרגשות יצאו מפיו דברים שלא כהגן.
(עין "חובת השמירה" פ"י)

מג. חובת חשבון הנפש.
מובא בספרים הקדושים שארבעה זמנים יש לתשובה : א) בכל יום קודם השנה, וזו היא המעלה שבכלם, שלא נרשם עדין למעלה כלל; ב) בערב שבת קדש; ג) בערב ראש חדש; ד) בערב יום הכפורים, וצריך שיתבונן בנפשו אם התנהג בדבורו כדין. ואם בחן נפשו שלא נכשל בלשונו, מהנכון שירשם בפנקסו שעזר לו ה' בזה, וישמח בחלקו, ויתן הודאה לה' על העבר ויבקש להבא. ויהיה לנגד עיניו תמיד מאמר חכמינו זכרונם לברכה, שאמר הקדוש ברוך הוא : "בני, אם תרצו להנצל מן הגיהנםשמרו עצמכם מלשון הרע" (ולשון הרע כולל כל חלקי הדבור האסור), ושלא לחפש קולות בענין לשון הרע ולעשות כל ההשתדלות וההתחכמות שלא להלכד בפח היצר בזה.
(עין "זכור למרים" פכ"ה ו"חובת השמירה" פ"י)

מד. שלא להתיאש אם נכשל חס ושלום כמה שנים בעון לשון הרע.
שאלני אדם אחד, אחרי שעוררתי ברבים את גדל אסורו : ידעתי גם ידעתי כי עברתי על עון זה מאות פעמים, ואיני זוכר כלל אל שמם לילך ולפיסם; ולא עוד אלא כיון שאני בן-תורה, למדו ממני כמה אנשים שלא להיות זהירים בדבורם, במה אוכל להתרצות לפני אדון כל?

התשובה על זה : אמרו חכמינו זכרונם לברכה : "צדיקים, באותו דבר שחוטאיםבו מתרצים". ועל כן ישתדל ללמד ענינים אלה ברבים, מתוך ספרי הפוסקים המדברים להלכה בענין זה, (הרמב"ם בפ"ז מהלכות דעות והסמ"ג בל"ת י"א וספר החנוך בפרשת קדושים), שם יראה ויתבונן כי לא נופל אסור זה משאר אסורי התורה, ובהרבה פרטים הוא חמור יותר, (צא ולמד מתוך ספרי האלפסי, שמכל הש"ס קבץ וקצר בתכלית הקצור, ואלו בענין זה העתיק בפרק ב' ממסכת שבת כל הסגיות מפרק ג' דמסכת ערכין המדברים בענין זה). את כל אלה ילמד ויתחזק לקימם, ואז בודאי ימחל לו הקדוש ברוך הוא על העבר, ויעזרהו להבא שלא יכשל עוד. יעזר הקדוש ברוך הוא שכל יראי ה' יתעסקו בדבר הזה ללמד ולקים, ואז בודאי ימהר הקדוש ברוך הוא ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.
(עין "כבוד שמים" פ"ג)

מה. לזכות הרבים.
האדם שיחזק את עצמו בענין שמירת הלשון בכל כחו, ויזרז גם אחרים בענין הגדול הזה למען כבוד ה' ותורתו, שלא יהיה מצותיה הפקר חס ושלום, זכותו גדולה מאוד. כי באמת כלל ישראל בחזקת כשרים וצדיקים הם, אלא שמפני העלם ידיעת פרטי הדינים בענין הזה, וגם נעלם מהרבה אנשים העצות איך להמלט מן היצר בענין הזה, רפויה בידם מצות שמירת הלשון. ואם ימצא מי שיעוררם בענין הזה, בודאי יתקבלו דבריו, ותהיה זכות הרבים תלויה בו.
(עין "שמירת הלשון" סוף ח"א בחתימת הספר פ"ד)

מו. "אגדת השומרים".
בעתים הללו מצוה שיראי ה' יתאספו לפעמים יחד ויחזקו איש את רעהו בעניני עבודת ה', וכל דבריהם נכתבים בספר זכרון לפני ה', כמו שנאמר (מלאכי ג') : "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו . . . ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

ועקר ההתחזקות יהיה לא במחשבה לבד רק במעשה, דהינו שיתחזק להשמר בכל נפשו מדברים שהם נגד דיני התורה, הן בעניני לאוין והן בעניני עשין.

צריך האיש הישראלי להיות חזק בעבודת ה' כמו חומה, אשר לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם, וכמו שנפסק ביורה דעה (סימן קנ"ז) שצריך האדם לתן כל נכסיו ולא לעבר על לאו דאוריתא [בפתיחה לספר "חפץ חיים" מובא כמה לאוין ועשין וארורין שאדם מקבל על עצמו על ידי ספור וקבלת לשון הרע ורכילות].

והנה בעון הזה שכבר נשתרש בעונותינו הרבים ונעשה כמעט כהפקר, קשה מאד להשריש בלב האדם ההמוני שמי שמדבר דברים אסורים הוא כאוכל בשר חזיר ממש, אם לא שימצאו הרבה מגידים יראי ה' שידברו אודות זה בקר וערב, כלי האי ואולי! אבל איפה נמצא המגידים האלה.

ואעתיק פה עצה שעשינו בשנה שעברה לחזק את הענין הקדוש הזה, שחתמו על זה כמה מגדולי זמננו וכמה ראשי מתיבתות. ועשינו חבורה מיראי ה' הנקראת בשם "אגודת השומרים", על שם הכתוב : "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", דהינו שכל אחד יתחזק בענין הקדוש הזה לשמר פיו ולשונו מדבורים אסורים. והסכמנו שכל אחד ילמד בענין זה על כל פנים שלשה פעמים בשבוע, חצי שעה בכל פעם. וסדר הלמוד יהיה : ביום ב' וה' ילמד ההלכות שבענין הזה, וביום שבת קדש ילמד המוסר. ובחרנו בספר "חפץ חיים", שבו מלקטים ההלכות מכמה פוסקים, ובספר "שמירת הלשון" חלק א' וחלק ב' לענין מוסר, שבו מלקטים כמה ענינים נחוצים השיכים לענין זה. והאדם המרגיש בטבעו שכאשר ילמד הענינים הללו מדברי הפוסקים הראשונים, כמו הרמב"ם וסמ"ג והחנוך ו"שערי תשובה" וכיוצא באלה, יתחזק הדבר אצלו יותר, יוכל לעשות כן.

עוד עשינו תקנה, שאחת לשלשים יום, דהינו בכל ערב ראש חדש, תתכנס כל החבורה, או על כל פנים ראשיה, לדבר ולהתיעץ איך לחזק עת הענין הקדוש הזה שהקדוש ברוך הוא הקפיד עליו מאד.

גם צריך למצא איש ירא אלקים שיסע מעיר לעיר למצא חברים לענין הזה. ומי שירצה להיות חבר, ירשם שמו בפנקס האגדה הזו.

והשומר את עצמו כדין, תחול עליו הברכה שנתברכו בהר גרזים מפי כל הלוים וארון ברית ה' עמהם וענו כל העם ואמרו אמן.
(עין "שם עולם" שער התחזקות פ"א, ומכתבי "חפץ חיים" סימן נ"ט, פ"ז ו"זכור למרים" פכ"ה)