סימן קצט - דין הקבורה ובית הקברות
סימן קצט. דין הקבורה ובית הקברות ובו י"ז סעיפים:
(א) קבורה האמורה בתורה, היא שיתן את המת בקרקע ממש. ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דא"א שלא יהיו נקבים בארון זה וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון, אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו, אלא מן הצדדים נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד כדי שלא יפול העפר על גוף המת, שזהו בזיון לו. ויש מקומות עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון, ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים, עושים ארון. כשעושין ארון, יש ליזהר בשיורי הנסרים שלא לעשות מהם איזה תשמיש. ויש להסיק בהן תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן, כמו שכתוב והלך לפניך צדקך:
(ב) מניחין את המת על גביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ ישראל, מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שם וכפר אדמתו עמו. והעיקר לתת על הברית קודש, וגם על פיו ועל עיניו ועל כפיו:
(ג) אין קוברין את המתים זה אצל זה, אא"כ היה הדופן המפסיק ביניהם יכול לעמוד בפני עצמו, והוא לפחות ו' אצבעות. ואם אפשר, יש להחמיר שיהיו ו' טפחים בין זה לזה. אבל האיש או האשה, נקברים עם בנם או בתם, או עם בן או בת בנם ובתם. זה הכלל, כל קטן שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו. אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה, אינם נקברים יחד. ואפילו בקטנים, דוקא לקבור שניהם בבת אחת. אבל אם כבר נקבר אחד, אסור לקבור אצלו את האחר:
(ד) כבר מבואר בסי' קס"ג ס"ז דתינוק שמת מלין אותו אצל קברו וקוראין לו שם. וכן לתינוקות גם כן צריכין לקרוא לה שם. וצריכין להזהיר את הקברנים על זה (השיב משה או"ח סי' י"ג):
(ה) אין נותנים שני ארונות זה על זה אלא אם יש ביניהן עפר ששה טפחים:
(ו) אין קוברים רשע אצל צדיק, שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי. ואפילו רשע חמור אצל רשע קל, אין קוברים. וכן אין קוברין צדיק ובל שכן בינוני וכשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה, אין לקברם יחד, שגם במותם, אין להם מנוחה יחד:
(ז) המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברים את המת, אלא זה זורקו מידו וזה נוטלו:
(ח) לאחר שהניחו את המת בקבר, מהפכין את המטה ג"פ, כי מטה בגימטריה דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול. זכר לדבר, הפכת מספדי למחול לי, וביום שא"א תחנון, אין עושין זאת:
(ט) אם יש יתום בבית הקברות, אזי לאחר הקבורה (אם הוא יום) מרחקין לכל הפחות ד' אמות מהקברים ואומרים את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת וגו' (תהלים מ"ט). וביום שאין אומרים תחנון, אומרים מכתם לדוד וגו' (תהלים מ"ז), והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתחדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקריה. ויש מקומות נוהגין שגם הקדיש אומרים תחלה קודם הקבורה לאחר צדוק הדין, ויש מקומות שגם צדוק הדין אין אומרים עד לאחר הקבורה:
(י) נוהגין שכשהולכין מבית הקברות, תולשין עשבים ומשליכין אחרי גיום ואומרים זכור כי עפר אנחנו. וגם הוא רמז לתחית המתים שיחיו מעפרם, על דרך ויציצו מעיר כעשב הארץ. ויכולין לעשות כן גם בחול המועד (מבי"ט ח"א םי' ר"ג), ורוחצין ידיהם. ויש רמז שאין טומאה זאת נטהרת אלא בג' דברים אלו, מים ואפר פרה ואזוב. אין לרחוץ את הידים בנהר אלא מכלי (א"ר סס"י רכ"ד). ואין ליטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו. ואין לנגב את הידים. י"א שיושבים ז' פעמים, מפני שהרוחות מלוות אותו. וכל זמן שיושבין, בורחין ממנו. ובקצת מקומות נוהגין לישב רק ג' פעמים לאחר שרחצו את הידים. ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגו'. וגם כשנקבר המת ביום טוב, יכולין לישב כך שלש פעמים כמו בחול. ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית קודם שירחץ ידיו וישב. ומנהג אבותינו תורה:
(יא) אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום דהוי ליה בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחו"ל לארץ ישראל, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. וכן אם הוא צוה להוליכו ממקום למקום, מותר:
(יב) אסור לפתוח קבר לאחר שנסתם הגולל, דהיינו שכבר נתנו עפר על כיסוי הארון. אבל כל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתחו משום איזה דבר. ואם מחמת איזה דבר צריכין לפנות את המת מקברו, יעשו שאלת חכם:
(יג) אם חפרו קבר לא יניחוהו פתוח בלילה כי יש סכנה בדבר. ואם אין פנאי לקבור את המת עד למחר ימלאו את הקבר בעפר:
(יד) אסור לדרוך על גבי קברים משום דיש אומרים דאסור בהנאה. ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן ידרוך על גבי קברים, מותר:
(טו) לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת וכן בכל החדר שהמת הוא שם כשתפלין בראשו או ציצית בבגדו, משום לועג לרש. ואם הם מכוסים, מותר. וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים אלא מה שהוא לכבוד המת:
(טז) בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש. מפני כבודן של המתים, כגון לאכול ולשתות שם או לפנות שם. ואין מרעין שם בהמות. ולא ילקט ממנו עשבים. אבל אילנות הנטועין בבית הקברות ואינן על הקברים, מותר ללקט פירותיהן:
(יז) יש מקומות נוהגין שאין מציבין מצבה עד לאחר י"ב חודש משום דהמצבה נראה לחשיבותא ובתוך י"ב חדש יש לו צער. ועוד, טעם המצבה שלא ישכח מן הלב והמת אינו נשכח עד לאחר י"ב חודש (א"ר סס"י רכ"ד). ויש מקומות שאין מדקדקין בזה:
(א) קבורה האמורה בתורה, היא שיתן את המת בקרקע ממש. ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דא"א שלא יהיו נקבים בארון זה וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון, אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו, אלא מן הצדדים נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד כדי שלא יפול העפר על גוף המת, שזהו בזיון לו. ויש מקומות עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון, ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים, עושים ארון. כשעושין ארון, יש ליזהר בשיורי הנסרים שלא לעשות מהם איזה תשמיש. ויש להסיק בהן תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן, כמו שכתוב והלך לפניך צדקך:
(ב) מניחין את המת על גביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ ישראל, מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שם וכפר אדמתו עמו. והעיקר לתת על הברית קודש, וגם על פיו ועל עיניו ועל כפיו:
(ג) אין קוברין את המתים זה אצל זה, אא"כ היה הדופן המפסיק ביניהם יכול לעמוד בפני עצמו, והוא לפחות ו' אצבעות. ואם אפשר, יש להחמיר שיהיו ו' טפחים בין זה לזה. אבל האיש או האשה, נקברים עם בנם או בתם, או עם בן או בת בנם ובתם. זה הכלל, כל קטן שישן עמו בחייו, נקבר עמו במותו. אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה, אינם נקברים יחד. ואפילו בקטנים, דוקא לקבור שניהם בבת אחת. אבל אם כבר נקבר אחד, אסור לקבור אצלו את האחר:
(ד) כבר מבואר בסי' קס"ג ס"ז דתינוק שמת מלין אותו אצל קברו וקוראין לו שם. וכן לתינוקות גם כן צריכין לקרוא לה שם. וצריכין להזהיר את הקברנים על זה (השיב משה או"ח סי' י"ג):
(ה) אין נותנים שני ארונות זה על זה אלא אם יש ביניהן עפר ששה טפחים:
(ו) אין קוברים רשע אצל צדיק, שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי. ואפילו רשע חמור אצל רשע קל, אין קוברים. וכן אין קוברין צדיק ובל שכן בינוני וכשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה, אין לקברם יחד, שגם במותם, אין להם מנוחה יחד:
(ז) המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברים את המת, אלא זה זורקו מידו וזה נוטלו:
(ח) לאחר שהניחו את המת בקבר, מהפכין את המטה ג"פ, כי מטה בגימטריה דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול. זכר לדבר, הפכת מספדי למחול לי, וביום שא"א תחנון, אין עושין זאת:
(ט) אם יש יתום בבית הקברות, אזי לאחר הקבורה (אם הוא יום) מרחקין לכל הפחות ד' אמות מהקברים ואומרים את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת וגו' (תהלים מ"ט). וביום שאין אומרים תחנון, אומרים מכתם לדוד וגו' (תהלים מ"ז), והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתחדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקריה. ויש מקומות נוהגין שגם הקדיש אומרים תחלה קודם הקבורה לאחר צדוק הדין, ויש מקומות שגם צדוק הדין אין אומרים עד לאחר הקבורה:
(י) נוהגין שכשהולכין מבית הקברות, תולשין עשבים ומשליכין אחרי גיום ואומרים זכור כי עפר אנחנו. וגם הוא רמז לתחית המתים שיחיו מעפרם, על דרך ויציצו מעיר כעשב הארץ. ויכולין לעשות כן גם בחול המועד (מבי"ט ח"א םי' ר"ג), ורוחצין ידיהם. ויש רמז שאין טומאה זאת נטהרת אלא בג' דברים אלו, מים ואפר פרה ואזוב. אין לרחוץ את הידים בנהר אלא מכלי (א"ר סס"י רכ"ד). ואין ליטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו. ואין לנגב את הידים. י"א שיושבים ז' פעמים, מפני שהרוחות מלוות אותו. וכל זמן שיושבין, בורחין ממנו. ובקצת מקומות נוהגין לישב רק ג' פעמים לאחר שרחצו את הידים. ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגו'. וגם כשנקבר המת ביום טוב, יכולין לישב כך שלש פעמים כמו בחול. ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית קודם שירחץ ידיו וישב. ומנהג אבותינו תורה:
(יא) אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום דהוי ליה בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחו"ל לארץ ישראל, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו. וכן אם הוא צוה להוליכו ממקום למקום, מותר:
(יב) אסור לפתוח קבר לאחר שנסתם הגולל, דהיינו שכבר נתנו עפר על כיסוי הארון. אבל כל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתחו משום איזה דבר. ואם מחמת איזה דבר צריכין לפנות את המת מקברו, יעשו שאלת חכם:
(יג) אם חפרו קבר לא יניחוהו פתוח בלילה כי יש סכנה בדבר. ואם אין פנאי לקבור את המת עד למחר ימלאו את הקבר בעפר:
(יד) אסור לדרוך על גבי קברים משום דיש אומרים דאסור בהנאה. ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן ידרוך על גבי קברים, מותר:
(טו) לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת וכן בכל החדר שהמת הוא שם כשתפלין בראשו או ציצית בבגדו, משום לועג לרש. ואם הם מכוסים, מותר. וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים אלא מה שהוא לכבוד המת:
(טז) בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש. מפני כבודן של המתים, כגון לאכול ולשתות שם או לפנות שם. ואין מרעין שם בהמות. ולא ילקט ממנו עשבים. אבל אילנות הנטועין בבית הקברות ואינן על הקברים, מותר ללקט פירותיהן:
(יז) יש מקומות נוהגין שאין מציבין מצבה עד לאחר י"ב חודש משום דהמצבה נראה לחשיבותא ובתוך י"ב חדש יש לו צער. ועוד, טעם המצבה שלא ישכח מן הלב והמת אינו נשכח עד לאחר י"ב חודש (א"ר סס"י רכ"ד). ויש מקומות שאין מדקדקין בזה: