סימן קצח - הלכות הוצאת המת והלויתו וצדוק הדין
סימן קצח. הלכות הוצאת המת והלויתו וצדוק הדין, ובו ט"ז סעיפים:
(א) אם יש מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה. ואם יש בעיר ממונים להתעסק במת, אלו שאינן צריכין להתעסק בו, מותרין במלאכה:
(ב) בכפר קטן אם יש שם מת, אין שואלין בשלום זה לזה, ומכ"ש שאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת אפילו בעיר גדולה. אבל כשאין שם מת, שואלין בריחוק ד' אמות מן הקברים:
(ג) אסור להלין את המת, שנאמר לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משום כבודו להביא לו ארון ותכריכין, או שיבואו קרוביו, או ספדנים, מותר, דלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבואו עדים או אשתו להכירו:
(ד) בכל המתים, הממהר להוציאו למנוחתו, הרי זה משובח. אבל באביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה, הממהר להוציאם, הרי זה מגונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שהיו גשמים מזלפים על המטה:
(ה) אם יש שני מתים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה, ואחר כך את השני. ולאחר שקברו את הראשון, אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, כדי שלא לעכב קבורת השני. אם רוצים להלין את הראשון מפני כבודו, אין מעכבין את השני בשביל זה, אלא קוברין אותו מיד:
(ו) אם אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ, מוציאין את הת"ח תחלה אפילו אם הע"ה מת תחלה. איש ואשה, מוציאין את האשה תחלה אפילו אם האיש מת תחלה, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה:
(ז) כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. ויש בזה תיקון לעון קרי והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רח"ל:
(ח) הרואה את המת ואינו מלוה אותו, עובר משום לועג לרש ובר נדוי הוא. ולפחות ילוהו ד' אמות. ובמקום שאינו צריך ללוותו (כדלקמן סעיף ט'), מ"מ צריך לעמוד בפניו. ולא מפני המת הוא עומד, אלא מפני העוסקים בו, שהם עסוקים במצוה. וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם עוסק בו, צריכין לעמוד בפניו. וכן היז בעלי אומניות עומדים בפני מביאי ביכורים:
(ט) בזמן הזה מסתמא כל איש ישראל למד מקרא ומשנה. ולכן כשמת, מבטלין אפילו תלמוד תורה כדי ללוות אותו. אך לאשה ולתינוק, נוהגין להקל שלא לבטל ת"ת בשביל הלוי'. ותינוקות של בית רבן, לעולם אין מתבטלין כלל. דאפילו לבנין בית המקדש אין מבטלין אותם:
(י) צריכין ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עם האנשים כשהולכין לבית הקברות ומכ"ש בחזרתן, כי יש ח"ו סכנה בדבר:
(יא) נושאי המטה אין להם להנעיל ברגליהם סנדלים (שהם בלא עקב ויכולים ליפול בקל מעל הרגל). אבל במנעלים, אין קפידא:
(יב) כשמגיעים עם המת לערך ל' אמות מן הקבר, יעמדו עמו כל ד' אמות, כדי שיעמדו ז"פ כנגד ז' מעמדות שהם נגד ז' הבלים שבקהלת, וז' מדורי גיהנם. וז' דינים החולפים על המת. וישהו מעט שם, שזוהי קצת כפרה למת. וביום שאין אומרים תחנון אין צריכין להעמיד, כי אזי אין הדין קשה:
(יג) כשבאים לבית הקברות, מי שלא ראה את הקברים ל' יום, צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' (ע"ל סי' ס' סי"א), ואח"כ אומרים אתה גבור כו' עד להחיות מתים:
(יד) אח"כ אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו וכו' (עיין בסי' שאח"ז ס"ט). אחד מן האבלים מתחיל. ואם אין שם אבל, המופלא אשר שם מתחיל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון, אין אומרים צדוק הדין. ולבן אין אומרים בע"ש לאחר חצות היום וכן בערב יו"ט. אבל בערב ר"ח וערב חנוכה וערב פורים, אומרים גם לאחר חצות היום. ועל תלמיד חכם אומרים גם בל"ג בעומר, ובימים שלאחר ר"ח סיון עד שבועות, ובתשעה באב, ובערב ר"ה קודם חצות היום:
(טו) בלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש בבית הקברות:
(טז) על תינוק פחות משלשים יום, אין אומרים צדוק הדין:
(א) אם יש מת בעיר, כל בני העיר אסורין במלאכה. ואם יש בעיר ממונים להתעסק במת, אלו שאינן צריכין להתעסק בו, מותרין במלאכה:
(ב) בכפר קטן אם יש שם מת, אין שואלין בשלום זה לזה, ומכ"ש שאין שואלין בשלום בבית הקברות כשיש שם מת אפילו בעיר גדולה. אבל כשאין שם מת, שואלין בריחוק ד' אמות מן הקברים:
(ג) אסור להלין את המת, שנאמר לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משום כבודו להביא לו ארון ותכריכין, או שיבואו קרוביו, או ספדנים, מותר, דלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבואו עדים או אשתו להכירו:
(ד) בכל המתים, הממהר להוציאו למנוחתו, הרי זה משובח. אבל באביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה, הממהר להוציאם, הרי זה מגונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערב יום טוב, או שהיו גשמים מזלפים על המטה:
(ה) אם יש שני מתים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה, ואחר כך את השני. ולאחר שקברו את הראשון, אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים, כדי שלא לעכב קבורת השני. אם רוצים להלין את הראשון מפני כבודו, אין מעכבין את השני בשביל זה, אלא קוברין אותו מיד:
(ו) אם אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ, מוציאין את הת"ח תחלה אפילו אם הע"ה מת תחלה. איש ואשה, מוציאין את האשה תחלה אפילו אם האיש מת תחלה, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה:
(ז) כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. ויש בזה תיקון לעון קרי והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רח"ל:
(ח) הרואה את המת ואינו מלוה אותו, עובר משום לועג לרש ובר נדוי הוא. ולפחות ילוהו ד' אמות. ובמקום שאינו צריך ללוותו (כדלקמן סעיף ט'), מ"מ צריך לעמוד בפניו. ולא מפני המת הוא עומד, אלא מפני העוסקים בו, שהם עסוקים במצוה. וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם עוסק בו, צריכין לעמוד בפניו. וכן היז בעלי אומניות עומדים בפני מביאי ביכורים:
(ט) בזמן הזה מסתמא כל איש ישראל למד מקרא ומשנה. ולכן כשמת, מבטלין אפילו תלמוד תורה כדי ללוות אותו. אך לאשה ולתינוק, נוהגין להקל שלא לבטל ת"ת בשביל הלוי'. ותינוקות של בית רבן, לעולם אין מתבטלין כלל. דאפילו לבנין בית המקדש אין מבטלין אותם:
(י) צריכין ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עם האנשים כשהולכין לבית הקברות ומכ"ש בחזרתן, כי יש ח"ו סכנה בדבר:
(יא) נושאי המטה אין להם להנעיל ברגליהם סנדלים (שהם בלא עקב ויכולים ליפול בקל מעל הרגל). אבל במנעלים, אין קפידא:
(יב) כשמגיעים עם המת לערך ל' אמות מן הקבר, יעמדו עמו כל ד' אמות, כדי שיעמדו ז"פ כנגד ז' מעמדות שהם נגד ז' הבלים שבקהלת, וז' מדורי גיהנם. וז' דינים החולפים על המת. וישהו מעט שם, שזוהי קצת כפרה למת. וביום שאין אומרים תחנון אין צריכין להעמיד, כי אזי אין הדין קשה:
(יג) כשבאים לבית הקברות, מי שלא ראה את הקברים ל' יום, צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' (ע"ל סי' ס' סי"א), ואח"כ אומרים אתה גבור כו' עד להחיות מתים:
(יד) אח"כ אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו וכו' (עיין בסי' שאח"ז ס"ט). אחד מן האבלים מתחיל. ואם אין שם אבל, המופלא אשר שם מתחיל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון, אין אומרים צדוק הדין. ולבן אין אומרים בע"ש לאחר חצות היום וכן בערב יו"ט. אבל בערב ר"ח וערב חנוכה וערב פורים, אומרים גם לאחר חצות היום. ועל תלמיד חכם אומרים גם בל"ג בעומר, ובימים שלאחר ר"ח סיון עד שבועות, ובתשעה באב, ובערב ר"ה קודם חצות היום:
(טו) בלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש בבית הקברות:
(טז) על תינוק פחות משלשים יום, אין אומרים צדוק הדין: