סימן קפד - הלכות נזקי הגוף
סימן קפד. הלכות נזקי הגוף, ובו י"א סעיפים:
(א) אסור לאדם להכות את חברו. ואם הכהו, עובר בל"ת, שנאמר והיה אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף וגו', אם הקפידה התורה בהכאת הרשע שלא להכותו יךתר על רשעו, ק"ו בהכאת צדיק. וכל המרים יד על חברו להכותו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אע"פ שעדיין לא הכהו, נקרא רשע. (וכל מי שהכה את חברו, הרי הוא מוחרם בחרם הקדמונים, ואין לצרפו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה עד שיתירו לו ב"ד את החרם כשמקבל עליו לשמוע דינם. ואם אחד מכה אותו או לישראל אחר וא"א להציל א"ע או את חברו מיד מכהו אלא ע"י שיכה אותו, מותר להכותו):
(ב) אפילו משרתו שאינו שומע בקולו, אסור להכותו. אבל מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מגדל בתוך ביתו כדי להדריכם בדרך ישרה, שזוהי טובתם:
(ג) צריך ליזהר שלא להשליך שברי כלי זכוכית וכדומה במקום שיוכלו להזיק:
(ד) אם יש לשכנו חולי הראש רח"ל וקול ההכאה מזיק לו, לא יכתוש אפילו בביתו ריפות וכיוצא בהם דברים שקול הכאתם מגיע לבית שכנו ומזיק לו:
(ה) יש עוד הרבה דברים בענין נזקי שכנים או לבני רשות הרבים. והכלל הוא שאסור לעשות שום דבר אפילו ברשותו ומכל שכן ברה"ר דבר שיכול להגיע ממנו איזה היזק לשכנו או לעוברים ברה"ר, אם לא בדבר שפשט המנהג שעושה כן כל מי שרוצה, שהרי זה כאילו מחלו כל אנשי העיר כדי שיוכל כל אחד לעשות כן כשישטרך לזה הוא ובנו אחריו:
(ו) המבעית את חברו כגון שצעק עליו מאחריו או שנראה לו באפלה וכיו"ב, חייב בדיני שמים:
(ז) החובל בחברו אע"פ שנתן את הממון להנחבל מה שנתחייב לו עבור החבלה, וכן גנב או גזלן אע"פ שהחזירו או שלמו, מ"מ אין מתכפר להם עד שיבקשו מחילה מאת הנחבל או הנגזל או הנגנב על הצער שהיה להם והם ימחלו ולא יהיו אכזרים (ע' סי' קל"א):
(ח) הרואה את חברו בצרה רח"ל ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו, חייב לטרוח ולשכור ולהצילו, וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו. ואם אין לו, מ"מ לא ימנע בשביל זה, ויצילו בממון שלו. ואם נמנע, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ובן אם שמע איזה רשעים מחשבים רעה על חברו או טומנים לו פח ולא גילה אזנו להודיעו, או שיכול לפייסם בממון בגלל חברו ולהסיר מה שבלבבם ולא פייסם, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (ועי' יו"ד סי' קנ"ח):
(ט) מי שעוסק בזיופים ויש לחוש שיסכן בזה רבים, דינו כמו רודף, ומתרין בו שלא יעשה. ואם אינו משגיח, מותר למסרו למלכות ולומר שאין אחר מתעסק בזה אלא פלוני לבדו. וכן יחיד שמעלילים עליו בגללו, יכול לומר להם אני איני עושה אלא פלוני, לבדו:
(י) נוהגין ששבעה טובי העיר דנין דיני קנסות כגון על חבלות וחירופים וכדומה, ואין להם לעשות דבר בלי בית דין, כי יש בענינים אלו הרבה חילוקי דינים ואין לעשות יותר מן הראוי על פי הדת, ואל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות:
(יא) מעוברת שהיא מקשה לילד, כל זמן שהעובר בתוך מעיה, מותרים לחתכו בין בסם בין ביד. שכל שלא יצא לאויר העולם, אין שם נפש עליו, ובשביל להציל את האם, מותרין לחתכו משום דהוי ליה כמו רודף אחר חברו להרגו. אבל כשהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם:
(א) אסור לאדם להכות את חברו. ואם הכהו, עובר בל"ת, שנאמר והיה אם בן הכות הרשע וגו' ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף וגו', אם הקפידה התורה בהכאת הרשע שלא להכותו יךתר על רשעו, ק"ו בהכאת צדיק. וכל המרים יד על חברו להכותו, אע"פ שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אע"פ שעדיין לא הכהו, נקרא רשע. (וכל מי שהכה את חברו, הרי הוא מוחרם בחרם הקדמונים, ואין לצרפו למנין עשרה לכל דבר שבקדושה עד שיתירו לו ב"ד את החרם כשמקבל עליו לשמוע דינם. ואם אחד מכה אותו או לישראל אחר וא"א להציל א"ע או את חברו מיד מכהו אלא ע"י שיכה אותו, מותר להכותו):
(ב) אפילו משרתו שאינו שומע בקולו, אסור להכותו. אבל מותר להכות בניו הקטנים או יתום שהוא מגדל בתוך ביתו כדי להדריכם בדרך ישרה, שזוהי טובתם:
(ג) צריך ליזהר שלא להשליך שברי כלי זכוכית וכדומה במקום שיוכלו להזיק:
(ד) אם יש לשכנו חולי הראש רח"ל וקול ההכאה מזיק לו, לא יכתוש אפילו בביתו ריפות וכיוצא בהם דברים שקול הכאתם מגיע לבית שכנו ומזיק לו:
(ה) יש עוד הרבה דברים בענין נזקי שכנים או לבני רשות הרבים. והכלל הוא שאסור לעשות שום דבר אפילו ברשותו ומכל שכן ברה"ר דבר שיכול להגיע ממנו איזה היזק לשכנו או לעוברים ברה"ר, אם לא בדבר שפשט המנהג שעושה כן כל מי שרוצה, שהרי זה כאילו מחלו כל אנשי העיר כדי שיוכל כל אחד לעשות כן כשישטרך לזה הוא ובנו אחריו:
(ו) המבעית את חברו כגון שצעק עליו מאחריו או שנראה לו באפלה וכיו"ב, חייב בדיני שמים:
(ז) החובל בחברו אע"פ שנתן את הממון להנחבל מה שנתחייב לו עבור החבלה, וכן גנב או גזלן אע"פ שהחזירו או שלמו, מ"מ אין מתכפר להם עד שיבקשו מחילה מאת הנחבל או הנגזל או הנגנב על הצער שהיה להם והם ימחלו ולא יהיו אכזרים (ע' סי' קל"א):
(ח) הרואה את חברו בצרה רח"ל ויכול להצילו הוא בעצמו או לשכור אחרים להצילו, חייב לטרוח ולשכור ולהצילו, וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו. ואם אין לו, מ"מ לא ימנע בשביל זה, ויצילו בממון שלו. ואם נמנע, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ובן אם שמע איזה רשעים מחשבים רעה על חברו או טומנים לו פח ולא גילה אזנו להודיעו, או שיכול לפייסם בממון בגלל חברו ולהסיר מה שבלבבם ולא פייסם, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא (ועי' יו"ד סי' קנ"ח):
(ט) מי שעוסק בזיופים ויש לחוש שיסכן בזה רבים, דינו כמו רודף, ומתרין בו שלא יעשה. ואם אינו משגיח, מותר למסרו למלכות ולומר שאין אחר מתעסק בזה אלא פלוני לבדו. וכן יחיד שמעלילים עליו בגללו, יכול לומר להם אני איני עושה אלא פלוני, לבדו:
(י) נוהגין ששבעה טובי העיר דנין דיני קנסות כגון על חבלות וחירופים וכדומה, ואין להם לעשות דבר בלי בית דין, כי יש בענינים אלו הרבה חילוקי דינים ואין לעשות יותר מן הראוי על פי הדת, ואל יהי קל בעיניהם כבוד הבריות:
(יא) מעוברת שהיא מקשה לילד, כל זמן שהעובר בתוך מעיה, מותרים לחתכו בין בסם בין ביד. שכל שלא יצא לאויר העולם, אין שם נפש עליו, ובשביל להציל את האם, מותרין לחתכו משום דהוי ליה כמו רודף אחר חברו להרגו. אבל כשהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם: