מאגר ספרי קודש

סימן קפא - הלכות טוען ונטען ועדות

סימן קפא. הלכות טוען ונטען ועדות, ובו כ"ב סעיפים:

(א) כשנפל בין שני בני אדם איזה סכסוך, ראוי להם להתפשר בטוב ושיוותר כל אחד נגד חברו כדי להתרחק מזילותא דבי דינא בבל מה דאפשר:

(ב) אם א"א להם להתפשר בטוב ומוכרחים לבא במשפט, יבאו לפני ב"ד ישראל, ואסור לדון בפני דייני גוים ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים כדיני ישראל. ואפילו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. ואפילו נתקשרו בקנין על זה או שכתבו כן בשטר, אינו כלום. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת מרע"ה. ואפילו בדבר המותר למיעבד דינא לנפשיה כאשר יתבאר אי"ה בסעיף ט', מ"מ אסור לעשותו ע"י גוי. ואפילו אינו דן לפני גוי אלא שכופהו ע"י גוי שיעמוד עמו לדין ישראל, ראוי למתחו על העמוד:

(ג) היתה ידם תקיפה ובעל דינו גבר אלם, יתבענו לדייני ישראל תחלה. אם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיניהם:

(ד) מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לו לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. ואם עבר ועשה כן, אינו יצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו:

(ה) אסור לבעל דין לספר ענין המשפט לפני הדיין שלא בפני בעל דין חברו. ולא יקדים א"ע לבוא לפני הדיין קודם לחברו, שלא יהא נחשד שמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו (סמ"ע):

(ו) כשם שהדיין הלוקח שוחד אפילו לזכות את הזכאי עובר בלא תעשה, כך הנותן את השוחד עובר בלא תעשה דלפני עור לא תתן מכשול:

(ז) אסור לטעון שקר בכל ענין. ואפילו אם יודע בעצמו שהוא זכאי, ואם יטעון האמת יתחייב בדין, מ"מ לא יטעון שקר. הכי איתא בגמ', ת"ר מניין לנושה בחברו (פי' שהלוה לחברו) מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר הלוה אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו המנה ויחלקו, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק:

(ח) לפעמים בעלי הדין בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם אם בצירוף הב"ד או שלא בב"ד, ודבר זה הגון הוא שכל אחד הוא מצדד בזכותו של זה אשר בחרו ויצא הפשר כראוי. ודוקא לצדד בדרך הישר, אבל ח"ו לעוות את הפשר, שכשם שמוזהרין שלא להטות את הדין, כך מוזהרין שלא להטות את הפשר:

(ט) יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו אם לא יוכל להציל בענין אחר, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין. ואם יש עדים הרואים שהוא תופס את החפץ מיד האחר, אינו יכול לתפסו ע"י הכאה אא"כ יוכל לברר אח"כ שנטל את שלו, כי אם לא יברר לא מהני ליה תפיסתו כיון שהיו עדים בדבר. אבל אם אין עדים דאז מהני תפיסתו, יכול לעשות כן אע"פ שלא יוכל לברר:

(י) בני העיר שמעמידין להם ב"ד, צריכין לידע שיש בכל אחד מהם שבעה דברים אלו. חכמה בתורה, ענוה, יראה, שנאת ממון אפילו שלהם, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב במעשיהם. וכל המעמיד דיין שאינו הגון, עובר בל"ת, שנאמר לא תכירו פנים במשפט, כלומר לא תכירו פני איש לומר פלוני עשיר הוא, קרובי הוא, אושיבנו בדין. וכל דיין שנתמנה בשביל כסף וזהב, אסור לעמוד לפניו או לכבדו בשאר כבוד. ועליו דרשו רז"ל אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם:

(יא) עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר והם ידונו אעש שאינם ראויים לדיינים כדי שלא ילכו לפני ערכאות של גוים. וכיון שמקבלים עליהם בני העיר אין אחר יכול לפסלן. וכל מעשיהם יהיו לשם שמים:

(יב) כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, והוא תובעו שיעיד לו בפני ב"ד, חייב להעיד לו, בין שיש עוד עד אחר עמו, בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו, חייב בדיני שמים. ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אע"פ שאמר לו אדם שידוע בו שאינו משקר. ואפילו אמר לו בעל הדין בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים ויודה לי, לא ישמע לו, שנאמר מדבר שקר תרחק:

(יג) הא דעד אחד מעיד, זהו דוקא בדבר שבממון דמהני גם עד אחד לענין שבועה. וכן בדבר איסור, אם עדיין לא נעשה האיסור, יעיד כדי לאפרושי מאיסורא. אבל אם כבר נעשה האיסור, לא יעיד עד אחד, דכיון דעד אחד אינו נאמן, אינו אלא כמוציא שם רע על חברו:

(יד) הנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה. ודוקא כשכבר ראה המעשה, דמחוייב להעיד בחנם, אבל לילך לראות את הענין שיהיה אח"כ עד בדבר, מותר לו ליקח שכר, אבל רק שכר הראוי לפי הטרחא שלו ולא יותר. וכן אם יש לו טרחא ללכת לפני בית הדין, יכול ליטול שכר טרחא כפי הראוי בעד טרחא זו ולא יותר:

(טו) כל עדות שיש לאדם הנאה בה ואיזה צד נגיעה אפילו בדרך רחוקה, פסול להעיד:

(טז) כתיב ואשר לא טוב עשה בעמיו, ודרשינן זה הבא בהרשאה ומתעבר על ריב לא לו. ודוקא כששני בעלי הדין המה בעיר אלא כגון שהלוה הוא אלם ובעל טענות וירא המלוה לטעון עמו ומרשה לאחר, זהו מתעבר על ריב לא לו. אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת והתובע אינו יכול להטריח א"ע ומרשה לאחר, זה המורשה מצוה קעביד להציל העשוק מיד עושקו. וי"א דהבא בהרשאה כדי ליהנות מן השכר לא בשביל אלמות, מותר:

(יז) לעולם ירחיק אדם את עצמו אפילו משבועת אמת בכל מה דאפשר:

(יח) מי שחברו נתחייב לו שבועה ורואה בו שהוא רוצה לישבע לשקר ח"ו, יתפשר עמו כפי האפשרי ולא יניחנו לישבע לשקר, שנאמר שבועת ה' תהיה בין שניהם, ודרשינן מלמד שהשבועה חלה על שניהם:

(יט) ישראל היודע עדות לגוי שיש לו דין עם ישראל בערכאותיהם, אם יגרום בעדותו לחייב את הישראל יותר ממה שהיה חייב בדיני ישראל, אסור להעיד לו. ואם לאו, מותר להעיד לו. ואם מתחלה יחדו הגוי להישראל שיהיה לו עד, הואיל ויהיה חלול השם אם לא יעיד לו, יעיד לו בכל ענין:

(ב) כל זמן שהאדם זוכר, יכול להעיד לעולם ואינו חושש שמא מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו. ואפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים, ושכח את הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב, יכול להעיד. ודוקא שכאשר ראה את הכתב נזכר לדבר. וכן אם נזכר לדבר ע"י אחר שהזכירו לו, יכול להעיד אפילו היה המזכיר העד השני. אבל אם בעל הדין בעצמו מזכירו ונזכר, לא יעיד. אך יכול בעל הדין למסור את הדברים לאחר והוא יזכירו, דהוי ליה נזכר על ידי אחר:

(כא) עד שהוא קרוב לאחד מבעלי הדין, או לאחד מהדיינים, או שהעדים קרובים זה לזה ואפילו קורבה ע"י נשותיהם, לפעמים פסולים להעיד. ואפילו קרובים רק לערב ולא ללוה, גם כן פסולים להעיד ללוה. וזה שפסלה התורה עדות הקרובים, לא מפני שחזקתם אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחובתו, אלא גזירת הכתוב היא, ואפילו משה ואהרן לא היו כשרים להעיד זה לזה. לכן כל עד שהוא איזה קרוב לאחד מן הנזכרים, או שהיה קרוב ונתרחק והדיינים אינם יודעים, צריך להודיע להם, והם יגידו לו על פי התורה אם יש בקרובה זו כדי לפסלו או לא:

(כב) שני עדים שאחד יודע בחברו שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה ואין הדיינים מכירים ברשעו, אסור לו להעיד עמו אע"פ שהיא עדות אמת, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וגזירת הכתוב היא שכל העדות בטלה אפילו הם רבים אם אחד ביניהם פסול. ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה. כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא עבירה, והוא דבר שבלא תעשה מן התורה, ועבר בזדון ולא עשה תשובה. אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות שלא ידע את האיסור, לא נפסל לעדות:
אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ציון סייג נ"יספר הרב דבש מסלעדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרהיה שותף להפצת האתרלוח שנה עברי / לועזי
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 077-2218-148אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר