סימן קעז - הלכות בכור בהמה טהורה
סימן קעז. הלכות בכור בהמה טהורה, ובו ט"ו סעיפים:
(א) ישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור, מצוה להקדישו ולומר "הרי זה קודש", שנאמר תקדיש לה' אלקיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום אפילו נולד במומו. אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד, שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלים בו עד שיגדל מעט דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן:
(ב) אמר לו הכהן תוך הזמן, תנהו ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים. אבל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו, מותר, שהרי יכול לשחטו מיד:
(ג) אם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיטול בו מום, אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומ"מ הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה כן, אין הכהן צריך לקבלו. וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לגוי קודם שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן (עי' חוט השני י' כ"ו):
(ד) הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום. וכשנפל בו מום, מראין אותו לשלשה בעלי תורה ואחד מהם יהזה בקי לדעת אם הוא מום קבוע, ומתירין אותו ואח"כ שוחטין אותו. ואם הוא כשר, אוכלין אותו ומותר גם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין, ואינו נשקל בליטרא, אין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותנין ממנו לגוי:
(ה) הבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד. ומשהותר, אין משהין אותו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו, יבולין להשהותו עד שתהא לו שנה. ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו, אין משהין אותו יותר משלשים יום. עבר והשהה אותו יותר, אינו נפסל בכך:
(ו) הכהן צריך לגדל את הבכור עד שיפול בו מום. ויכול למכרו לזשראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום, רק שהישראל ינהג בו בקדושת בכורה, וגם לא יקנהו לסחורה:
(ז) אין מרגילין בבכור, דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו, דנראה כבזיון, שבעוד שהעור על הקדשים חושב לעשות ממנה מפוח:
(ח) שחטו ונמצא טרפה, עורו ובשרו אסורים בהנאה וטעון קבורה. וה"ה אם מת מעצמו, טעון קבורה. ונוהגין שכורכים אותו בסדין וקוברין אותו בבית הקברות בעומק (תש"מ):
(ט) הבכור בין תם בין בעל מום, אסור בגיזה ועבודה. ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו, אותו הצמר אסור בהנאה לעולם. אבל הצמר שעל גופו, אם נשחט במומו, השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור:
(י) הבכור אין לו היתר אלא במום. ואסור לכנסו לכיפה כדי שימות מעצמו, משום דמפסיד קדשים:
(יא) אסור לעשות מום בבכור, ואפילו לגרום לו מום, כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנו הכלב משם ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לגוי לעשות בו מום, אסור. ומותר ליתנו לגוי לגדלו או לשמרו:
(יב) הלוקח בהמה מגוי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל, הרי זה ספק בכור. ואפילו הגוי מסיח לפי תומו שכבר ילדה, לא מהני. וגם הסימנים שבסדקי קרנים, לא מהני. ואפילו אם היא חולבת, לא מהני אא"כ רואין שמניקה עגל. ואם היא חולבת וגם הגוי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו ואומר שכבר ילדה, מהני בפרות אבל לא בעזים:
(יג) כהנים ולויים חייבים גם כן בבכור בהמה טהורה, אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו בקדושת בכור:
(יד) אם יש לגוי שותפות עם ישראל בבהמה וכן המקבל בהמה מן הגוי לגדלה ושיחלקו בולדות, פטורין מן הבכורה, שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל. ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה ושיחלקו בולדות, להרבה פוסקים לא מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לגוי:
(טו) מצוה למכור לגוי את הבהמה הטהורה או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה. ואע"פ שמפקיע קדושת הבכור, הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה. ואם יקנה להגוי את העובר, לא מהני כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם. והקנין יהיה באופן זה - ישתווה עם הגוי על מחיר הפרה, וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם, והגוי יתן לו פרוטה, ויאמר לו הישראל - בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה והמקום הזה יקנה לך את הפרה. או יעשה כן - שלאחר שהשתוו על מחיר הפרה יתן לו הגוי פרוטה וגם ימשוך הגוי את הפרה לרשותו או לסמטא וקונה אותה במשיכה ומעות. ואפילו אם החזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן:
(א) ישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור, מצוה להקדישו ולומר "הרי זה קודש", שנאמר תקדיש לה' אלקיך. ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום אפילו נולד במומו. אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד, שאין זו גדולה לכהן, אלא הבעלים מטפלים בו עד שיגדל מעט דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן:
(ב) אמר לו הכהן תוך הזמן, תנהו ואני אטפל בו, אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו, מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו) בשביל שיתנהו לו, וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים. אבל אם נפל בו מום תוך הזמן, ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו, מותר, שהרי יכול לשחטו מיד:
(ג) אם הכהן אינו רוצה לקבלו, מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיטול בו מום, אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה. ומ"מ הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו. ואם עושה כן, אין הכהן צריך לקבלו. וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לגוי קודם שילדה ולא מכרה, אין הכהן צריך לקבל את הבכור, אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן (עי' חוט השני י' כ"ו):
(ד) הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום. וכשנפל בו מום, מראין אותו לשלשה בעלי תורה ואחד מהם יהזה בקי לדעת אם הוא מום קבוע, ומתירין אותו ואח"כ שוחטין אותו. ואם הוא כשר, אוכלין אותו ומותר גם לישראל, אבל אינו נמכר במקולין, ואינו נשקל בליטרא, אין נותנין ממנו לכלבים, ואין מוכרין או נותנין ממנו לגוי:
(ה) הבכור שנולד בו מום, אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו, מראין אותו להם מיד. ומשהותר, אין משהין אותו הרבה, אלא אם הותר תוך שנתו, יבולין להשהותו עד שתהא לו שנה. ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו, אין משהין אותו יותר משלשים יום. עבר והשהה אותו יותר, אינו נפסל בכך:
(ו) הכהן צריך לגדל את הבכור עד שיפול בו מום. ויכול למכרו לזשראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום, רק שהישראל ינהג בו בקדושת בכורה, וגם לא יקנהו לסחורה:
(ז) אין מרגילין בבכור, דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו, דנראה כבזיון, שבעוד שהעור על הקדשים חושב לעשות ממנה מפוח:
(ח) שחטו ונמצא טרפה, עורו ובשרו אסורים בהנאה וטעון קבורה. וה"ה אם מת מעצמו, טעון קבורה. ונוהגין שכורכים אותו בסדין וקוברין אותו בבית הקברות בעומק (תש"מ):
(ט) הבכור בין תם בין בעל מום, אסור בגיזה ועבודה. ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו, אותו הצמר אסור בהנאה לעולם. אבל הצמר שעל גופו, אם נשחט במומו, השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור:
(י) הבכור אין לו היתר אלא במום. ואסור לכנסו לכיפה כדי שימות מעצמו, משום דמפסיד קדשים:
(יא) אסור לעשות מום בבכור, ואפילו לגרום לו מום, כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנו הכלב משם ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה, או שיאמר לגוי לעשות בו מום, אסור. ומותר ליתנו לגוי לגדלו או לשמרו:
(יב) הלוקח בהמה מגוי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא, וילדה עתה בבית ישראל, הרי זה ספק בכור. ואפילו הגוי מסיח לפי תומו שכבר ילדה, לא מהני. וגם הסימנים שבסדקי קרנים, לא מהני. ואפילו אם היא חולבת, לא מהני אא"כ רואין שמניקה עגל. ואם היא חולבת וגם הגוי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו ואומר שכבר ילדה, מהני בפרות אבל לא בעזים:
(יג) כהנים ולויים חייבים גם כן בבכור בהמה טהורה, אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו בקדושת בכור:
(יד) אם יש לגוי שותפות עם ישראל בבהמה וכן המקבל בהמה מן הגוי לגדלה ושיחלקו בולדות, פטורין מן הבכורה, שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל, עד שיהיה הכל מישראל. ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה ושיחלקו בולדות, להרבה פוסקים לא מהני, אלא צריך הישראל למכור את האם לגוי:
(טו) מצוה למכור לגוי את הבהמה הטהורה או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה. ואע"פ שמפקיע קדושת הבכור, הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה. ואם יקנה להגוי את העובר, לא מהני כיון דהוי דבר שלא בא לעולם, אלא צריך להקנות לו את האם. והקנין יהיה באופן זה - ישתווה עם הגוי על מחיר הפרה, וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם, והגוי יתן לו פרוטה, ויאמר לו הישראל - בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה והמקום הזה יקנה לך את הפרה. או יעשה כן - שלאחר שהשתוו על מחיר הפרה יתן לו הגוי פרוטה וגם ימשוך הגוי את הפרה לרשותו או לסמטא וקונה אותה במשיכה ומעות. ואפילו אם החזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן: