סימן קעו - הלכות כלאי בגדים
סימן קעו. הלכות כלאי בגדים, ובו ח' סעיפים:
(א) צמר רחלים ואילים עם פשתן, אסור משום כלאים, בין שתפר בגד צמר עם בגד פשתן אפילו בחוטי משי או בחוטי קנבוס, בין שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בהיפוך, בין שקשר חוטי פשתן עם חוטי צמר או שקלען יחד, כל אלו אסורין משום כלאים. התוכף תכיטה אחת וקשרו או שתכף שתי תכיטות אע"פ שלא קשר, הוי חיבור לכלאים. ועל כן אסור לחבר בגד צמר בבגד פשתן אפילו על ידי מחט (שפיננאדל) בלא חוט (חו"י סי' קמ"ג):
(ב) עורות הכבשים שעושין מהן בגדים, מותר לתפרן בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שמתחברין בחוט הפשתן משום דאלו הנימות של הצמר אינן חוטין ולא חשיבי ובטלי:
(ג) לחבר צמר ופשתן ע"י אמצעי, דהיינו חתיכת עור לתפור או לקשור מצדו האחד צמר ומצדו השני פשתן, להרמב"ם אסור מה"ת, ויש מקילין ולכן לדידהו עורות התפורין יחד בחוטי פשתן מותר לחברם תחת בגד צמר (ואע"פ שאפשר שהחוט של קנבוס שהוא תופר את העורות תחת הבגד של צמר יכנס בתוך חוטי פשתן שתופרין בהן העורות, לית לן בה) והכי נוהגין. אבל בעל נפש יש לו להחמיר כדעת הרמב"ם:
(ד) אפי' עשר מצעות זה על גבי זה והתחתון כלאים אסור לישב על העליון:
(ה) בגד גדול שכלאים בקצה אחד ממנו, אסור לכסות עצמו בו אפילו בקצה השני אף על פי שהכלאים מונח על הארץ:
(ו) התופר כסות כלאים בשביל גוי תופרו כדרכו אע"פ שהכסות מונח על ארכבותיו, ובלבד שלא יכוין ליהנות ממה שהונח עליו. וכן מוכרי כסות שנושאין אותן על כתפיהן למכרן, מותר וכלבד שלא יכוונו שיגינו עליהם מפני הצינה או מפני הגשמים. ומ"מ היראים נושאים אותן ע"ג מקל:
(ז) מטפחת הידים, וכן מטפחת שמקנחין בה אחר הרחיצה, ומטפחת השלחן שאוכלין עליו וכיוצא בזה, וכן מפה שעל השלחן בבית הכנסת שקורין עליו, אסורין משום כלאים. וכן וילון אסור לעשות מכלאים. אבל פרוכת שלפני ארון הקודש מותר:
(ח) עגלות שיש להן מכסה (קוטש, קאללעס) שהשרים הולכין בהם, ויש מהם מחופים מבפנים בבגדי צמר שהם כלאים, כי מסתמא נתפרו בחוטי פשתן, מותר ללכת בהם ובלבד שיזהר שלא ישען בצדדים שיש שם כלאים, ומכ"ש שיזהר שלא לשבת על הכרים שהן כלאים. ויש מתירץ אפילו לישב על הכרים, כיון שעשויים באופן שאין נכפפים על צדדי האדם (עיין באה"ט סימן שא סק"ב ובפתחי תשובה בשם פמ"א):
(א) צמר רחלים ואילים עם פשתן, אסור משום כלאים, בין שתפר בגד צמר עם בגד פשתן אפילו בחוטי משי או בחוטי קנבוס, בין שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בהיפוך, בין שקשר חוטי פשתן עם חוטי צמר או שקלען יחד, כל אלו אסורין משום כלאים. התוכף תכיטה אחת וקשרו או שתכף שתי תכיטות אע"פ שלא קשר, הוי חיבור לכלאים. ועל כן אסור לחבר בגד צמר בבגד פשתן אפילו על ידי מחט (שפיננאדל) בלא חוט (חו"י סי' קמ"ג):
(ב) עורות הכבשים שעושין מהן בגדים, מותר לתפרן בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שמתחברין בחוט הפשתן משום דאלו הנימות של הצמר אינן חוטין ולא חשיבי ובטלי:
(ג) לחבר צמר ופשתן ע"י אמצעי, דהיינו חתיכת עור לתפור או לקשור מצדו האחד צמר ומצדו השני פשתן, להרמב"ם אסור מה"ת, ויש מקילין ולכן לדידהו עורות התפורין יחד בחוטי פשתן מותר לחברם תחת בגד צמר (ואע"פ שאפשר שהחוט של קנבוס שהוא תופר את העורות תחת הבגד של צמר יכנס בתוך חוטי פשתן שתופרין בהן העורות, לית לן בה) והכי נוהגין. אבל בעל נפש יש לו להחמיר כדעת הרמב"ם:
(ד) אפי' עשר מצעות זה על גבי זה והתחתון כלאים אסור לישב על העליון:
(ה) בגד גדול שכלאים בקצה אחד ממנו, אסור לכסות עצמו בו אפילו בקצה השני אף על פי שהכלאים מונח על הארץ:
(ו) התופר כסות כלאים בשביל גוי תופרו כדרכו אע"פ שהכסות מונח על ארכבותיו, ובלבד שלא יכוין ליהנות ממה שהונח עליו. וכן מוכרי כסות שנושאין אותן על כתפיהן למכרן, מותר וכלבד שלא יכוונו שיגינו עליהם מפני הצינה או מפני הגשמים. ומ"מ היראים נושאים אותן ע"ג מקל:
(ז) מטפחת הידים, וכן מטפחת שמקנחין בה אחר הרחיצה, ומטפחת השלחן שאוכלין עליו וכיוצא בזה, וכן מפה שעל השלחן בבית הכנסת שקורין עליו, אסורין משום כלאים. וכן וילון אסור לעשות מכלאים. אבל פרוכת שלפני ארון הקודש מותר:
(ח) עגלות שיש להן מכסה (קוטש, קאללעס) שהשרים הולכין בהם, ויש מהם מחופים מבפנים בבגדי צמר שהם כלאים, כי מסתמא נתפרו בחוטי פשתן, מותר ללכת בהם ובלבד שיזהר שלא ישען בצדדים שיש שם כלאים, ומכ"ש שיזהר שלא לשבת על הכרים שהן כלאים. ויש מתירץ אפילו לישב על הכרים, כיון שעשויים באופן שאין נכפפים על צדדי האדם (עיין באה"ט סימן שא סק"ב ובפתחי תשובה בשם פמ"א):