סימן קכד - הלכות תשעה באב
סימן קכד. הלכות תשעה באב, ובו כ"ב סעיפים:
(א) ערבית, נכנסין לבהכ"נ וחולצין המנעלים (כמ"ש בסס"י הקודם). ונוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש משום דכתיב בצע אמרתו. ואין מדליקין רק נר אחד לפני הש"ץ. ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי כאבלים. ואין אומרים נחם עד למחרת במנחה. ואחר תפלת ש"ע אומרים קדיש שלם עם תתקבל, ויושבים לארץ, ומדליקין קצת נרות רק בכדי שיוכלו לומר איכה וקינות. ואומרים איכה וקינות ג"כ בנחת ודרך בכי. ומפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק, ומעט יותר בין כל איכה ואיכה. ובכל איכה מגביה הש"ץ קולו קצת יותר. ופסוק האחרון שבכל איכה אומרים בקול רם. וכשמגיע לפסוק השיבנו וגו', אומרים אותו הקהל בקול רם, ואח"כ מסיים הש"ץ וחוזר הקהל ואומרים השיבנו וגו' בקול רם, וכן הש"ץ. אח"כ אומרים ואתה קדוש וקדיש שלם בלא תתקבל, לפי שאמר באיכה שתם תפלתי. וכן למחר בשחרית מדלגין תתקבל עד למנחה. גם מי שהוא ביחידות שאין לו מנין אומר איכה וקינות:
(ב) יש לאדם להצטער בענין משכבו, שאם רגיל לשכב על שני כרים ישכב עתה על אחד. ויש נוהגין לשכב בליל ת"ב על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום וגו', שראה את החורבן ואמר מה נורא וגו'. והכל לפי מה שהוא אדם:
(ג) בשחרית אין מניחין תפילין, משום דתפילין נקראין פאר. וגם אין לובשין טלית גדול, משום דכתיב בצע אמרתו, ומתרגמינן בזע פורפירא דיליה, אלא לובשין טלית קטן בלא ברכה. ומשכימין קצת לבית הכנסת ואין מדליקין נר תפלה כלל, ומתפלליין ג"כ בנחת ודרך בכי, ואומרים מזמור לתודה. והש"ץ בחזרת התפלה אומר עננו בין גואל לרופא כמו בכל תענית צבור, ואינו אומר ברכת כהנים. ולאחר התפלה אומר חצי קדיש. אין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים משום דאקרי מועד. ומוציאין ס"ת וקורין כי תוליד בנים וגו, תלתא גברי. ונכון שהעולה יאמר בלחש קודם הברכה ברוך דיין אמת. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומפטירין אסוף אסיפם בנגון איכה, ומחזירין את הס"ת, ויושבים על הארץ ואומרים קינות, ויש להאריך בהם עד סמוך לצהרים. אח"כ אומרים אשרי, ואין אומרים למנצח אלא ובא לציון וגו', ומדלגין את הפסוק ואני זאת וגו' לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך וגו' כיון שהכל בטלים ואסורים בדברי תורה, אבל בבית האבל בכל השנה חוץ מת"ב אומרים אותו, שאע"ג שהאבל בטל מדברי תורה המנחמים אינן בטלין. ואומרים ואתה קדוש וגו', ואומרים קדיש שלם בדילוג תתקבל. עלינו. ק"י. ואין אומרים לא שיר היחוד ולא שיר של יום ולא פיטום הקטורת. ונכון שכל אחד יקרא אח"כ מגילת איכה:
(ד) אם יש אבל בעיר, הולך לבית הכנסת בלילה וגם ביום עד שיגמרו הקינות, ומותר לו לעלות לתורה ולקרות ההפטרה, שהרי כולם אבלים הם:
(ה) דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ולכן אסור בת"ב ללמוך תורה כי אם בדברים שמעציבים את לבו, כגון בס' ירמיה בדברים הרעים שבו, ופסוקי נחמה שבו ידלג. וכן פורעניות על אומות העולם שכתובים שם ידלג. וכן מותר ללמוד בס' איוב, ומדרש איכה, וגמרא פ' אלו מגלחין וכו', דמיירי בדיני אבל ומנודה, ובהגדה דפרק הניזקין, וירושלמי סוף מסכת תענית דמיירי מחורבן. ואף באלו שהוא מותר ללמוד, אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב. וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו, מותר ללמוד גם עם תינוקות. מותר לקרות כל סדר היום אפי' איזהו מקומן. וסדר מעמדות אין לומר אפי' מי שרגיל לאמרו בכל יום:
(ו) אפי' עוברות ומניקות, אע"פ שמצטערות הרבה, צריכות להשלים התענית, אם לא במקום שיש לחוש ח"ו לסכנה, אבל חולה אע"פ שאין בו סכנה, יש להקל שלא ישלים התענית, רק יתענה איזה שעות, ומכל שכן אם הוא חלוש בטבעו. ויולדת לאחר ז' ימים עד ל' יום נמי דינה כחולה שאין בו סכנה, אע"פ שאינה חולה. אך אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה, יש לה להשלים. ואלו שצריכין לאכול בת"ב, לא יתענגו במאכלים אלא בכדי צורך בריאות הגוף:
(ז) רחיצה אסור בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור. ואינו אסור רק רחיצה של תענוג אבל שלא לתענוג מותר. ולכן רוחץ ידיו בשחרית, ויזהר שלא ירחוץ רק אצבעותיו שזהו עיקר הרחיצה בשחרית מפני שרוח רעה שורה על האצבעות, ולאחר שנגבם קצת ועדיין לחות קצת, מעבירן על עיניו. ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצם במים, רוחצם גם עתה כדרכו ואינו חושש. וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, מותר לרחוץ במקום המלוכלך. וכן כשעשה צרכיו, מותד לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד. וכן לתפלת מנחה, ירחוץ אצבעותיו:
(ח) נשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים, מותרות, דהא אין מתכוונות לרחיצה. ההולך לצרכי מצוה ואין לפניו דרך אחרת רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזירתו ואינו חושש. אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו, מותר ובחזירתו אסור. הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצם במים:
(ט) אע"פ שאינה אסורה כי אם רחיצה של תענוג, מ"מ אשה שחל טבילתה בליל ת"ב, לא תטבול כיון דאסורין בתשמיש (ולענין לבישת הליבון ע"ל סימן קנ"ט):
(י) סיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין או לצורך שאר רפואה, מותר לסוך:
(יא) נעילת הסנדל אינה אסורה אלא של עור, אבל של בגד וכדומה אם אינו מחופה בשולים בעור, מותר. ההולכים בין הגוים נוהגים ללבוש מנעלים שלא יהיו ללעג ויש ליתן עפר בתוך המנעלים, ומ"מ בעל נפש יחמיר על עצמו. והיושביםבחנויות, ודאי אסורים. המהלך בדרך רחוקה ברגליו, כיון שהוא טורח גדול, לא אסרו חז"ל, ומותר בנעילת הסנדל. אך כשמגיע לעיר, חולץ. ואם יושב בעגלה, אסור בנעילת הסנדל:
(יב) תשמיש המטה אסור. ויש להחמיר אפילו בנגיעה באשתו:
(יג) אסור לשאול בשלום חברו בחשעה באב. ואפילו לומר צפרא טבא וכיוצא בו, אסור. ואם עם הארץ או גוי שואלין בשלומו, משיב בשפה רפה שלא יקפידו עליו. וכן אסור לשלוח דורון לחברו, שזהו בכלל שאלת שלום:
(יד) לא יטייל בשוק, שלא יבוא לידי שתוק ושמחה. עישון טאבאק יש אוסרין, ויש מחירין לאחר צהרים בצנעא בתוך ביתו:
(טו) בענין מלאכה, אנו נוהגין שכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת אפילו אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט, אסורין בלילה וביום עד הצהרים. אבל דבר שאין בו שיהוי, כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו, מותר. ולאחר צהרים עושין כל המלאכות. וכן משא ומתן נוהגין לאסור קודם צהרים, ולאחר צהרים מתירין. אבל מי שהוא ידא שמים, יש לו להחמיר כל היום, בין במלאכה בין במשא ומתן, שלא יסיח דעתו מן האבלות. ועל ידי גוי מותר לעשות כל מלאכה. ודבר האבד מותר לעשות גם בעצמו. לחלוב הפרות טוב לעשות ע"י גוי ואם אי אפשר מותר בעצמו:
(טז) נוהגין שאין יושבים על ספסל לא בלילה ולא ביום עד לאחר הצהרים כי אם על הארץ, ולאחר צהריט מותרין. אבל שאר דברים האסורים, אסורים עד צאת הכוכבים:
(יז) נוהגין שלא להכין צרכי סעודה עד אחר צהרים. אבל לצורך מצוה, מותר:
(יח) אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגמרו את הקינות. ואבי הבן ואמו והסנדק והמוהל מותרין ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, ואחר כך פושטין אותן. ומדליקין נרות לכבוד המילה. והכוס נותנים לתינוק לשתות [עי' לעיל סי' קכב סעי' ח]:
(יט) במנחה מניחין טלית ותפילין בברכות, ואומרים שיר של יום ושאר הדברים שחסרו בשחרית ואומרים אשרי וחצי קדיש, וקורין בתורה, ומפטירין כמו בשאר תענית צבור, ומכניסין את הס"ת ואומר הש"ץ חצי קדיש, ומתפללין שמו"ע, ואומרים נחם בברכת ולירושלים. ואם שכחו שם, אומרו אחר עננו, ולא יסיים ברוך מנחם וכו' אלא כי אתה שומע וכו'. ואם גם שם לא נזכר ער לאחר שאמר ברוך אתה ה', גומר הברכה שומע תפלה ומתפלל כסדר ואינו צריך לחזור (עיין פרמ"ג). הש"ץ בחזרת התפלה אומר ברכת כהנים, ואחר התפלה קדיש שלם עם תתקבל, וחולצין התפילין, ומתפללין מעריב. ואם הלבנה זורחת, מקדשין אותה. וע' לעיל סימן צ"ז סעיף י"א שצריכים לטעום תחלה:
(כ) תניא, בשבעה באב נכנסו גוים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל יום העשירי עד שקיעת החמה. והא דלא קבעו את התענית ליום העשירי אף שרובו של היכל נשרף בו, מפני שהתחלת הפורעניות חמיר טפי. ואיתא בירושלמי ר' אבין התענה תשיעי ועשירי. ר' לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כוח להתענות כל היום העשירי התענה רק הלילה. ואנו תש כוחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד, אך מחמירין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל י' ולא ביום י' עד חצות היום כי אם בסעודת מצוה. וכן אין לברך שהחיינו. גם אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום עשירי. ומי שמחמיר על עצמו בכל הדברים הנזכרים כל יום עשירי, הרי זה משובח. אם יום העשירי חל בערב שבת, מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בשחרית מפני כבוד השבת:
(כא) יולדת אף שמתענה לאחר שבעה, מותרת ליל עשירי בבשר ויין:
(כב) נכון שלא לשמש מטתו ליל עשירי אם לא כשהיא ליל טבילה או כשהוא יוצא לדרך או בא מן הדרך (שע"ת סימן תקנ"ח ס"ק ב'):
(א) ערבית, נכנסין לבהכ"נ וחולצין המנעלים (כמ"ש בסס"י הקודם). ונוהגין להסיר את הפרוכת מארון הקודש משום דכתיב בצע אמרתו. ואין מדליקין רק נר אחד לפני הש"ץ. ומתפללין ערבית בנחת ודרך בכי כאבלים. ואין אומרים נחם עד למחרת במנחה. ואחר תפלת ש"ע אומרים קדיש שלם עם תתקבל, ויושבים לארץ, ומדליקין קצת נרות רק בכדי שיוכלו לומר איכה וקינות. ואומרים איכה וקינות ג"כ בנחת ודרך בכי. ומפסיק באיכה מעט בין כל פסוק ופסוק, ומעט יותר בין כל איכה ואיכה. ובכל איכה מגביה הש"ץ קולו קצת יותר. ופסוק האחרון שבכל איכה אומרים בקול רם. וכשמגיע לפסוק השיבנו וגו', אומרים אותו הקהל בקול רם, ואח"כ מסיים הש"ץ וחוזר הקהל ואומרים השיבנו וגו' בקול רם, וכן הש"ץ. אח"כ אומרים ואתה קדוש וקדיש שלם בלא תתקבל, לפי שאמר באיכה שתם תפלתי. וכן למחר בשחרית מדלגין תתקבל עד למנחה. גם מי שהוא ביחידות שאין לו מנין אומר איכה וקינות:
(ב) יש לאדם להצטער בענין משכבו, שאם רגיל לשכב על שני כרים ישכב עתה על אחד. ויש נוהגין לשכב בליל ת"ב על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום וגו', שראה את החורבן ואמר מה נורא וגו'. והכל לפי מה שהוא אדם:
(ג) בשחרית אין מניחין תפילין, משום דתפילין נקראין פאר. וגם אין לובשין טלית גדול, משום דכתיב בצע אמרתו, ומתרגמינן בזע פורפירא דיליה, אלא לובשין טלית קטן בלא ברכה. ומשכימין קצת לבית הכנסת ואין מדליקין נר תפלה כלל, ומתפלליין ג"כ בנחת ודרך בכי, ואומרים מזמור לתודה. והש"ץ בחזרת התפלה אומר עננו בין גואל לרופא כמו בכל תענית צבור, ואינו אומר ברכת כהנים. ולאחר התפלה אומר חצי קדיש. אין אומרים לא תחנון ולא אל ארך אפים משום דאקרי מועד. ומוציאין ס"ת וקורין כי תוליד בנים וגו, תלתא גברי. ונכון שהעולה יאמר בלחש קודם הברכה ברוך דיין אמת. אחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש, ומפטירין אסוף אסיפם בנגון איכה, ומחזירין את הס"ת, ויושבים על הארץ ואומרים קינות, ויש להאריך בהם עד סמוך לצהרים. אח"כ אומרים אשרי, ואין אומרים למנצח אלא ובא לציון וגו', ומדלגין את הפסוק ואני זאת וגו' לפי שהיה נראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך לומר ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך וגו' כיון שהכל בטלים ואסורים בדברי תורה, אבל בבית האבל בכל השנה חוץ מת"ב אומרים אותו, שאע"ג שהאבל בטל מדברי תורה המנחמים אינן בטלין. ואומרים ואתה קדוש וגו', ואומרים קדיש שלם בדילוג תתקבל. עלינו. ק"י. ואין אומרים לא שיר היחוד ולא שיר של יום ולא פיטום הקטורת. ונכון שכל אחד יקרא אח"כ מגילת איכה:
(ד) אם יש אבל בעיר, הולך לבית הכנסת בלילה וגם ביום עד שיגמרו הקינות, ומותר לו לעלות לתורה ולקרות ההפטרה, שהרי כולם אבלים הם:
(ה) דברי תורה משמחין את הלב, שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, ולכן אסור בת"ב ללמוך תורה כי אם בדברים שמעציבים את לבו, כגון בס' ירמיה בדברים הרעים שבו, ופסוקי נחמה שבו ידלג. וכן פורעניות על אומות העולם שכתובים שם ידלג. וכן מותר ללמוד בס' איוב, ומדרש איכה, וגמרא פ' אלו מגלחין וכו', דמיירי בדיני אבל ומנודה, ובהגדה דפרק הניזקין, וירושלמי סוף מסכת תענית דמיירי מחורבן. ואף באלו שהוא מותר ללמוד, אסור לעיין בהם איזה קושיא ותירוץ או דרוש, כי משמחים את הלב. וכל מה שמותר האדם ללמוד בעצמו, מותר ללמוד גם עם תינוקות. מותר לקרות כל סדר היום אפי' איזהו מקומן. וסדר מעמדות אין לומר אפי' מי שרגיל לאמרו בכל יום:
(ו) אפי' עוברות ומניקות, אע"פ שמצטערות הרבה, צריכות להשלים התענית, אם לא במקום שיש לחוש ח"ו לסכנה, אבל חולה אע"פ שאין בו סכנה, יש להקל שלא ישלים התענית, רק יתענה איזה שעות, ומכל שכן אם הוא חלוש בטבעו. ויולדת לאחר ז' ימים עד ל' יום נמי דינה כחולה שאין בו סכנה, אע"פ שאינה חולה. אך אם מרגשת בעצמה שהיא בריאה לגמרי והתענית לא יזיק לה, יש לה להשלים. ואלו שצריכין לאכול בת"ב, לא יתענגו במאכלים אלא בכדי צורך בריאות הגוף:
(ז) רחיצה אסור בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו לתוך מים אסור. ואינו אסור רק רחיצה של תענוג אבל שלא לתענוג מותר. ולכן רוחץ ידיו בשחרית, ויזהר שלא ירחוץ רק אצבעותיו שזהו עיקר הרחיצה בשחרית מפני שרוח רעה שורה על האצבעות, ולאחר שנגבם קצת ועדיין לחות קצת, מעבירן על עיניו. ואם עיניו מלוכלכות ודרכו לרחצם במים, רוחצם גם עתה כדרכו ואינו חושש. וכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וכדומה, מותר לרחוץ במקום המלוכלך. וכן כשעשה צרכיו, מותד לרחוץ ידיו קצת כדרכו תמיד. וכן לתפלת מנחה, ירחוץ אצבעותיו:
(ח) נשים המבשלות וצריכות להדיח המאכלים, מותרות, דהא אין מתכוונות לרחיצה. ההולך לצרכי מצוה ואין לפניו דרך אחרת רק לעבור במים, עובר במים בין בהליכתו בין בחזירתו ואינו חושש. אבל אם הולך בשביל ממונו, בהליכתו, מותר ובחזירתו אסור. הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצם במים:
(ט) אע"פ שאינה אסורה כי אם רחיצה של תענוג, מ"מ אשה שחל טבילתה בליל ת"ב, לא תטבול כיון דאסורין בתשמיש (ולענין לבישת הליבון ע"ל סימן קנ"ט):
(י) סיכה גם כן אינה אסורה אלא של תענוג אבל מי שיש לו חטטין או לצורך שאר רפואה, מותר לסוך:
(יא) נעילת הסנדל אינה אסורה אלא של עור, אבל של בגד וכדומה אם אינו מחופה בשולים בעור, מותר. ההולכים בין הגוים נוהגים ללבוש מנעלים שלא יהיו ללעג ויש ליתן עפר בתוך המנעלים, ומ"מ בעל נפש יחמיר על עצמו. והיושביםבחנויות, ודאי אסורים. המהלך בדרך רחוקה ברגליו, כיון שהוא טורח גדול, לא אסרו חז"ל, ומותר בנעילת הסנדל. אך כשמגיע לעיר, חולץ. ואם יושב בעגלה, אסור בנעילת הסנדל:
(יב) תשמיש המטה אסור. ויש להחמיר אפילו בנגיעה באשתו:
(יג) אסור לשאול בשלום חברו בחשעה באב. ואפילו לומר צפרא טבא וכיוצא בו, אסור. ואם עם הארץ או גוי שואלין בשלומו, משיב בשפה רפה שלא יקפידו עליו. וכן אסור לשלוח דורון לחברו, שזהו בכלל שאלת שלום:
(יד) לא יטייל בשוק, שלא יבוא לידי שתוק ושמחה. עישון טאבאק יש אוסרין, ויש מחירין לאחר צהרים בצנעא בתוך ביתו:
(טו) בענין מלאכה, אנו נוהגין שכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת אפילו אינו מעשה אומן אלא מעשה הדיוט, אסורין בלילה וביום עד הצהרים. אבל דבר שאין בו שיהוי, כגון הדלקת נרות וקשירה וכיוצא בו, מותר. ולאחר צהרים עושין כל המלאכות. וכן משא ומתן נוהגין לאסור קודם צהרים, ולאחר צהרים מתירין. אבל מי שהוא ידא שמים, יש לו להחמיר כל היום, בין במלאכה בין במשא ומתן, שלא יסיח דעתו מן האבלות. ועל ידי גוי מותר לעשות כל מלאכה. ודבר האבד מותר לעשות גם בעצמו. לחלוב הפרות טוב לעשות ע"י גוי ואם אי אפשר מותר בעצמו:
(טז) נוהגין שאין יושבים על ספסל לא בלילה ולא ביום עד לאחר הצהרים כי אם על הארץ, ולאחר צהריט מותרין. אבל שאר דברים האסורים, אסורים עד צאת הכוכבים:
(יז) נוהגין שלא להכין צרכי סעודה עד אחר צהרים. אבל לצורך מצוה, מותר:
(יח) אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגמרו את הקינות. ואבי הבן ואמו והסנדק והמוהל מותרין ללבוש בגדי שבת לכבוד המילה, ואחר כך פושטין אותן. ומדליקין נרות לכבוד המילה. והכוס נותנים לתינוק לשתות [עי' לעיל סי' קכב סעי' ח]:
(יט) במנחה מניחין טלית ותפילין בברכות, ואומרים שיר של יום ושאר הדברים שחסרו בשחרית ואומרים אשרי וחצי קדיש, וקורין בתורה, ומפטירין כמו בשאר תענית צבור, ומכניסין את הס"ת ואומר הש"ץ חצי קדיש, ומתפללין שמו"ע, ואומרים נחם בברכת ולירושלים. ואם שכחו שם, אומרו אחר עננו, ולא יסיים ברוך מנחם וכו' אלא כי אתה שומע וכו'. ואם גם שם לא נזכר ער לאחר שאמר ברוך אתה ה', גומר הברכה שומע תפלה ומתפלל כסדר ואינו צריך לחזור (עיין פרמ"ג). הש"ץ בחזרת התפלה אומר ברכת כהנים, ואחר התפלה קדיש שלם עם תתקבל, וחולצין התפילין, ומתפללין מעריב. ואם הלבנה זורחת, מקדשין אותה. וע' לעיל סימן צ"ז סעיף י"א שצריכים לטעום תחלה:
(כ) תניא, בשבעה באב נכנסו גוים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי לעת ערב הציתו בו את האש, והיה דולק והולך כל יום העשירי עד שקיעת החמה. והא דלא קבעו את התענית ליום העשירי אף שרובו של היכל נשרף בו, מפני שהתחלת הפורעניות חמיר טפי. ואיתא בירושלמי ר' אבין התענה תשיעי ועשירי. ר' לוי התענה תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו כוח להתענות כל היום העשירי התענה רק הלילה. ואנו תש כוחנו ואין מתענין רק תשיעי לבד, אך מחמירין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל י' ולא ביום י' עד חצות היום כי אם בסעודת מצוה. וכן אין לברך שהחיינו. גם אין לרחוץ ולא להסתפר ולכבס עד חצות יום עשירי. ומי שמחמיר על עצמו בכל הדברים הנזכרים כל יום עשירי, הרי זה משובח. אם יום העשירי חל בערב שבת, מותר לרחוץ ולהסתפר ולכבס מיד בשחרית מפני כבוד השבת:
(כא) יולדת אף שמתענה לאחר שבעה, מותרת ליל עשירי בבשר ויין:
(כב) נכון שלא לשמש מטתו ליל עשירי אם לא כשהיא ליל טבילה או כשהוא יוצא לדרך או בא מן הדרך (שע"ת סימן תקנ"ח ס"ק ב'):