סימן צד - דיני עירובי חצרות
סימן צד. דיני עירובי חצרות, ובו כ"ז סעיפים:
(א) שני ישראלים או יותר הדרים בחצר אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו, אסור לטלטל, לא מן הבתים לחצר ולא מן החצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך החצר כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אסורין לטלטל דרך שם (עיין מג"א סימן שס"ו ס"א). ומצוה עליהם לעשות עירובי חצרות שלא יבואו לידי מכשול:
(ב) שתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים, עושים כל בני חצר עירוב אחר בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם, אבל אסורים לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית. ואם רוצים, עושים כל הדרים בשתי חצרות עירוב אחד כדי שיהיו מותרין לטלטל גם מחצר לחצר אפי' כלים ששבתו בבית. ואם יש בין החצדות אפי' רק חלון שהוא לכל הפחות רחב ד' טפחים וגבוה ד' טפחים והוא בתוך י' טפחים סמוך לארץ ואין בו סריגה, ג"כ יכולין לערב ביחד. אבל בפחות מזה, אין יכולין לערב ביחד. ואם יש חלון בין שני בתים אפילו הוא גבוה למעלה מי' טפחים, יכולין לערב ביחד (משום דביתא כמאן דמליא דמי):
(ג) שתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים, מערבים עירוב אחד ביחד. אם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם ובני החיצונה אסורים. ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני החיצונה לבדם, לא מהני להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריטת הרגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם. וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו' דאז כיון שהם אוסרים זע"ז במקומם דהו"ל רגל האסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת גם במקום אחר. אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם שאז מותרים לטלטל במקומם והו"ל רגל המותרת במקומה, אינם אוסרים גם על החיצונה. וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אחד שאינו אוסר במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר. ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אע"פ שבחיצונה אינו דר אלא אחד, כיון דהו"ל רגל האסורה במקומה, אוסרים גם על היחיד:
(ד) בתים הבנוים בעליה (שטאק) ולפניהם מרפסת (גאניג) שממנה יורדים במדרגות לתוך החצר ומחצר לרה"ר, דינם ג"כ כשתי חצרות זו לפנים מזו, והמרפסת היא כמו חצר פנימית:
(ה) בית שיש בו שתי דירות דהיינו שיש פרוזדור (פארהוז, קיכע) אשר דרך זה נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפי' מבית לפרוזדור. וכן אפי' בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אע"פ שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון ומן החיצון יוצאין לחצר, מ"מ אסוריז לטלטל אפילו מחדר לחדר עד שיעשו עירוב. (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו ג"כ שם תפיסת יד, עיין בזה בש"ע סימן ש"ע ובח"א כלל ע"ג סימן ג' וסימן ד'):
(ו) כיצד עושין את העירוב (מן המובחר) - אחד מבעלי הבתים שבחצר לוקח בע"ש ככר אחד שלם משלו ומזכה אותו ע"י אחר לכל הדרים בחצר, דהיינו שאומר לאחד בלשון שהוא מבין ענין זה - קח ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרש בחצר זה (או בחצרות אלו), ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח, והמערב לוקחו ממנו ומברך - ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר - בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבחצר הזה. וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנסת שבת הוא מונח בבית הזה של המערב, נחשבים כאילו כולם דרו כבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים ובכל החצר:
(ז) צריך לזכות דוקא ע"י אחר. ולכן לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים, אע"פ שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם בידו. אבל ע"י קטן אחר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים). ואם אפשר, לא יזכה ע"י אשתו שמעלה לה מזונות, וגם לא ע"י בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו משום די"א דגם אלו נחשבים כידו. ומ"מ בדלית ליה איש אחר, יכול לזכות על ידיהן. ואם הבן נשא אשה אע"פ שסמוך על שלחן אביו, לכ"ע יכול לזכות על ידו:
(ח) כמה הוא שיעור העירוב. בזמן שהם שמונה עשר בעלי בתים או פחות שיעורו כגרוגרת (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אחד. חוץ מזה שהוא עושה את העירוב ומניחו בתוך ביתו (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלא"ה הוא דר שם). ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות שהם כמו שש ביצים, וי"א שהם כמו שמונה ביצים (ולפי זה כגרוגרת הוא כשליש ותשיעית ביצה):
(ט) צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד עליו אינו עירוב. לכן צריד ליזהר שלא לערב בדבר שהכין לצורך שבת:
(י) העירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי בתים שנעשה בשבילם, יכול לבא שמה בין השמשות. ולכן אם היה שם או בשכונה מת ר"ל, ואחד מן הבעה"ב הוא כהן ולא היה יכול לבא ביה"ש אל העירוב, בטל העירוב (עי' פרמ"ג משבצות ס"ס שס"ו):
(יא) יש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו כדלקמן סימן ק"ב סעי' ב', (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת). אך אם יש לחוש פן ישכח פעם אחת, יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסח. וכשאומר בהדין וכו' יסיים "בכל השבתות שעד הפסח הבא עלינו לטובה". וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל. ועל השבת שבתוך הפסח, יעשה העירוב במצה כשרה:
(יב) אין עושין עירובי חצרות ביו"ט. ואם חל יו"ט בערב שבת צריכין לעשותו בערב יו"ט:
(יג) מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר לענין זה, ושם הוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד. אבל במקום שהוא ישן, אינו אוסר:
(יד) המתארח בחצר, יש אומרים דאפי' נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות, אינו אוסר על בני החצר וכולם מותרין לטלטל בין מבתי בעלי הבתים בין מבית האורח. ואפי' אם האורחים רבים ובעל הבית אחד. ודוקא בדאיכא בעה"ב קבוע ואפי' הוא גוי (ע' יד אפרים) דאז האורחים בטלים לגביה. אבל אם כולם הם אורחים, אוסרין זע"ז אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה. ואם יש ביניהם גוי צריכין לשכור רשותו כדלקמן. וי"א שאין חילוק בין אורח לבעה"ב, דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעה"ב (עי' בס' אהעו"ז). וכן יש להחמיר לכתחילה. ויש להם לערב בלא ברכה. ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה:
(טו) ישראל הדר עם גוי בחצר אחת, אין הגוי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית. ואפילו הם שני ישראלים או יותר רק שהם דרים באופן שהם לא היו צריכין לעירוב כמבואר לעיל סעיף י"ג, אז ג"כ אין הגוי אוסר עליהם. אבל אם הם שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם גוי הוא אוסר עליהם ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את הרשות. ואם דרים שם שני גוים או יותר, צריכין לשכור מכל אחד ואחד:
(טז) אפילו אם הגוי דר בחצר אחר אלא שאץ לו דרך לרה"ר רק דרך החצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר בעליה, והמדרגות הן לתוך החצר, ג"כ אוסר עליהם:
(יז) אם החצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לגוי, אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסור על בני ישראל, ואפי' אם בעל החצר בעצמו אינו דר שם:
(יח) כיצד שוכרין. אומר לו הישראל השכר לי רשותך במעות אלו, ואינו צריך לפרש לו, כדי להתיר הטלטול. אבל אם אמר לו תן לי רשות, אע"פ שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר, לא מהני:
(יט) יכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו:
(כ) שכר את הרשות סתם, מהני לכל זמן שלא חזר בו הגוי והוא דר שם. אבל אם יצא משם גוי זה ונכנס אחר במקומו, צריכין לשכור מחדש מזה השני. ואם שכר לזמן, ובתוך הזמן השכיר הגוי דירתו לגוי אחר, די בשכירות הראשון. אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן, צריך לחזור ולשכור מהיורש או מהלוקח. ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם. ואם שכר לזמן, אפי' נסתלק המשרת, מהני השכירות עד הזמן:
(כא) ככל מקום שנתבטלה השכירות וצריכין לחזור ולשכור, צריכין ג"כ לעשות עירוב מחדש, דאין עירוב חוזר וניעור:
(כב) אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום. ואפילו לקח את החפץ משם קודם שכת, מכל מקום כיון שהיה להישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר:
(כג) ישראל מומר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא (יש אומרים אפי' רק באיסור דרבנן) הרי הוא כגוי וצריכין לשכור ממנו רשות:
(כד) בהרבה קהלות מתקנים כל המבואות והרחובות בעירובין (דהיינו בצוה"פ וכדומה) ושוכרין רשות מן הגוים למען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על ידי רב מומחה ובקי. ובמקומות אלו נוהגין להניח את עירובי החצרות בבית הכנסת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך דוקא בית דירה):
(כה) אבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, גם כשעושין עירובי חצרות בשביל הדיורין שבחצר בית הכנסת, אסור להניח את העירוב בבית הכנסת, אלא צריכין להניחו בבית דירה (עיין מחה"ש ס"ס שס"ה בשם הח"צ):
(כו) עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אזי כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהן פירצה האוסרת (ע"ל סי' פ"ב סעיף ד' ה') אפילו יש בחצר כמה בתים, מותרין לטלטל שם כל אותו השבת. ואע"פ שהעירובי חצרות הוא ברשות אחר שנחלק עתה מחצר זה, מ"מ מותר, משום דלענין זה אמרינן, שבת כיון דהותרה הותרה. וכיון שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר כיון שהורגלו בהיתר, ע"כ אם אפשר לתקנו ע"י גוי מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח ואפשר שהגוי יתקנו בעניבה או בקשר אחד ועניבה על גביו, מה טוב:
(כז) אם חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על גב דהעירוב מועיל גם ליום טוב לענין דברים שאינם לצורך (כדלקמן סימן צ"ח סעיף ל"ד), לא אמרינן הואיל והותר לי"ט הותר גם לשבת משום דיום טוב ושבת שתי קדושות הן:
(א) שני ישראלים או יותר הדרים בחצר אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו, אסור לטלטל, לא מן הבתים לחצר ולא מן החצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך החצר כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אסורין לטלטל דרך שם (עיין מג"א סימן שס"ו ס"א). ומצוה עליהם לעשות עירובי חצרות שלא יבואו לידי מכשול:
(ב) שתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים, עושים כל בני חצר עירוב אחר בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם, אבל אסורים לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית. ואם רוצים, עושים כל הדרים בשתי חצרות עירוב אחד כדי שיהיו מותרין לטלטל גם מחצר לחצר אפי' כלים ששבתו בבית. ואם יש בין החצדות אפי' רק חלון שהוא לכל הפחות רחב ד' טפחים וגבוה ד' טפחים והוא בתוך י' טפחים סמוך לארץ ואין בו סריגה, ג"כ יכולין לערב ביחד. אבל בפחות מזה, אין יכולין לערב ביחד. ואם יש חלון בין שני בתים אפילו הוא גבוה למעלה מי' טפחים, יכולין לערב ביחד (משום דביתא כמאן דמליא דמי):
(ג) שתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים, מערבים עירוב אחד ביחד. אם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם ובני החיצונה אסורים. ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני החיצונה לבדם, לא מהני להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריטת הרגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם. וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו' דאז כיון שהם אוסרים זע"ז במקומם דהו"ל רגל האסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת גם במקום אחר. אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם שאז מותרים לטלטל במקומם והו"ל רגל המותרת במקומה, אינם אוסרים גם על החיצונה. וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אחד שאינו אוסר במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר. ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אע"פ שבחיצונה אינו דר אלא אחד, כיון דהו"ל רגל האסורה במקומה, אוסרים גם על היחיד:
(ד) בתים הבנוים בעליה (שטאק) ולפניהם מרפסת (גאניג) שממנה יורדים במדרגות לתוך החצר ומחצר לרה"ר, דינם ג"כ כשתי חצרות זו לפנים מזו, והמרפסת היא כמו חצר פנימית:
(ה) בית שיש בו שתי דירות דהיינו שיש פרוזדור (פארהוז, קיכע) אשר דרך זה נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפי' מבית לפרוזדור. וכן אפי' בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אע"פ שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון ומן החיצון יוצאין לחצר, מ"מ אסוריז לטלטל אפילו מחדר לחדר עד שיעשו עירוב. (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו ג"כ שם תפיסת יד, עיין בזה בש"ע סימן ש"ע ובח"א כלל ע"ג סימן ג' וסימן ד'):
(ו) כיצד עושין את העירוב (מן המובחר) - אחד מבעלי הבתים שבחצר לוקח בע"ש ככר אחד שלם משלו ומזכה אותו ע"י אחר לכל הדרים בחצר, דהיינו שאומר לאחד בלשון שהוא מבין ענין זה - קח ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרש בחצר זה (או בחצרות אלו), ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח, והמערב לוקחו ממנו ומברך - ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר - בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבחצר הזה. וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנסת שבת הוא מונח בבית הזה של המערב, נחשבים כאילו כולם דרו כבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים ובכל החצר:
(ז) צריך לזכות דוקא ע"י אחר. ולכן לא יזכה ע"י בנו ובתו הקטנים, אע"פ שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם בידו. אבל ע"י קטן אחר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים). ואם אפשר, לא יזכה ע"י אשתו שמעלה לה מזונות, וגם לא ע"י בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו משום די"א דגם אלו נחשבים כידו. ומ"מ בדלית ליה איש אחר, יכול לזכות על ידיהן. ואם הבן נשא אשה אע"פ שסמוך על שלחן אביו, לכ"ע יכול לזכות על ידו:
(ח) כמה הוא שיעור העירוב. בזמן שהם שמונה עשר בעלי בתים או פחות שיעורו כגרוגרת (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אחד. חוץ מזה שהוא עושה את העירוב ומניחו בתוך ביתו (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלא"ה הוא דר שם). ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות שהם כמו שש ביצים, וי"א שהם כמו שמונה ביצים (ולפי זה כגרוגרת הוא כשליש ותשיעית ביצה):
(ט) צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד עליו אינו עירוב. לכן צריד ליזהר שלא לערב בדבר שהכין לצורך שבת:
(י) העירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי בתים שנעשה בשבילם, יכול לבא שמה בין השמשות. ולכן אם היה שם או בשכונה מת ר"ל, ואחד מן הבעה"ב הוא כהן ולא היה יכול לבא ביה"ש אל העירוב, בטל העירוב (עי' פרמ"ג משבצות ס"ס שס"ו):
(יא) יש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו כדלקמן סימן ק"ב סעי' ב', (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת). אך אם יש לחוש פן ישכח פעם אחת, יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסח. וכשאומר בהדין וכו' יסיים "בכל השבתות שעד הפסח הבא עלינו לטובה". וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל. ועל השבת שבתוך הפסח, יעשה העירוב במצה כשרה:
(יב) אין עושין עירובי חצרות ביו"ט. ואם חל יו"ט בערב שבת צריכין לעשותו בערב יו"ט:
(יג) מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר לענין זה, ושם הוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד. אבל במקום שהוא ישן, אינו אוסר:
(יד) המתארח בחצר, יש אומרים דאפי' נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות, אינו אוסר על בני החצר וכולם מותרין לטלטל בין מבתי בעלי הבתים בין מבית האורח. ואפי' אם האורחים רבים ובעל הבית אחד. ודוקא בדאיכא בעה"ב קבוע ואפי' הוא גוי (ע' יד אפרים) דאז האורחים בטלים לגביה. אבל אם כולם הם אורחים, אוסרין זע"ז אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה. ואם יש ביניהם גוי צריכין לשכור רשותו כדלקמן. וי"א שאין חילוק בין אורח לבעה"ב, דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעה"ב (עי' בס' אהעו"ז). וכן יש להחמיר לכתחילה. ויש להם לערב בלא ברכה. ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה:
(טו) ישראל הדר עם גוי בחצר אחת, אין הגוי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית. ואפילו הם שני ישראלים או יותר רק שהם דרים באופן שהם לא היו צריכין לעירוב כמבואר לעיל סעיף י"ג, אז ג"כ אין הגוי אוסר עליהם. אבל אם הם שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם גוי הוא אוסר עליהם ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את הרשות. ואם דרים שם שני גוים או יותר, צריכין לשכור מכל אחד ואחד:
(טז) אפילו אם הגוי דר בחצר אחר אלא שאץ לו דרך לרה"ר רק דרך החצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר בעליה, והמדרגות הן לתוך החצר, ג"כ אוסר עליהם:
(יז) אם החצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לגוי, אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסור על בני ישראל, ואפי' אם בעל החצר בעצמו אינו דר שם:
(יח) כיצד שוכרין. אומר לו הישראל השכר לי רשותך במעות אלו, ואינו צריך לפרש לו, כדי להתיר הטלטול. אבל אם אמר לו תן לי רשות, אע"פ שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר, לא מהני:
(יט) יכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו:
(כ) שכר את הרשות סתם, מהני לכל זמן שלא חזר בו הגוי והוא דר שם. אבל אם יצא משם גוי זה ונכנס אחר במקומו, צריכין לשכור מחדש מזה השני. ואם שכר לזמן, ובתוך הזמן השכיר הגוי דירתו לגוי אחר, די בשכירות הראשון. אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן, צריך לחזור ולשכור מהיורש או מהלוקח. ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם. ואם שכר לזמן, אפי' נסתלק המשרת, מהני השכירות עד הזמן:
(כא) ככל מקום שנתבטלה השכירות וצריכין לחזור ולשכור, צריכין ג"כ לעשות עירוב מחדש, דאין עירוב חוזר וניעור:
(כב) אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום. ואפילו לקח את החפץ משם קודם שכת, מכל מקום כיון שהיה להישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר:
(כג) ישראל מומר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא (יש אומרים אפי' רק באיסור דרבנן) הרי הוא כגוי וצריכין לשכור ממנו רשות:
(כד) בהרבה קהלות מתקנים כל המבואות והרחובות בעירובין (דהיינו בצוה"פ וכדומה) ושוכרין רשות מן הגוים למען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על ידי רב מומחה ובקי. ובמקומות אלו נוהגין להניח את עירובי החצרות בבית הכנסת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך דוקא בית דירה):
(כה) אבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, גם כשעושין עירובי חצרות בשביל הדיורין שבחצר בית הכנסת, אסור להניח את העירוב בבית הכנסת, אלא צריכין להניחו בבית דירה (עיין מחה"ש ס"ס שס"ה בשם הח"צ):
(כו) עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אזי כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהן פירצה האוסרת (ע"ל סי' פ"ב סעיף ד' ה') אפילו יש בחצר כמה בתים, מותרין לטלטל שם כל אותו השבת. ואע"פ שהעירובי חצרות הוא ברשות אחר שנחלק עתה מחצר זה, מ"מ מותר, משום דלענין זה אמרינן, שבת כיון דהותרה הותרה. וכיון שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר כיון שהורגלו בהיתר, ע"כ אם אפשר לתקנו ע"י גוי מותר. ואם נקרע החבל שבצורת הפתח ואפשר שהגוי יתקנו בעניבה או בקשר אחד ועניבה על גביו, מה טוב:
(כז) אם חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על גב דהעירוב מועיל גם ליום טוב לענין דברים שאינם לצורך (כדלקמן סימן צ"ח סעיף ל"ד), לא אמרינן הואיל והותר לי"ט הותר גם לשבת משום דיום טוב ושבת שתי קדושות הן: