סימן פח - דיני מוקצה בשבת
סימן פח. דיני מוקצה בשבת, ובו י"ח סעיפים:
(א) מוקצה מדעת, דהיינו שהקצהו האדם מדעתו מלאכלו בשבת מחמת שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, או שראוי לאכילה אפי' בלא דחק אלא שהקצהו לסחורה אע"פ שנתנו לאוצר, וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים אע"פ שבע"ש לא היה עומד לכך כגון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת, וכן דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מ"מ גם היום עדיין ראוי לאתה תשמיש כגון כלים שנשתברו היום ועדיין ראויין להשתמש בהן מעין תשמישן הראשון לקבל בהן איזה מאכל או משקה, וכן עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים, כל אלו מותרין לטלטל בשבת חוץ ממה שדחה בידים כגון גרוגרות וצמוקין:
(ב) דברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמו שהן אפילו ע"י הדחק שצריכין בישול, ואע"ג שראויים לבהמות או לכלבים הרי כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן, אינם עומדין לבהמות ולכלבים, וכן דברים שאינם ראויין בשבת לשום תשמיש כגון עצים ונוצות של עופות, ועורות בהמות, וצמר או פשתן, וכל בעלי חיים אפילו שהן בתוך ביתו, וקליפי אגוזים, וקליפי ביצים, ועצמות הקשות שאינן ראויין אפילו לכלבים, ודלתות וחלונות הבית (דאסור לתלותן בשבת), וכן שברי כלים שאינן ראויין עוד לשום תשמיש, כל אלו והרומה להם אסורין בטלטול. ומ"מ כלי זכובית שנשתברו במקום שיכולין להזיק, מותר לפנות השברים:
(ג) מאכל שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה והוא ראוי לגוי כמו שהוא, כגון בשר מבושל וכדומה, ויכול הוא ליתנו לגוי, שהוא שלו, מותר לטלטלו. אבל אם אינו ראוי לגוי כמו שהוא כגון בשר חי, (וגם לכלבים אינו עומד כיון שראוי לגוי), או שאינו יכול ליתנו לגוי מפני שאינו שלו אלא של אחר, אסור לטלטלו:
(ד) נולד, והיינו דבר שנתחדש היום כגון אפר מן אש שהוסק היום על ידי גוי וכן ביצה שנולדה היום, ומים הזוחלין מן האילנות בימי ניטן, וכן אפילו לא נתחדש היום אלא שבא מכח מעשה שהיו אסורין לעשות היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן גוי. וחלב שנחלב היום וכדומה, גם כן אסורין בטלטול. ופת שאפאה גוי בשבת בעיר שרובה גוים דמסתמא אדעתא דגוי אפאה, אם היא שעת הדחק או לצורך מצוה, מותר לישראל לאכלה בשבת:
(ה) כלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה לעשות בשבת, כגון מכתשת וריחים וקורנס [פטיש, האמר] וקרדום, ומכבדות שמכבדין בהן את הבית, ושופר, ומנורה, ומחט שתופרין בה, ונרות שלמות בין של חלב בין של שעוה, ופתילות מצמר גפן, ובגד שעטנז שאסור ללבשו, וכן כל כיוצא באלו, מותרין לטלטלן לצורך גופן, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלמה ליטול בה את הקוץ, (אבל אם ניטל עוקצה או חודה אסור בכל טלטול). וכן מותרין לטלטלן לצורך מקומן, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם. וכיון שנטלו בהיתר, וכן אם שכח ונטלו בידו, מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה. אבל שלא לצורך גופן ושלא לצורך מקומן, אלא לטלטלן בשביל עצמן לבד שלא יגנבו או יתקלקלו, אסור לטלטלן. ותפילין גם כן אסורין לטלטל. אך אם מונחים במקום בזיון שיוכלו להתלכלך, מותר לטלטלן ולהניחם במקום דמשתמרין:
(ו) מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו שהאדם מקצה מדעתו להשתמש בהם מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, כטן כלי אומנות שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוס, וסכין של שחיטה, וסכין של מילה, וכן נייר העומד לכתיבה, ושטרי חובות, וכתבי חשבונות, ואגרות שהוא מקפיד עליהן לשמרן, וכלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מייחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות שעומדים למכירה אפילו הם כלי סעודה, אם אין דרכו להשאילן (אבל אם דרכו להשאילן לפעמים אינן מוקצה), כל אלו והדומה להם, וכן כיס המיוחד למעות, הוויין מוקצה מחמת חסרון כיס ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן או לצורך מקומן:
(ז) דבר שאין עליו שם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה, אסורין גם כן בכל טלטול אפי' לצורך גופן וצורך מקומן אלא אם כן ייחדו בערב שבת לאיזה תשמיש שישתמש בו לעולם. ולכן אסור ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו. נרות שאינן שלמות גם כן אין שם כלי עליהם ואסורין בכל טלטול. וכן סולם של עלייה אין עליו תורת כלי:
(ח) כלי שמלאכתו להיתר או אפילו לאיסור ולהיתר כגון קדירות ואפילו כלים מאוסים (דבשבת מוקצה מחמת מיאוס מותר), מותר לטלטלן אפי' רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר. אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלו. וכתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלן אפי' שלא לצורך כלל:
(ט) כשם שאסור לטלטל את המוקצה או את הנולד, כך אסור ליתן כלי תחתיהן כדי שיפלו לתוכו, כיון שע"י זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאילו חברו שם בטיט (עי' לעיל סי' ע"ה סעיף י"א). אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו. ואם היו עליו בין השמשות, נאסר הסל בטלטול לכל היום:
(י) עפר וחול הצבור בזויות בחצר או בבית מותר לטלטלו. דכיון דצברו, זו היא הזמנתו לתשמיש. אבל אם הוא מפוזר, בטל לגבי קרקע ואסור בטלטול. וכן אם חתך קודם שבת ענף מן האילן להניף בו ולהבריח הזבובים וכיו"ב, מותר להשתמש בו בשבת, כיון שייחדו לכך ועשאו כלי. אבל אסור ליקח בשבת בד מן המכבדות, שהרי הוא מוקצה. ואפילו נטלו גוי אסור לטלטלו:
(יא) נסרים של בעלי בתים שאינם עומדין לסחורה, מותר לטלטלן. ושל אומן אסור אא"כ חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם בשבת:
(יב) כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי. ולכן מותר ליגע במנורה העומדת אפילו נרות דולקים בה. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח ע"ג מוקצה. אבל אסור ליגע במנורה התלויה כי גם בנגיעה בעלמא הוא מנדנדה. ומותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה:
(יג) טלטול כלאחר יד מותר במוקצה. ולכן אם שכח איזה דבר מוקצה על איזה כלי או שנפלה שם בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו, מותר לנערו או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה. וכן יכול לעשות אם שכח מעות בכיט שבבגדו והוא צריך לבגדו. אבל בשביל המוקצה לחוד אסור לעשות כן. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי, נעשה בסיס לדבר האסור, ויבואר אי"ה בסי' שאח"ז):
(יד) אבל בשאינו צריך להכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור ליטול בידיו תינוק אפי' ברשות היחיד אם יש בידו אבן או שאר דבר מוקצה. אך אם יש להתינוק געגועין שאם לא יטלוהו יחלה וגם אי אפשר להשליך מידו האבן וכדומה מפני שיצעק ויבכה, אז מותר ליטלו בידיו ברה"י. ואם יש בידי התינוק איזה מטבע, אסור אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו ואפי' ברה"י ואפי' יש לו געגועין, משום דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק וזה ישכח שהיום שבת ויגביהנה, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור, ואסור אפילו במקום סכנת חולי כיון שאין שם שום סכנת נפש אם לא יטלנו:
(טו) מת אסור לטלטלו בשבכת. אבל מותר לשמוט את הכר מתחתיו שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר. ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שכבר נפתח שא"כ היה מזיז אבר. (ועי' לקמן סס"י קצ"ד):
(טז) אם נפלה דליקה ויראים שלא ישרף המת, מותרין לטלטלו אגב דבר היתר דהיינו שמניחין עליו או אצלו איזה דבר מאכל ומטלטל שניהם ביחד. ואם אין דבר מאכל, מניחין עליו איזה כלי או מלבוש שמותר בטלטול. ואם גם זאת אין, אזי מטלטלין אותו לבדו. בין כך ובין כך אין מטלטלין אותו אלא למקום שמותרין להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא, אין להוציאו כי אם ע"י גוי:
(יז) כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים אם הם בבית או בחצר שיושבים שם בני אדם, מותר להוציאם לאשפה. וכשמוציא גרף של רעי או עביט של מי רגליט, כל זמן שהכלי עדיין בידו מותר להחזירו כדין כל מוקצה שבעודו בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה. אבל לאחר שהניחו מידו, אסור לטלטלו משום דמאיס טפי (וגרע משאר מוקצה מחמת מיאוס). ואך כשצריכין לו משום כבוד הבריות, מותר להחזירו. וכן אם יכול לתת בתוכו מים שיהיו ראויין לשתיית בהמה, יכול להחזירו כך:
(יח) מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת. ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו, והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם המים מאוסים, אסור ליתן שם כלי משום ראין עושין גרף של רעי לכתחילה. ואם עבר ונתנו והוא במקום דמאיס עליו, מותר להוציאם. (דין מוקצה במקום הפסד גדול, ע"ל סי' פ"ה ס"ד, ודיני מוקצה ביו"ט ודין מוקצה מחמת מצוה יבוארו אי"ה במקומם):
(א) מוקצה מדעת, דהיינו שהקצהו האדם מדעתו מלאכלו בשבת מחמת שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק, או שראוי לאכילה אפי' בלא דחק אלא שהקצהו לסחורה אע"פ שנתנו לאוצר, וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים אע"פ שבע"ש לא היה עומד לכך כגון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת, וכן דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מ"מ גם היום עדיין ראוי לאתה תשמיש כגון כלים שנשתברו היום ועדיין ראויין להשתמש בהן מעין תשמישן הראשון לקבל בהן איזה מאכל או משקה, וכן עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים, כל אלו מותרין לטלטל בשבת חוץ ממה שדחה בידים כגון גרוגרות וצמוקין:
(ב) דברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמו שהן אפילו ע"י הדחק שצריכין בישול, ואע"ג שראויים לבהמות או לכלבים הרי כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן, אינם עומדין לבהמות ולכלבים, וכן דברים שאינם ראויין בשבת לשום תשמיש כגון עצים ונוצות של עופות, ועורות בהמות, וצמר או פשתן, וכל בעלי חיים אפילו שהן בתוך ביתו, וקליפי אגוזים, וקליפי ביצים, ועצמות הקשות שאינן ראויין אפילו לכלבים, ודלתות וחלונות הבית (דאסור לתלותן בשבת), וכן שברי כלים שאינן ראויין עוד לשום תשמיש, כל אלו והרומה להם אסורין בטלטול. ומ"מ כלי זכובית שנשתברו במקום שיכולין להזיק, מותר לפנות השברים:
(ג) מאכל שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה והוא ראוי לגוי כמו שהוא, כגון בשר מבושל וכדומה, ויכול הוא ליתנו לגוי, שהוא שלו, מותר לטלטלו. אבל אם אינו ראוי לגוי כמו שהוא כגון בשר חי, (וגם לכלבים אינו עומד כיון שראוי לגוי), או שאינו יכול ליתנו לגוי מפני שאינו שלו אלא של אחר, אסור לטלטלו:
(ד) נולד, והיינו דבר שנתחדש היום כגון אפר מן אש שהוסק היום על ידי גוי וכן ביצה שנולדה היום, ומים הזוחלין מן האילנות בימי ניטן, וכן אפילו לא נתחדש היום אלא שבא מכח מעשה שהיו אסורין לעשות היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן גוי. וחלב שנחלב היום וכדומה, גם כן אסורין בטלטול. ופת שאפאה גוי בשבת בעיר שרובה גוים דמסתמא אדעתא דגוי אפאה, אם היא שעת הדחק או לצורך מצוה, מותר לישראל לאכלה בשבת:
(ה) כלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה לעשות בשבת, כגון מכתשת וריחים וקורנס [פטיש, האמר] וקרדום, ומכבדות שמכבדין בהן את הבית, ושופר, ומנורה, ומחט שתופרין בה, ונרות שלמות בין של חלב בין של שעוה, ופתילות מצמר גפן, ובגד שעטנז שאסור ללבשו, וכן כל כיוצא באלו, מותרין לטלטלן לצורך גופן, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים, קרדום לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלמה ליטול בה את הקוץ, (אבל אם ניטל עוקצה או חודה אסור בכל טלטול). וכן מותרין לטלטלן לצורך מקומן, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם. וכיון שנטלו בהיתר, וכן אם שכח ונטלו בידו, מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה. אבל שלא לצורך גופן ושלא לצורך מקומן, אלא לטלטלן בשביל עצמן לבד שלא יגנבו או יתקלקלו, אסור לטלטלן. ותפילין גם כן אסורין לטלטל. אך אם מונחים במקום בזיון שיוכלו להתלכלך, מותר לטלטלן ולהניחם במקום דמשתמרין:
(ו) מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו שהאדם מקצה מדעתו להשתמש בהם מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, כטן כלי אומנות שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוס, וסכין של שחיטה, וסכין של מילה, וכן נייר העומד לכתיבה, ושטרי חובות, וכתבי חשבונות, ואגרות שהוא מקפיד עליהן לשמרן, וכלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מייחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות שעומדים למכירה אפילו הם כלי סעודה, אם אין דרכו להשאילן (אבל אם דרכו להשאילן לפעמים אינן מוקצה), כל אלו והדומה להם, וכן כיס המיוחד למעות, הוויין מוקצה מחמת חסרון כיס ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן או לצורך מקומן:
(ז) דבר שאין עליו שם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה, אסורין גם כן בכל טלטול אפי' לצורך גופן וצורך מקומן אלא אם כן ייחדו בערב שבת לאיזה תשמיש שישתמש בו לעולם. ולכן אסור ליטול קיסם לחצוץ בו שיניו. נרות שאינן שלמות גם כן אין שם כלי עליהם ואסורין בכל טלטול. וכן סולם של עלייה אין עליו תורת כלי:
(ח) כלי שמלאכתו להיתר או אפילו לאיסור ולהיתר כגון קדירות ואפילו כלים מאוסים (דבשבת מוקצה מחמת מיאוס מותר), מותר לטלטלן אפי' רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר. אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלו. וכתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלן אפי' שלא לצורך כלל:
(ט) כשם שאסור לטלטל את המוקצה או את הנולד, כך אסור ליתן כלי תחתיהן כדי שיפלו לתוכו, כיון שע"י זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאילו חברו שם בטיט (עי' לעיל סי' ע"ה סעיף י"א). אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו, כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו. ואם היו עליו בין השמשות, נאסר הסל בטלטול לכל היום:
(י) עפר וחול הצבור בזויות בחצר או בבית מותר לטלטלו. דכיון דצברו, זו היא הזמנתו לתשמיש. אבל אם הוא מפוזר, בטל לגבי קרקע ואסור בטלטול. וכן אם חתך קודם שבת ענף מן האילן להניף בו ולהבריח הזבובים וכיו"ב, מותר להשתמש בו בשבת, כיון שייחדו לכך ועשאו כלי. אבל אסור ליקח בשבת בד מן המכבדות, שהרי הוא מוקצה. ואפילו נטלו גוי אסור לטלטלו:
(יא) נסרים של בעלי בתים שאינם עומדין לסחורה, מותר לטלטלן. ושל אומן אסור אא"כ חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם בשבת:
(יב) כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי. ולכן מותר ליגע במנורה העומדת אפילו נרות דולקים בה. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח ע"ג מוקצה. אבל אסור ליגע במנורה התלויה כי גם בנגיעה בעלמא הוא מנדנדה. ומותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה:
(יג) טלטול כלאחר יד מותר במוקצה. ולכן אם שכח איזה דבר מוקצה על איזה כלי או שנפלה שם בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו, מותר לנערו או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה. וכן יכול לעשות אם שכח מעות בכיט שבבגדו והוא צריך לבגדו. אבל בשביל המוקצה לחוד אסור לעשות כן. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי, נעשה בסיס לדבר האסור, ויבואר אי"ה בסי' שאח"ז):
(יד) אבל בשאינו צריך להכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור ליטול בידיו תינוק אפי' ברשות היחיד אם יש בידו אבן או שאר דבר מוקצה. אך אם יש להתינוק געגועין שאם לא יטלוהו יחלה וגם אי אפשר להשליך מידו האבן וכדומה מפני שיצעק ויבכה, אז מותר ליטלו בידיו ברה"י. ואם יש בידי התינוק איזה מטבע, אסור אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו ואפי' ברה"י ואפי' יש לו געגועין, משום דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק וזה ישכח שהיום שבת ויגביהנה, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור, ואסור אפילו במקום סכנת חולי כיון שאין שם שום סכנת נפש אם לא יטלנו:
(טו) מת אסור לטלטלו בשבכת. אבל מותר לשמוט את הכר מתחתיו שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר. ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שיסגר מה שכבר נפתח שא"כ היה מזיז אבר. (ועי' לקמן סס"י קצ"ד):
(טז) אם נפלה דליקה ויראים שלא ישרף המת, מותרין לטלטלו אגב דבר היתר דהיינו שמניחין עליו או אצלו איזה דבר מאכל ומטלטל שניהם ביחד. ואם אין דבר מאכל, מניחין עליו איזה כלי או מלבוש שמותר בטלטול. ואם גם זאת אין, אזי מטלטלין אותו לבדו. בין כך ובין כך אין מטלטלין אותו אלא למקום שמותרין להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא, אין להוציאו כי אם ע"י גוי:
(יז) כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים אם הם בבית או בחצר שיושבים שם בני אדם, מותר להוציאם לאשפה. וכשמוציא גרף של רעי או עביט של מי רגליט, כל זמן שהכלי עדיין בידו מותר להחזירו כדין כל מוקצה שבעודו בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה. אבל לאחר שהניחו מידו, אסור לטלטלו משום דמאיס טפי (וגרע משאר מוקצה מחמת מיאוס). ואך כשצריכין לו משום כבוד הבריות, מותר להחזירו. וכן אם יכול לתת בתוכו מים שיהיו ראויין לשתיית בהמה, יכול להחזירו כך:
(יח) מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת. ואם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו, והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה. אבל אם המים מאוסים, אסור ליתן שם כלי משום ראין עושין גרף של רעי לכתחילה. ואם עבר ונתנו והוא במקום דמאיס עליו, מותר להוציאם. (דין מוקצה במקום הפסד גדול, ע"ל סי' פ"ה ס"ד, ודיני מוקצה ביו"ט ודין מוקצה מחמת מצוה יבוארו אי"ה במקומם):