סימן פז - דברים שצריכין ליזהר בבהמות חיות ועופות
סימן פז. דברים שצריכין ליזהר בבהמות חיות ועופות, ובו כ"ד סעיפים:
(א) כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', הרי כי הזהירה התורה שגם הבהמה של ישראל תנוח. ולא בהמה בלבד, אלא כל בעלי חיים ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפי' יצאה מאליה לרה"ר והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה. ואף דבר שהוא לה לנוי, מ"מ הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה, כמו אגד שעל המכה, מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה, הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה, אסור. וכן דבר שבהמה זו אינה נשמרת בזה, אע"פ שבהמה אחרת נשמרת בו, הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור:
(ב) הסוס יוצא באפסר או ברסן, אבל לא בשניהם. ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארה כדי למשכה אם תרצה להשמט. ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ובלבד שלא ישען עליו, משום דאסור לסמוך בשבת על בעל חי. אבל החמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתרה אצל החמור. ושור ופרה שאינן צריכין שימור, אסורין לצאת בחבל סביב צוארם אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו:
(ג) סוס וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת. ואך החמור יוצא במרדעת שלא יתקרר, מפני שטבעו להתקרר. ואם קשר לו המרדעת מע"ש, מותר שיצא בו בשבת שמלבושו הוא. אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו. ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו. ואך כשהחמור בחצר, מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה, ובלבד שלא יצא בו. אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל אם לא כשהקור גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס, אסור כיון דלית ליה צער לא יסירנה:
(ד) אסורה לצאת בזוג אע"פ שהוא פקוק ואינו מקשקש. ואפי' בעיר שהזא מתוקנת בעירובין, אסור שתצא בו. רק בחצר מותר שיהיה עליה. ואם אינו פקוק ומקשקש, אפי' בחצר אסור להיות עליה:
(ה) מותר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל שלא יצא מידו טפח, וגם לא יגיע החבל שבין ידו להבהמה ער טפח הסמוך לארץ. ואם החבל ארוך הרבה, יכרכו על צואר הסוס:
(ו) שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפי' בעיר המתוקנת בעירובין. אבל מותר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו, להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה:
(ז) אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהם לסימן או שלא ישברו כלים. אבל אם קושרין רגליהן שלא יוכלו לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהן יחד שלא יוכלו לברוח, מותר ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול. עקוד, היינו שקושר יד עם רגל. ורגול, היינו שקושר אחת מרגליו כלפי מעלה שלא תלך רק על שלשה, שזהו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים:
(ח) מי שיש לו משרת גוי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה, א"צ למנעו, כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסור רק מדרבנן, ובבהמה לא גזרו), אלא האיסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכוב בשבת, והגוי לית לן בה. ואפי' הוא נותן אוכף או בגד לרכוב עליו, הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה:
(ט) מותר לומר לגוי לחלוב הבהמות בשבת משום צער בעלי חיים כי החלב מצערה. והחלב אסור בו ביום אפי' בטלטול, אלא הגוי יעמידנו במקום המשתמר. וכן מותר לומר לגוי להמרות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים:
(י) אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לגוי אלא בתנאי שיחזירה לו קודם שבת. ואם אירע שלא החזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו כדי להנצל מאיסור. אבל לכתחילה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה:
(יא) לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו:
(יב) אגודת שחת אם אינה קשורה בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על גב זה), מותר להתירה וליתנה לפני בהמה. ומותר לחתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול. ואם הדלועין רכים ויכולה לאכלן כך, אסור לחתכן:
(יג) מותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקור העשבים, אדרבא נייח לה. אבל עשבים שתלשן גוי בשבת שהם מוקצים, אסור להעמיד שם בהמה שתאכל אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בע"ח. וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לגוי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית:
(יד) אין תולין על בהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר, אבל לא יצאו בו מפני שמשא הוא להן:
(טו) אין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיכול להיות שישאר שם קצת ויצמיח אח"כ:
(טז) הנותן מספוא לבהמות, אסור ליתנו תחילה בכברה להוציא המוץ ולנקותו. אבל אם אינו מכוין לכך, מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס:
(יז) הנותן מורסן לבהמות או לעופות, אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת, אסור לגבלן בשבת. אבל מותר לנערן מכלי אל כלי כדי שיתערבו:
(יח) בהמות חיות ועופות הגדלות בבית שמזונותיהן מוטלין עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת. אבל אותן שאינן גדלות בבית ואין מזונותיהן עליך, אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות. ואפי' להשליך לפניהם, אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב. ואפי' של הפקר יש קצת מצוה ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך:
(יט) מותר לזמן גוי לביתו לאכול עמו בשבת, ואע"פ שאסור ביו"ט משום גזירה שמא ירבה בשבילו (כדלקמן סי' צ"ח), אבל בשבת אין לחוש לזאת, ומותר לתת אפי' לו לבדו מזונות. ואע"פ שאין מזונותיו עליך, מ"מ כיון שמפרנסין גוים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך (וע"ל סי' פ"ב ס"ט):
(כ) בהמה חיה ועוף שלא הורגלו עדיין לבא בערב לכלוב שלהם, וכן אפילו אם הורגלו אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית. ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה, אסור לסגרה משום דבזה המה ניצודים והוי איסור צידה:
(כא) ואם כבר הורגלו והמה בני תרבות שדרכן לבא בערב למקומם ויצאו והוא חושש שלא יגנבו אותם, מותר לדחותן שילכו למקום המשתמר, אבל לא יקח אותם בידים שהרי הם מוקצים:
(כב) אין מילדין את הבהמה בשבת. ואפילו לסעדה היינו שאוחז את הולד שלא יטול לארץ, אסור:
(כג) מכה בתחלתה, שיש לבהמה צער ממנה, סכין אותה בשמן. אבל בסוף שאין הסיכה אלא משום תענוג, אסור:
(כד) אם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתתייגע ותתרפא. אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן. ואם הוא ספק שמא אם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לגוי להקיזה, וכן שאר רפואות עושין לה על ידי גוי:
(א) כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', הרי כי הזהירה התורה שגם הבהמה של ישראל תנוח. ולא בהמה בלבד, אלא כל בעלי חיים ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפי' יצאה מאליה לרה"ר והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה. ואף דבר שהוא לה לנוי, מ"מ הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה, כמו אגד שעל המכה, מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה, הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה, אסור. וכן דבר שבהמה זו אינה נשמרת בזה, אע"פ שבהמה אחרת נשמרת בו, הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור:
(ב) הסוס יוצא באפסר או ברסן, אבל לא בשניהם. ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארה כדי למשכה אם תרצה להשמט. ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ובלבד שלא ישען עליו, משום דאסור לסמוך בשבת על בעל חי. אבל החמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתרה אצל החמור. ושור ופרה שאינן צריכין שימור, אסורין לצאת בחבל סביב צוארם אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו:
(ג) סוס וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת. ואך החמור יוצא במרדעת שלא יתקרר, מפני שטבעו להתקרר. ואם קשר לו המרדעת מע"ש, מותר שיצא בו בשבת שמלבושו הוא. אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו. ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו. ואך כשהחמור בחצר, מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה, ובלבד שלא יצא בו. אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל אם לא כשהקור גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס, אסור כיון דלית ליה צער לא יסירנה:
(ד) אסורה לצאת בזוג אע"פ שהוא פקוק ואינו מקשקש. ואפי' בעיר שהזא מתוקנת בעירובין, אסור שתצא בו. רק בחצר מותר שיהיה עליה. ואם אינו פקוק ומקשקש, אפי' בחצר אסור להיות עליה:
(ה) מותר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל שלא יצא מידו טפח, וגם לא יגיע החבל שבין ידו להבהמה ער טפח הסמוך לארץ. ואם החבל ארוך הרבה, יכרכו על צואר הסוס:
(ו) שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפי' בעיר המתוקנת בעירובין. אבל מותר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו, להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה:
(ז) אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהם לסימן או שלא ישברו כלים. אבל אם קושרין רגליהן שלא יוכלו לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהן יחד שלא יוכלו לברוח, מותר ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול. עקוד, היינו שקושר יד עם רגל. ורגול, היינו שקושר אחת מרגליו כלפי מעלה שלא תלך רק על שלשה, שזהו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים:
(ח) מי שיש לו משרת גוי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה, א"צ למנעו, כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסור רק מדרבנן, ובבהמה לא גזרו), אלא האיסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכוב בשבת, והגוי לית לן בה. ואפי' הוא נותן אוכף או בגד לרכוב עליו, הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה:
(ט) מותר לומר לגוי לחלוב הבהמות בשבת משום צער בעלי חיים כי החלב מצערה. והחלב אסור בו ביום אפי' בטלטול, אלא הגוי יעמידנו במקום המשתמר. וכן מותר לומר לגוי להמרות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים:
(י) אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לגוי אלא בתנאי שיחזירה לו קודם שבת. ואם אירע שלא החזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו כדי להנצל מאיסור. אבל לכתחילה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה:
(יא) לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו:
(יב) אגודת שחת אם אינה קשורה בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על גב זה), מותר להתירה וליתנה לפני בהמה. ומותר לחתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול. ואם הדלועין רכים ויכולה לאכלן כך, אסור לחתכן:
(יג) מותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקור העשבים, אדרבא נייח לה. אבל עשבים שתלשן גוי בשבת שהם מוקצים, אסור להעמיד שם בהמה שתאכל אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בע"ח. וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לגוי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית:
(יד) אין תולין על בהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר, אבל לא יצאו בו מפני שמשא הוא להן:
(טו) אין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיכול להיות שישאר שם קצת ויצמיח אח"כ:
(טז) הנותן מספוא לבהמות, אסור ליתנו תחילה בכברה להוציא המוץ ולנקותו. אבל אם אינו מכוין לכך, מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס:
(יז) הנותן מורסן לבהמות או לעופות, אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת, אסור לגבלן בשבת. אבל מותר לנערן מכלי אל כלי כדי שיתערבו:
(יח) בהמות חיות ועופות הגדלות בבית שמזונותיהן מוטלין עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת. אבל אותן שאינן גדלות בבית ואין מזונותיהן עליך, אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות. ואפי' להשליך לפניהם, אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב. ואפי' של הפקר יש קצת מצוה ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקב"ה חס עליו על שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו ג' ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך:
(יט) מותר לזמן גוי לביתו לאכול עמו בשבת, ואע"פ שאסור ביו"ט משום גזירה שמא ירבה בשבילו (כדלקמן סי' צ"ח), אבל בשבת אין לחוש לזאת, ומותר לתת אפי' לו לבדו מזונות. ואע"פ שאין מזונותיו עליך, מ"מ כיון שמפרנסין גוים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך (וע"ל סי' פ"ב ס"ט):
(כ) בהמה חיה ועוף שלא הורגלו עדיין לבא בערב לכלוב שלהם, וכן אפילו אם הורגלו אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית. ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה, אסור לסגרה משום דבזה המה ניצודים והוי איסור צידה:
(כא) ואם כבר הורגלו והמה בני תרבות שדרכן לבא בערב למקומם ויצאו והוא חושש שלא יגנבו אותם, מותר לדחותן שילכו למקום המשתמר, אבל לא יקח אותם בידים שהרי הם מוקצים:
(כב) אין מילדין את הבהמה בשבת. ואפילו לסעדה היינו שאוחז את הולד שלא יטול לארץ, אסור:
(כג) מכה בתחלתה, שיש לבהמה צער ממנה, סכין אותה בשמן. אבל בסוף שאין הסיכה אלא משום תענוג, אסור:
(כד) אם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתתייגע ותתרפא. אם אחזה דם, יכול להעמידה במים כדי שתצטנן. ואם הוא ספק שמא אם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לגוי להקיזה, וכן שאר רפואות עושין לה על ידי גוי: