סימן פו - דיני רחיצה
סימן פו. דיני רחיצה, ובו ז' סעיפים:
(א) אסור לרחוץ כל גופו או אפי' רוב גופו במים חמים אפי' הוחמו בערב שבת. ואפי' לרחוץ שלא בפעם אחת אלא אבר אבר, אסור ברוב גופו. ואפילו ליכנס למרחץ רק להזיע גם כן אסור. אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו בערב שבת:
(ב) המים שהם ממקורם נובעים חמים כמו חמי טבריא וכדומה, אם הם בקרקע ואין המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם אפי' כל גופו. אבל אם הם בכלי או שהמקום מקורה, אסור. ואפי' לכנוס רק לבית המרחץ להזיע, אסור. וי"א דכל שהם בקרקע אפילו המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם:
(ג) מותר לטבול כל גופו בצונן, אבל לא ישמוד אח"כ נגד התנור להתחמם, משום דהוי כרוחץ בחמין. ואפילו רחץ רק ידיו במים צוננים, לא יחממם אצל התנור בעודם לחים, משום דהוי כרוחץ במים שהוחמו היום דאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד, אלא צריך לנגבם תחלה יפה. וע"ל סימן פ' סעיף ל"ב שישפשפם קודם הניגוב שלא ישאר עליהם רק מעט מים:
(ד) הרוחץ צריך ליזהר שלא לסחוט שערו. וכן צריך ליזהר שלא לשוט, כי אסור לשוט בשבת ובי"ט. וכן אסור להשיט אתה דבר כגון הקיסמין שעל פני המים. ואם רוחץ במקום שאסור לטלטל, צריך עוד ליזהר שקודם צאתו יסיר תחלה המים שעל גופו ושערותיו, וינגבם יפה שלא ישארו עליו מים ויוציאם מרשות לרשות. וגם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ד' אמות, כי הנהר הוא כרמלית. ולפי שאין כולם יודעים לתהר, ע"כ נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפי' בצונן כי אם לצורך מצוה כגון אשה נדה (כדלקמן סי' קס"ב ס"ז) ואיש לקריו:
(ה) מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין זה אסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר על שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית, ושפת הנהר הוא ג"כ כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מד' אמות, רק שיזהר לנגב ידיו היטב קודם שילך ד' אמות:
(ו) מותר לשוף ידיו במורסן אע"פ שהידים רטובות, ובלבד שלא יתן את המים על המורסן ממש. אבל אסור לשוף ידיו במלח וכ"ש בבורית [סבון, זייף] משום דנימוח:
(ז) מים שאין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, כגון שהם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בהם בשבת כיון שניכר שהוא מכוין לרפואה (ע"ל סי' צ"א). במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר, שאינו נראה אלא כמיקר. ובחמי טבריא וכדומה אם אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפי' אינו שוהה בהם:
(א) אסור לרחוץ כל גופו או אפי' רוב גופו במים חמים אפי' הוחמו בערב שבת. ואפי' לרחוץ שלא בפעם אחת אלא אבר אבר, אסור ברוב גופו. ואפילו ליכנס למרחץ רק להזיע גם כן אסור. אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו בערב שבת:
(ב) המים שהם ממקורם נובעים חמים כמו חמי טבריא וכדומה, אם הם בקרקע ואין המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם אפי' כל גופו. אבל אם הם בכלי או שהמקום מקורה, אסור. ואפי' לכנוס רק לבית המרחץ להזיע, אסור. וי"א דכל שהם בקרקע אפילו המקום מקורה, מותר לרחוץ בהם:
(ג) מותר לטבול כל גופו בצונן, אבל לא ישמוד אח"כ נגד התנור להתחמם, משום דהוי כרוחץ בחמין. ואפילו רחץ רק ידיו במים צוננים, לא יחממם אצל התנור בעודם לחים, משום דהוי כרוחץ במים שהוחמו היום דאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד, אלא צריך לנגבם תחלה יפה. וע"ל סימן פ' סעיף ל"ב שישפשפם קודם הניגוב שלא ישאר עליהם רק מעט מים:
(ד) הרוחץ צריך ליזהר שלא לסחוט שערו. וכן צריך ליזהר שלא לשוט, כי אסור לשוט בשבת ובי"ט. וכן אסור להשיט אתה דבר כגון הקיסמין שעל פני המים. ואם רוחץ במקום שאסור לטלטל, צריך עוד ליזהר שקודם צאתו יסיר תחלה המים שעל גופו ושערותיו, וינגבם יפה שלא ישארו עליו מים ויוציאם מרשות לרשות. וגם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ד' אמות, כי הנהר הוא כרמלית. ולפי שאין כולם יודעים לתהר, ע"כ נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפי' בצונן כי אם לצורך מצוה כגון אשה נדה (כדלקמן סי' קס"ב ס"ז) ואיש לקריו:
(ה) מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין זה אסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר על שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית, ושפת הנהר הוא ג"כ כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מד' אמות, רק שיזהר לנגב ידיו היטב קודם שילך ד' אמות:
(ו) מותר לשוף ידיו במורסן אע"פ שהידים רטובות, ובלבד שלא יתן את המים על המורסן ממש. אבל אסור לשוף ידיו במלח וכ"ש בבורית [סבון, זייף] משום דנימוח:
(ז) מים שאין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, כגון שהם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בהם בשבת כיון שניכר שהוא מכוין לרפואה (ע"ל סי' צ"א). במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר, שאינו נראה אלא כמיקר. ובחמי טבריא וכדומה אם אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפי' אינו שוהה בהם: