מאגר ספרי קודש

סימן פ - קצת ממלאכות האסורות בשבת

סימן פ. קצת ממלאכות האסורות בשבת, ובו צ"ג סעיפים:

עיקר המלאכות שנאסרו לנו לעשותם בשבת כבר יודעו לרוב בני ישראל, ולא נכתב כאן רק הדברים שלא נודעו לרבים והמה דברים שכיחים):

(א) אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, דגזרו רבנן שמא ישכח ויטה את הנר לקרב את השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר. ושנים מותרין לקרות מתוך ספר אחד בענין אחד, שאם יבוא אחד להטות, חברו יזכירהו. ובנרות שלנו שהחלב או השעוה כרוך על הפתילה, נוהגין להתיר. אך צריך לעשות איזה היכר שלא יבא לקצוץ ראש הפתילה שנעשה פחם, ולהרמב"ם הוי איסור דאורייתא. ואפי' ע"י גוי אסור לקצוץ ראש הפתילה:

(ב) אסור לפתוח דלת או חלון נגר נר דולק כשהוא קרוב להם שמא יכבה על ידי זה. אבל מותר לסגור דלת וחלון. ופתח התנור שיש בו אש, אסור בין לפתוח בין לסגור, כי על ידי זה הוא מבעיר או מכבה:

(ג) אסור לערות רוטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערה תחלה את הרוטב לתוך הקערה ויתקרר קצת עד שיהא ראוי לאכילה ואחר כך יתן שמה את הלחם או המצות. אבל כל זמן שהרוטב הוא רותח, אפי' הוא בקערה, אסור ליתן לתוכו לחם או מצות. וכן אין ליתן מלח או תבלין לתוך הרוטב אפי' הוא בקערה ומכל שכן לתוך הקדרה כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שיתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה. ובמלח שנעשה ע"י בישול יש מקילין. והמחמיר גם בזה, תע"ב. וכן אין לערות קפה או תה רותח לכלי שרוצים לשתותו בו אם יש שם סוכר, אלא ישרה תחלה את הקפה והתה ואח"כ יתן לתוכו את הסוכר. ובמקום צורך יש להקל:

(ד) אסור ליתן פרי או מים על התנור לאחר שהוסק, משום דאפשר שירתיח המים ושיצלה הפרי. ואפילו אין דעתו אלא לחמם אותם קצת, מ"מ אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו, אסור לחממן שם. וכן פשטידא שיש בו שומן, אין להעמידו נגד המדורה או על התנור במקום שיכול להרתיח אף על פי שאין דעתו אלא לחממו. אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתחממו קצת שם, מותר ליתנם ואפילו נקרש השומן או המים מחמת הקור. אבל לתוך התנור שהטמינו בו, אסור לתת שום דבר צונן שיתחמם אע"פ שא"א להרתיח שם. ולצורך קצת חולה, יעשה שאלת חכם (עי' י"א). קצת נוהגין להחזיר בשבת המאכלים לתוך התנור שהטמינו בו, ביון שהם עדיין חמים, אך אם נצטננו לגמרי אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר בכל ענין:

(ה) בשבת אסור להטמין בשום דבר (אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל). לכן אם נוטל קדרה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה, אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשמור חומה:

(ו) דבר שא"א כלל לאוכלו בלי הדחה, אסור להדיחו בשבת אפי' בצונן. ודג מלוח מותר לשרותו במים צוננים לפי שגם קודם השריה ראוי לאכילה:

(ז) חרדל ותמבא (חזרת, קריין) ושאר מיני טיבולין שלא נתן בהם חומץ מבעוד יום, אסור ליתן בהם בשבת אלא בשינוי, דהיינו שיתן תחלה את החומץ בכלי ואח"כ יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנה בלילה עבה, אלא ישפוך חומץ הרבה שתהא בלילתה רכה, וגם לא יערבו בכף וכדומה אלא באצבעו או שינענע בכלי עד שיתערב:

(ח) פירות שנמצאו תחת אילן, אסורים אפילו בטלטול שמא נפלו היום. וכן כל פירות שאצל הגוי אם יש להסתפק שמא נתלשו היום, אסורים אפילו בטלטול. (ולענין חשש חוץ לתחום ע"ל סימן צ"ה סעיף י"ז):

(ט) אסור לרדות דבש המחובר בכוורת. וכן אסור לרסק חלות דבש אפילו נתלשו אתמול מהכוורת. ואם לא ריסק אותן קודם שבת. אזי הדבש הזב מהם בשבת אסור. אבל הדבש הזב בכוורת מותר:

(י) פירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר, מותר לקבצם. אבל אם נתפזרו אחת הנה ואחת הנה דאיכא טירחא לקבצם, אסור לקבצם לתוך הסל אלא מלקט ואוכל:

(יא) קטניות וכדומה שהם בקליפתן שקורין שויטין [שרביטין], אם הקליפות עדיין לחות וראויין ג"כ לאכילה, מותר לפותחן ולקחת מהן את הקטניות (דהוי כמפריד אוכל מאוכל). אבל אם הקליפות נתייבשו ואינן ראויין עוד לאכילה, אסור לקחת מהן את הקטניות וכן יש ליזהר מלהוציא את האגוזים מתוך הקליפה הירוקה שלהן, וכן השומשמין מתוך הקליפה:

(יב) אסור לסחוט פירות לצורך המשקין. ולכן אסור לסחוט לימונים (ציטראנען) לתוך המים לעשות משקה שקורין לימונדה. ואפילו למצוץ פרי בפיו יש אוסרין. ויש ליזהר על כל פנים בענבים שלא למצוץ את המשקה ולזרוק את הקליפות. אבל אם א"צ למשקין היוצאין, מותר לסחטן. ולכן מותר לסחוט סאלאט [חסה] וגורקען [מלפפונים] שהמים הולכין לאיבוד:

(יג) לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה, אבל מותרת לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק את הדד ויינק. ואסור להתיז מחלבה על איזה דבר לרפואה במקום שאין בו סכנה ולא צערא יתירא:

(יד) מותר ליתן שומן קרוש על מאכל חם אעפ"י שהוא נימוח. השלג והברד אין מרסקין אותן בידים, דהיינו לשברם לחתיכות כדי שיזובו מימיהם, אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים כדי לצננם, והם נימוחים מאליהם ואין חושש. וצריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק. ומותר לשבור קרח כדי ליטול מים מתחתיו. ומלהשתין בתוך השלג, טוב ליזהר אם אפשר. וכן יש ליזהר שלא להשתין על גבי טיט או לתוך עפר תיחוח:

(טו) אוכל המעורב עם פסולת, מותר לברור את האוכל מתוך הפסולת, אבל לא את הפסולת מתוך האוכל. וגם את האוכל אסור לברור ע"י כלי אלא דוקא ביד, ודוקא מה שהוא צריך לאכול מיד. ואפילו במאכלים שרוצים לברור מה שיאכלו עתה ומה שישאירו, צריכין ליזהר לברור מה שרוצים לאכול עתה ולא לברור מה שרוצים להניח, כי מה שרוצים לאכול עתה חשוב אוכל, ומה שרוצים להניח חשוב פסולת אפילו לקלוף שום או בצלים ולהניח אסור משום בורר. ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכין לאכול מיד. והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים יש לאסור להסירה אפי' לצורך אכילה מיד, משום דהוי מפרק תולדה דדישה (פרמ"ג הניח בצ"ע ע"ש):

(טז) אפילו במידי דלאו בר אכילה שייך איסור ברירה כגון בכלים וכיוצא בו, דמה שהוא רוצה להשתמש בו עתה הוי כמו אוכל והשאר הוי כמו פסולת:

(יז) אין לסנן שום משקה כי יש בזה כמה חילוקי דינים, אבל מותר לשתות ע"י מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל בענין זה אינו אלא מעבב את הפסולת שלא תכנס לתוך פיו. ומ"מ לשתות מים כך על ידי מפה יש אוסרין משום כבוס. ויש להקל בשעת הדחק כשאין לו מים נקיים לשתות, ומ"מ לא ישתה דרך בית יד מן הכתונת שלו, דבזה איכא למיחש טפי שמא יסחוט:

(יח) משקה הקפה שיש בתחתיתו הקפה ממש שהוא הפסולת, וכן שאר משקה שיש בתחתיתו שמרים או שאר פסולת, כשמערין אותו צריכין ליזהר שלא לערות כל הצלול אלא ישאיר מעט אצל הפסולת. וחלב שהועמד אסור לקלוט מה שלמעלה הנקרא סמעטין [שמנת] רק מה שצריך לאכול עתה, וגם בזה יזהר שלא יקח הכל רק ישאיר קצת על החלב התחתון:

(יט) אם נפל זבוב וכדומה לתוך המאכל או המשקה, לא יסיר את הזבוב לבדו, אלא יקח גם קצת מהמאכל או מהמשקה ויזרוק עמו:

(כ) אם צריך לדוך פלפלין או מלח וכיוצא בו לתת לתוך המאכל, מותר לדוך בקתא דסכינא על השלחן וכיוצא בו, אבל לא במדוכה ולא במכתשת:

(כא) אסור לחתוך בצלים ושאר ירקות אלא דוקא סמוך לסעודה, וגם אז לא יחתכם דק דק מאד:

(כב) דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו אסור למלחו משום דהוי כמו מעבד. ולכן אסור למלוח גורקען [קשואים, מלפפונים] חיין. וכן צנון או בצלים אסור למלוח אפילו מה שצריך לאותה סעודה, אלא מטביל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבושל וכיוצא בו שאין המלח מועיל להן אלא שיתן בהם טעם מלח, מותר למלחם לאכלם באותה סעודה. אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת אסור:

(כג) אין למלוח ביחד הרבה פולין וקטניות מבושלות, כי המליחה מועלת להן לרככן, ואפילו כדי לאכלן לאלתר אסור:

(כד) סאלאט [חסה], גורקען [מלפפונים], וכן שאר מיני טיבולין שעושין מבצלים וכדומה, מותר למלחן סמוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן מיד שמן וחומץ, מחלישין כח המלח. אבל אסור למלתן ולהשהותן איזה זמן:

(כה) איסור בונה שייך גם במאכל, כגון המגבן גבינה או שמדבק פירות ומשוה אותן שיהיו יפין. ולכן כשחותכין בצלים עם ביצים או עם חלב מהרינג [דג מלוח] יש ליזהר שלא להשוותן וליפותן, אלא יניחם כמות שהם:

(כו) כשמדיחין כלים במים רותחין לא יערה המים על הכלים, אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואח"כ יתן בהם את הכלים. ולא ידיחם במפה משום איסור סחיטה, אלא מדיחם בסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול. וכשמדיח כלי זכוכית, לא ידיחם בשבולת שועל וכדומה. ואסור להדיח כלים בשבת אלא אותן שצריכין לשבת. (דין טבילת כלים בשבת וי"ט עיין לעיל סוף סימן ל"ז):

(כז) כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור ג"כ ע"י גוי. ומ"מ בימי החורף כיון שמותרין להסיק את התנור כדי לחמם את הבית ע"י גוי (כמש"ל סי' צ' סי"ח). נוהגין שהגוי מעמיד את התבשילין שנצטננו על התנור קודם שהוא מסיקו ואח"כ מסיקו, דכיון שאין הכוונה בהסקה זאת לחמם את התבשילין אלא לחמם את הבית, יש מתירין. ודוקא שיעמידם קודם ההסקה ולא אח"כ. ופשיטא שאם אין הכוונה בהסקה בשביל הבית אלא בשביל התבשילין ודאי אסור בכל ענין. ויש אוסרין אפי' אם הכוונה היא בשביל לחמם את הבית. ואע"פ שהמנהג כהמתירין, מ"מ כל בעל נפש יש לו להחמיר ע"ע במקום שאין שם צורך כל כך. ומכל שכן באותן תנורי ברזל העשויין לבשל עליהן תמיד (שפאר קיכע) אע"פ שמסיקין בהן בשבת לצורך חימום הבית וגם הגוי מעמיד עליו את התבשילין קודם ההסקה, מ"מ הירא את ה' ימנע מזה:

(כח) השופך משקים במקום שהקרקע מצמחת, חייב משום זורע, שהרי המשקה גורם שתצמח הקרקע. וע"כ יש ליזהר מלאכול בגינה, כי בקושי יכול ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ, ומלבד זאת יש בגינה איסור טלטול (עיין סימן פ"ג):

(כט) ספוג שאין לו בית אחיזה, אין מקנחין בו:

(ל) אסור לרוק במקום שהרוח יפזר את הרוק:

(לא) בתולה אסורה לקלוע שערותיה בשבת ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לתקן שערותיה בידיה. ובמסרק העשוי משער חזיר אם הוא קשה מאד שאי אפשר שלא יעקור שערות, אסור לסרוק בו. אבל אם אינו קשה מותרת לתקן בו שערותיה, ומכ"ש אם היא מיחדת אותו לכך:

(לב) בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, מקנחו בסמרטוט וכיוצא בו, אבל לא ישפוך עליו מים, משום דנתינת המים הוי כמו כיבוס. ולכן אם תינוק השתין על איזה בגד, אסור לשפוך עליו מים, (אבל השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור, מותר לשפוך שם מים). וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה, טוב לשפשפם היטב זו בזו להסיר המים כדי שלא ישאר עליהם רק מעט מים (דבמעט מים שהוא מנגבן כיון שהוא דרך לכלוך, לא הוי כיבוס). ובמפה צבועה אין לחוש בכל ענין (דלא שתך בה כיבוס כ"כ):

(לג) חבית שיש בה מים וכיוצא בו, אסור לפרוס עליה בגד שאינו מיוחד לה לכסותה בו, דחיישינן שמא יבא לידי סחיטה. אבל בבגד המיוחד לה מותר לכסותה, דכיון דמיוחד לה, לא חיישינן שיסחוט (ועיין לקמן סעיף פ'):

(לד) אם נשפך מים על השלחן וכדומה אסור לקנחו בבגד שהוא מקפיד עליו, דכיון דאיכא מים מרובים חיישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב במפה כוסות או שאר כלים שפיהן צר, דמחמת דחקן נסחט המשקה:

(לה) היה הולך וירדו גשמים עליו ועל בגדיו, מותר לילך לביתו, וכשפושטן אסור לשטחן כדי שיתייבשו, ואפילו היו לחים רק מן הזיעה אסור לשטחן, וכ"ש דאסור לשטחן נגד האש, ואפי' אם לבוש בהם, אסור לעמוד נגד האש במקום שהוא חם הרבה. וכן אסור לנער בגד מן המים. ובגד שהוא מקפיד על מימיו, אסור אפי' לטלטלו לאחר שפשטו מעליו דחיישינן שמא יטחטו:

(לו) היה הולך והגיע לאמת המים, יכול לדלג ולקפוץ עליו אפי' הוא רחב. ומוטב שידלג ממה שיקיף מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בו, שלא יבוא לידי סחיטה. ואפילו במקום אחר במקום שיכול להתחלק וליפול במים, אסור לילך בשבת, שמא ישרו בגדיו ויבא לידי סחיטה:

(לז) היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בנהר, ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל במנעלו מותר. וכיון שהלך לרבר מצוה, מותר לו אף לחזור. ואם הולך לשמור פירותיו (דשמירת ממונו הוי ג"כ קצת מצוה), מותר לו לעבור בהליכה אבל לא בחזרה:

(לח) טיט שעל בגדו אם הוא לח מגרדו בצפורן או בסכין, אבל אם הוא יבש, אסור לגרדו משום דהוי כטוחן:

(לט) בגד שחור אסור לנערו מן השלג או מן האבק, אבל להסיר מעליו הנוצות בידו מותר. ויש חוששין גם בזאת:

(מ) טיט שעל רגלו או מנעליו, יכול להסירו בדבר שמותר לטלטלו, או שיקנחו בקורה, אבל לא יקנחו לא בכותל ולא בקרקע. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו ואין לו דבר שמותר לטלטלו, יכול לקנח בכותל. ואם אין כותל, יקנח בקרקע. ואם יש לו מים, יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור (כי בעור שכשוך בעלמא לא הוי כיבוס אלא כשמשפשפו צד זה על צד זה כדרך הכובסים). אבל בסכין אסור לגרד הטיט והצואה מן המנעל של עור. והברזל שלפני הבית שעשוי לכך, אם הוא חד אסור לגרד בו, ואם אינו חד מותר:

(מא) נתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחה במפה שמקנחין בה הידים (דחיישינן שמה יכבסה):

(מב) אסור לצבוע שום דבר אפילו בצבע שאינו מתקיים. ולכן אסור לאשה לצבוע פניה. ויש ליזהר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא יגע בבגדו מפני שצובעו. וכן דם חוטמו ודם מכתו לא יקנח במפה (ועיין לקמן סימן צ"א סעיף י"א):

(מג) אין ליתן כרכום לתוך התבשיל מפני שצובעו (כ"כ בס' חיי אדם):

(מד) אסור לקלוע או לשזור אפילו שני חוטין או שערות התלושות:

(מה) הדרך הוא כשצריכין לקשור איזה דבר בשני חוטין או משיחות או כשמסבבין חוט או משיחה אחת וקושרין שני הקצוות יחד כדרך החגורה, עושין שני קשרים זה על גב זה, כי בקשר אחד לא יתחזק. ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים זה על גב זה אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום. וצריכין ליזהר במטפחת שכורכין סביב הצואר (האלזטוך) שלא לעשות בו בשבת שני קשרים. וכן בערב שבת לא יהיו בו שני קשרים, דא"כ אסור להתירו בשבת כדלקמן. וכן לעשות אפי' קשר אחד בראש אחד של חוט או משיחה או ליטול שני הקצוות זה אצל זה ולעשות בשניהם ביחד קשר אחד אסור, כיון דבזה גם קשר אחד מתקיים. ולעשות בשני קצוות זה עם זה קשר אחד ועליו עניבה, אם הוא דבר שדרכו להתירו בו ביום מותר, ואם לאו אסור אפילו אם הוא דעתו להתירו בו ביום. אבל לעשות שתי עניבות זו ע"ג זו מותר, ואפי' הרבה, ואפילו אם דעתו שיעמוד כן ימים רבים:

(מו) קשר שאסורין לעשותו, קשר כזה אסורין גם כן להתיר. ובמקום צער, יש להתיר על ידי גוי:

(מז) דרך החייטים שקודם שתופרין את הבגד כראוי, מחברים את החתיכות בתפירות מרווחות ואחר כך מסירין את החוטין מאלו התפירות ואסור להסירן בשבת:

(מח) בגדים העשויים להכניס בהם משיחה או רצועה כגון מכנסים או מנעלים או חלוק, אם הבגד חדש, אסור להכניסו בהם משום דהוי תקון מנא. ובישן, אם אין הנקב צר שאין טורח להכניסו מותר, ואם יש טורח אסור:

(מט) לפעמים איזה תפירה מתקלקלת והחתיכות מתפרדות קצת זו מזו, ומושכין בחוט התפירה והן מתהדקות ומתחברות, אסור לעשות כן בשבת משום דהוי תופר:

(נ) ניירות שנדבקו שלא בכוונה, כמו שלפעמים נדבקו דפי ספרים מחמת הצבע שצבען הכורך או שנדבקו איזה דפין בשעוה מותר לפתחן (ועי' לקמן סעיף סב):

(נא) כלים שכרכו סביב פיהם במטלית וקשרוהו במשיחה, מותר לקרען בשבת שזהו מקלקל ומותר לצורך שבת:

(נב) אסור לצוד שום בעל חי בשבת (וע"ל סימן פ"ז סעיףכ', כ"א). ואפילו פרעוש אסור לתפוס. ואך אם היא על גוף האדם ועוקצתו, משום צערא דגופא מותר ליטלה ולזרקה. אבל אסור להרגה, כי אסור להרוג שום בעל חי. אך הכנים כיון שהם מתהוים רק מן הזיעה, מותר להרגן. ומ"מ אלו שבבגדים אסור להרגן, אלא נוטלן וזורקן. רק אלו שנמצאו בראש מותר להרגן:

(נג) יש לתהר כשרוצה לסתום תיבה או כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחלה משם, כי כאשר הוא סותם המה נצודיט שמה. ומ"מ אינו צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל אלא יפריח מה שנראה לו:

(נד) אסור להוציא דם. ואפילו דם שבין השינים אסור למצוץ. וכן אסור להניח על המכה רטיה המוציאה דם וליחה, ומכ"ש דאסור לדחוק את המכה להוציא דם או ליחה (ע"ל סי' צ"א סי"א):

(נה) ציצין שהן כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אסור להסירן בין בבלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שנפרש רובו וקרוב להנתק ומצערו, מותר להסירו ביד אבל לא בכלי. ואם לא פירש רובו אסור להסירו אפי' ביד:

(נו) אסור לשפוך לתוך החומץ שאר משקין שיתהוו גם כן חומץ:

(נז) בשר שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת שאם לא ידיחוהו יהא נאסר, יש להדיחו על ידי גוי, אבל על ידי ישראל אסור:

(נח) אסור למרוח רטיה וכן שעוה או זפת. לבן אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב לסתמו או לדבקו על איזה דבר לסימן. אבל אוכל מותר למרוח כגון חמאה על הלחם וכדומה:

(נט) אסור לשבור או לחתוך כל דבר שאינו מאכל. אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה, מותר. ולכן מותר לחתוך קש לחצוץ בו שניו. ועצי בשמים מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם ואפילו הם קשים כעץ. אבל לקטום אותם כדי לחצוץ שניו, אסור:

(ס) אילן בין שהוא לח בין שהוא יבש אין משתמשים בו שום תשמיש, ואע"פ שאינו מנידו (דאם מנידו בלא"ה איכא איסור מוקצה). אין עולין בו, ואין נתלין בו. ואסור להניח עליו איזה חפץ או ליטול ממנו או לקשור בו בהמה ובל כיוצא בו. ואפי' בצדדי האילן אסור להשתמש. ולכן אם סל תלוי עליו אסור ליטול איזה דבר מתוך הסל או ליתן לתוכו, דהסל הוי צדדי האילן. אבל אם יתד תקוע באילן ועליו תלוי סל, מותר ליטול מתוכו או ליתן לתוכו, משום דאז הוי הסל צדי צדדין. והסל אסור ליקח משם או לתלותו שם משום דמשתמש ביתד דהוי צדדי אילן:

(סא) כלי שזורעין בו מיני עשבים או שושנים לנוי או להריח, אסור לתלוש ממנו כמו שאסור לתלוש מן האילן. וצריכין לתהר שלא לטלטלו מעל גבי קרקע להעמידו במקום אחר, דכיון כשהוא עומד על הקרקע מריח הארץ הוא גדל, א"כ הנוטלו משם הוי כמו תולש. וכן אם עומד במקום אחר, אסור ליטלו ולהעמידו על הקרקע משום דבזה הוי כמו זורע. וצריכיז ליזהר בכל זה בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס, בין שהוא נקוב בין שאינו נקוב:

(סב) אסור לכתוב או לעשות איזה ציור אפי' באצבעו עם המשקין שעל השלחן או על ההבל שעל החלון זכוכית, וכן בכל דבר אע"פ שאינו מתקיים, ואפילו לעשות רושם בעלמא בצפרנו על איזה דבר לסימן, אסור. נמצא שעוה וכדומה שנטף על הספר ואפילו על אות אחת, אסור להסירו (ועיין לעיל סימן כ"ד סעיף י"ב):

(סג) כשם שאסור לכתוב כך אסור למחוק כל מה שנכתב. ומ"מ אותן עוגות שעשו עליהם אותיות וציורים מותר לשברם ולאכלם בשבת. אם אך נעשו כן לסגולה לקטנים, יש להחמיר בהם:

(סד) ספרים שעל חודי הגליוניות מבחוץ נכתבו אותיות, יש אוסרין לפתחן או לסגרן בשבת, ויש מתירין וכן נוהגים. ומ"מ מאחר שיש אוסרין, יש למנוע מלכתוב כן:

(סה) מותר לומר לחברו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה, ואפילו הוא של מוכר אלא שהלוקח נוטלו ומוליכו ביתו. ומכל שכן שאם הלוקח מביא כלי שלו ואומר מלא לי כלי זה דודאי מותר. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה של המוכר ולשפוך לתוך כלי של לוקח, אסור. וכן מותר לומר לחבירו תן לי חמשים אגוזים ובדומה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה ולא דמים, וגם לא יעשה חשבון לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי עוד חמשים ויהיו לך בידי מאה. ומכל שכן שלא יזכיר לשון מכר אפילו אינו קוצץ הדמים. ואפילו לצורך שבת וע"י גוי אסור לקנות בשבת, וה"ה בשכירות:

(סו) מותר לומר לחברו מלא לי כלי זה או תן לי בו עד הרושם הזה ולמחר נמדוד אותו או נשקול אותו:

(סז) כשם שאסור לעשות אפילו בנין עראי בשבת כך אסור להוסיף על בנין קבוע אפילו תוספת עראי. ולכן פתח שאינו עשוי לכניטה ויציאה תדיר אלא לעתים רחוקות, אם עשה לה דלת שאינה סובבת על ציריה (ציר הוא עץ או ברזל הבולט מן הדלת שמכניסין בחור שלמטה באסקופה ולמעלה במשקוף שתהא הדלת חוזרת לכאן ולכאן, וה"ה במה שנוהגין במדינתנו לתקן את הדלתות באנגלען), אלא שקשרה שם ותלאה שם לנעול בה, אם יש ציר בדלת זו, או אפילו אין בה עתה אלא שהיה לה ציר ונשבר ומקומו ניכר, מותר לנעול בה בשבת ואפילו אם הוא בענין שכשפותחין אותה היא נגררת על הארץ וכשנועלים בה מגביהין אותה ומעמידין אותה על האסקופה, מ"מ מותר, דכיון שהיא קשורה ותלויה וגם יש בה היכר ציר, ניכר שהיא דלת העשויה לנעילה ופתיחה ואינו נראה כבונה, ומכל שכן אם יש לה עדיין ציר, ובלבד שלא יחזיר למקומו דבזה הוי בונה:

(סח) אבל אם אין לה היכר ציר אסור לנעול בה בשבת, דכיון שהפתח אינו עשוי להפתח אלא לעתים רחוקות והדלת אינה ניכרת כדלת, נראית הנעילה כמו בנין. אך אם היא קשורה ותלויה יפה בענין שאף כשהיא פתוחה אינה נגררת על הארץ אפי' אינה גבוהה מן הארץ אלא כמלא נימא, ניכרת היא שהיא דלת ומותר לנעול בה:

(סט) אם אינה קשורה ותלויה כלל וכשפותחין שומטין אותה לגמרי, אסור לנעול בה כשום אופן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר. אבל פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר מותר לנעול בה ואפילו אין בה היכר ציר:

(ע) דלת העשויה מלוח אחד אין נועלין בה פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר. ואפילו יש לה ציר, אם אינה סובבת על ציריה, דכיון שאינה אלא מלוח אחד ואינה סובבת על ציריה נראה כבונה וסותם מקום הפתוח. אבל בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר, יש להקל לנעול בה. ודוקא כשיש שם אסקופה דאז ניכר שהוא פתח:

(עא) פקק החלון כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו את החלון, יכולין לסתמו בו אפי' אם אינו קשור שם, והוא שכבר סתם בו פעם אחת קודם השבת, או שחשב עליו קודם השבת לסתום בו, אבל אם לא סתם בו מעולם וגם לא חשב עליו, אסור לסתום בו בשבת אם הוא דבר שדרך לבטלו שם שיהא שם לזמן ארוך. אבל בדבר שאין דרך לבטלו שם אלא לזמן קצר. כגון בגד וכיוצא בו, מותר לסתום בו בכל ענין (עי' בח"א):

(עב) דלתות וחלונות אע"פ שהן תלויות על צירי הברזל שנקל להסירן ולהחזירן, מ"מ אסור בשבת להסירן או לתלותן, כי התולה אותן הוי כבונה, והמסירן הוי כסותר:

(עג) אסור לכבד את הבית אפילו הוא מרוצף באבנים או בנסרים. ועל ידי גוי מותר. ואם עושה ע"י שינוי גדול, כגון ע"י כנף אוז וכדומה, מותר אפילו ע"י ישראל:

(עד) לא ישפשף ברגלו רוק שעל גבי הקרקע, אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף:

(עה) אסור לפנות בשדה ניר בשבת (ובשל חברו אסור אפי' ליכנס ואפי' בחול כדלקמן סימן קפ"ג סעיף ה'):

(עו) מחיצה אפילו היא עראית, אם נעשית להתיר איזה דבר, אסור לעשותה בשבת וביו"ט. ולכן אסור לעשות מחיצה ע"י וילון וכדומה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו. וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו (ע"ל סי' ק"נ ס"ו), דכיון שהמחיצה מתרת, היא חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אוהל. אבל מותר לכסות הספרים בשני כיסויין זה על זה שאין בזה משום אהל. ואם הוילון התלוי לפני המטה היה מבעוד יום פרוס טפח בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסו כולו משום דהוי רק תוספת אהל עראי. אבל מה שהוילון תלוי תמיד בקצה אחד מקופל, לא מצטרף לטפח כיון שאינו לשם אהל. וכן המחיצה שקורין שפאניש וואנד [מחיצה מתקפלת] אסור לפתחה אלא אם כן היתה פתוחה קצת מערב שבת, אבל מה שהיא עומדת מקופלת אע"פ שהדופן רחב יותר מטפח לא מהני. אבל מחיצת עראי שאינו עושה להתיר איזה דבר אלא להגן בפני החמה או בפני הרוח שלא יכבה הנרות וכדומה, מותר לעשותה:

(עז) ואהל דהיינו גג המאהיל, אע"פ שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה אפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח אסור לעשותו. ולכן עריסה של תינוק שנותנים בה חשוקים של עץ ופורסים עליהם סדין, אסור לפרוס אותו בשבת וביום טוב אלא אם כן היה מבעוד יום פרוס טפח דהוי רק תוספת אהל ארעי דמותר. וכן אם החשוקים סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים נחשבים כאהל (כי הלכה למשה מסיני היא שכל פחות משלשה טפחים חשוב כלבוד, פירוש כמחובר וסתום) ומותר לפרוס עליהם סדין:

(עח) תיבה שהכיסוי שלה אינו מחובר לה בצירים, אסור ליטלו משם דהוי סותר אהל. וכן אסור לכסות בו משום דעושה אהל. וכשנותנימ טבלא על חביות להיות לשלחן, צריכין להעמיד את החבית בצד הפתוח למטה, שאם יתן את הדף על הצד הפתוח, הרי הוא עושה אהל:

(עט) פי העשן (קוימן רויכפאנג, ארובה), אם הוא מן הצד, שהסתימה היא כמו תוספת מחיצה מותר לסתמו, אבל אם הוא למעלה בשבת ובזו"ט אסור לסתמו משום דעושה אהל. ואם קבועה שם דלת של ברזל סובבת על צירים מותר לסתום בו, דכיון שהיא קבועה שם הוי לה כדלת הסובבת על צירים (עי' פרמ"ג סי' שע"ו, א"א סק"ז):

(פ) בגד ששוטחין ע"פ חבית לכסותה, אם החבית אינה מלאה לגמרי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה להכיסוי חלל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כולה, משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה (ועיין לעיל סעיף ל"ג):

(פא) כל מחיצה או אהל שאסורין לעשותו, אם הוא עשוי אסורין להסירו משום דהוי סותר אהל:

(פב) אסור לשאת מכסה העשוי להגן מפני החמה או מפני הגשמים (שקורין שירים, שמשיה, מטריה) מפני שהוא עושה אהל:

(פג) כלים שהם של פרקים תחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים מותר, להחזירם כך, אבל אם דרכם להיות מהודקים בחוזק, אסור להחזירם אפי' ברפיון. וכן אם הם מחוברים ע"י חריצים (שרויף, הברגה) כיון שדרכם להיות מהודקים בחוזק, אם הם פרודים אסור לחברם אפילו ברפיון. אך כיסויי כלים מותר להסירן וכן לחברן, כיון שאינן עשויין לקיום רק לפתחן ולסתמן תדיר:

(פד) מכבש (פרעס) והם שני לוחות זה על זה וכובשין ביניהם בגדים, אם המכבש הוא של בעה"ב מותר לפתחו לקחת הבגדים לצורך שבת ויו"ט, אבל אין כובשין אותו לפי שהוא לצורך חול. ומבבש של כובסין או שאר אומנין אסור לפתוח, דכיון שהוא מהודק בחוזק, פתיחתו דומה לסתירה. ואפילו אם היה פתוח מבע"י אסור לקחת משם את הבגדים בשבת ויו"ט משום גזרה שמא יבוא לפתחן עתה:

(פה) ספסל שנשמטה אחת מרגליו, אסור להחזירה, וגם אסור לסמכו על ספסל אחר אלא אם כן כבר ישב עליו כך. אבל מותר להניח דף על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך:

(פו) כלי המורה את השעות (אוהר, זייגער, שעון) אפי' שעדיין הולך, אסור להעריכו בשבת וביו"ט שלא יפסיק הליכתו. וביו"ט שני יש להקל כל זמן שעדיין הולך להעריכו לצורך היום, אבל לא לצורך יום שלאחריו. ולצורך חולה יש להתיר בכל ענין אם אינו נמצא גוי בנקל:

(פז) אסור להשמיע קול של שיר בשבת בכלי או באבריו (חוץ מבפיו), אפילו להכות באצבעותיו זו על זו או על הלוח להשמיע קול או לקשקש באגוז או בזוג לתינוק שלא יבכה. ולא מטפחין יד על יד, ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לטפח ולרקד. וגם העושה לתינוק כדי שלא יבכה אץ מוחין כיון שיש מתירין:

(פח) קול שאינו דרך שיר מותר להשמיע. ולכן מותר להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו וכיוצא בזה. וי"א שאע"פ כן אסור להשמיע קול בכלי המיוחד לכך, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה או בפעמון המיוחד לזה. וכן אותן כלי שעות (אוהר, זייגער, שעונים) שהן עשויין לקשקש השעות ע"י מה שדוחקין בהן או שמושכין בחוט המיוחד לכך, אין לעשות כן בשבת וביו"ט:

(פט) המשמר פירות או זרעים מפני חיה ועוף, לא יספק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד ברגליו כדי להבריחם כדרך שהוא עושה בחול:

(צ) אין שוחקין באגוזים וכיוצא בהם על גבי קרקע אפילו מרוצף. ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים:

(צא) בענין קיפול בגדים יש הרבה חילוקי דינים ואין לקפל שום בגד:

(צב) טלית שאחז בה האור, מותר לשפוך עליה שאר משקין שלא במקום האש כדי שכשיגיע למקום המשקים, יכבה. אבל מים אסור לשפוך עליה:

(צג) אין מציעין את המטה משבת למוצאי שבת. ואע"פ שיש שהות ביום שיוכל לישן עליה בשבת עצמו, מ"מ כיון שאין דעתו לישן עליה עד למוצ"ש הרי הוא מכין משבת לחול ואסור:
אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר