סימן עז - דיני הקידוש והסעודות בלילה וביום
סימן עז. דיני הקידוש והסעודות בלילה וביום, ובו כ"ד סעיפים:
(א) מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנא' זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש, וגם ביציאתו בהבדלה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס ייז בין בכניטתו בץ ביציאתו:
(ב) יכולין לקדש ולאכול אע"פ שעדיין אינו לילה. אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין (כמ"ש בסי' שלפני זה), אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים, ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה, צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואח"כ יקדשו. אסור לטעום כלום ואפילו מיט קודם קידוש:
(ג) מצוה לקדש על יין ישן, ומצוה לברור יין יפה. ואם אפשר, יש להדר אחר יין אדום. ובמקום שאין יין בשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין (ע"ל סי' י"ג סעיף ו'). ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות ואח"כ ישב, ומסתכל בכוס ומברך בפה"ג ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין, מקדשין על הפת ולא על שאר משקין:
(ד) גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ב"ה וברוך שמו לא יאמרו, (ע"ל סימן ו' ס"ט). וקטן אפי' הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא שתי שערות, אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת, תאמר עם הקטן מלה במלה. וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה (עי' דג"מ ובש"ע התניא). אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, (ע"ל סי' קל"ה ס"ו):
(ה) יין שנתחמץ, אין מקדשין עליו. וכן יין שיש לו ריח רע, אע"פ שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין (שמברכין עליו בפה"ג), רק שמסריח קצת מחמת שהיא בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית (תוספת שבת בשם ש"א), אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אע"ג דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו. ואם אי אפשר לסננו, מקדשין עליו כך. אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו, דמסתמא פג טעמו:
(ו) מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך י"א שאין מקדשין עליהם כיון שאינן ראויין למזבח. על כן אם אפשר, יש להדר אחר יין אחר:
(ז) הכוס צריך להיות שלם ונקי. וכל הדינים שהן בכוס של ברהמ"ז (לעיל סי' מ"ה ס"ג וס"ד), יש גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה. וטוב לקדש בלילה על כוס גדול שישייר ממנו לקידוש היום ולהבדלה:
(ח) החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש. ואפי' הוא מקדש עליהן, תהיינה מכוסות בשעת קידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ומלמעלה:
(ט) המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות במלא לוגמיו בלי הפסק. ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה. מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין:
(י) יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברהמ"ז פוטרתו. אך יש פוסקים דס"ל דאינה פוטרתו. ע"כ אם אפשר, יש לו להדר שלאחר ברהמ"ז יברך על כוס יין וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש:
(יא) על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש:
(יב) קידש על הכוס וסבר שהוא יין ואח"כ נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, א"צ לקדש שנית, דהוי כאילו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, א"צ לברך בפה"ג אלא אשר קדשנו וכו' (וע"ל סימן נ"ו ס"ז). ואם היה הכוס של שכר או מעד [מי דבש] במקום שהוא חמר מדינה (ע"ל סי' מ"ה ס"א), בכל אופן א"צ לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נט"י קודם בציעת הפת, ג"כ א"צ לחזור ולקדש אלא מברך המוציא והוי כאילו קידש על הפת:
(יג) גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליו בפה"ג וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה. וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה (וע"ל סי' ח' ס"ב). ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה ג"כ על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו, גם כן יוצא, אך יזהר שיהא הכוס מחזיק רביעית, וישתה מלא לוגמיו בלי הפסק. ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יי"ש או קפה, ע"ל סי' מ"ט ס"ו:
(יד) בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר וקראת לשבת עונג ודרשו רז"ל במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריאה דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש. ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית כדי לברך ברכה אחרונה על המחיה ועל פה"ג. וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש (עי' סעי' שאח"ז). ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית (עי' סי' שלפ"ז סעי' ח'):
(טו) מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף. וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחילה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין (דלעת הצורך סמכינן דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן:
(טז) כל אדם מישראל בין איש בין אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות אחת בלילה ושתים ביום. וחייב לאכול בכל סעודה פת. ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא. (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה ע"ל סי' מ' ס"א). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות. ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמורה, יאכל לכל הפחות פת כסנין או,שאר מאכל העשוי מה' מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל עכ"פ דברים שדרך ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וכיו"ב. ואם גם בזאת אי אפשר לו, יאכל עכ"פ פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית הוא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך:
(יז) וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות. ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם, מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא כמ"ש בסי' מ"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלימה בשעת הברכה, ולכן עכ"פ רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מקום יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בבל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואובל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות (כן ראיתי לנהוג אצל גדול אחד):
(יח) אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם. וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר ברשות מורי ורבותי. ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים:
(יט) אם לא קרא הפרשה בערב שבת, לא יאכל שבת שחרית עד שיקראנה. ואם לא קראה קודם האכילה יקרא עכ"פ קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי:
(כ) אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר. ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות:
(כא) אסור להצטער ח"ו על איזה צרה ר"ל, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים:
(כב) מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח כדי להשלים מאה ברכות. ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג:
(כג) אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה:
(כד) אח"כ קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רז"ל למה נאמר בפרשה זו ויקהל ולא נאמר כן בכל התורה כולה. אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת ללמוד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה. כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויו"ט שהם פנויים ממלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכה ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו:
(א) מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנא' זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש, וגם ביציאתו בהבדלה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס ייז בין בכניטתו בץ ביציאתו:
(ב) יכולין לקדש ולאכול אע"פ שעדיין אינו לילה. אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין (כמ"ש בסי' שלפני זה), אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים, ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה, צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואח"כ יקדשו. אסור לטעום כלום ואפילו מיט קודם קידוש:
(ג) מצוה לקדש על יין ישן, ומצוה לברור יין יפה. ואם אפשר, יש להדר אחר יין אדום. ובמקום שאין יין בשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין (ע"ל סי' י"ג סעיף ו'). ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות ואח"כ ישב, ומסתכל בכוס ומברך בפה"ג ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין, מקדשין על הפת ולא על שאר משקין:
(ד) גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ב"ה וברוך שמו לא יאמרו, (ע"ל סימן ו' ס"ט). וקטן אפי' הוא בן י"ג שנה, אם אינו ידוע שהביא שתי שערות, אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת, תאמר עם הקטן מלה במלה. וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה (עי' דג"מ ובש"ע התניא). אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, (ע"ל סי' קל"ה ס"ו):
(ה) יין שנתחמץ, אין מקדשין עליו. וכן יין שיש לו ריח רע, אע"פ שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין (שמברכין עליו בפה"ג), רק שמסריח קצת מחמת שהיא בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית (תוספת שבת בשם ש"א), אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אע"ג דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו. ואם אי אפשר לסננו, מקדשין עליו כך. אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו, דמסתמא פג טעמו:
(ו) מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך י"א שאין מקדשין עליהם כיון שאינן ראויין למזבח. על כן אם אפשר, יש להדר אחר יין אחר:
(ז) הכוס צריך להיות שלם ונקי. וכל הדינים שהן בכוס של ברהמ"ז (לעיל סי' מ"ה ס"ג וס"ד), יש גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה. וטוב לקדש בלילה על כוס גדול שישייר ממנו לקידוש היום ולהבדלה:
(ח) החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש. ואפי' הוא מקדש עליהן, תהיינה מכוסות בשעת קידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ומלמעלה:
(ט) המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות במלא לוגמיו בלי הפסק. ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה. מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין:
(י) יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברהמ"ז פוטרתו. אך יש פוסקים דס"ל דאינה פוטרתו. ע"כ אם אפשר, יש לו להדר שלאחר ברהמ"ז יברך על כוס יין וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש:
(יא) על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש:
(יב) קידש על הכוס וסבר שהוא יין ואח"כ נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, א"צ לקדש שנית, דהוי כאילו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, א"צ לברך בפה"ג אלא אשר קדשנו וכו' (וע"ל סימן נ"ו ס"ז). ואם היה הכוס של שכר או מעד [מי דבש] במקום שהוא חמר מדינה (ע"ל סי' מ"ה ס"א), בכל אופן א"צ לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נט"י קודם בציעת הפת, ג"כ א"צ לחזור ולקדש אלא מברך המוציא והוי כאילו קידש על הפת:
(יג) גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליו בפה"ג וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה. וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה (וע"ל סי' ח' ס"ב). ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה ג"כ על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו, גם כן יוצא, אך יזהר שיהא הכוס מחזיק רביעית, וישתה מלא לוגמיו בלי הפסק. ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יי"ש או קפה, ע"ל סי' מ"ט ס"ו:
(יד) בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר וקראת לשבת עונג ודרשו רז"ל במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריאה דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש. ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית כדי לברך ברכה אחרונה על המחיה ועל פה"ג. וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש (עי' סעי' שאח"ז). ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית (עי' סי' שלפ"ז סעי' ח'):
(טו) מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף. וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחילה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין (דלעת הצורך סמכינן דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן:
(טז) כל אדם מישראל בין איש בין אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות אחת בלילה ושתים ביום. וחייב לאכול בכל סעודה פת. ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא. (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה ע"ל סי' מ' ס"א). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות. ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמורה, יאכל לכל הפחות פת כסנין או,שאר מאכל העשוי מה' מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל עכ"פ דברים שדרך ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וכיו"ב. ואם גם בזאת אי אפשר לו, יאכל עכ"פ פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית הוא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך:
(יז) וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות. ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם, מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא כמ"ש בסי' מ"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלימה בשעת הברכה, ולכן עכ"פ רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מקום יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בבל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואובל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות (כן ראיתי לנהוג אצל גדול אחד):
(יח) אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם. וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר ברשות מורי ורבותי. ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים:
(יט) אם לא קרא הפרשה בערב שבת, לא יאכל שבת שחרית עד שיקראנה. ואם לא קראה קודם האכילה יקרא עכ"פ קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי:
(כ) אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר. ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות:
(כא) אסור להצטער ח"ו על איזה צרה ר"ל, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים:
(כב) מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח כדי להשלים מאה ברכות. ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג:
(כג) אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה:
(כד) אח"כ קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רז"ל למה נאמר בפרשה זו ויקהל ולא נאמר כן בכל התורה כולה. אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת ללמוד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה. כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויו"ט שהם פנויים ממלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכה ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו: