סימן עה - דין הדלקת הנרות
סימן עה. דין הדלקת הנרות, ובו י"ד סעיפים:
(א) חייב כל אדם להפריש את עצמו ממלאכה ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבהכ"נ מזמור שיר ליום השבת, אע"פ שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מ"מ חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת. ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות, אין אחד נגרר אחר חברו:
(ב) מצוה להרבות בנרות לכבוד שבת. יש נוהגין להדליק עשרה ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משני נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידליקו לכל הפחות עד לאחר האכילה. ויהדר לקנות נרות יפים. דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הווין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה. ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דר"ה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה:
(ג) מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית. וגם שמן הרגיל בינינו שקורין בלומענעהל כשר, אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים. ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשויים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכת פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשויים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת:
(ד) כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשיתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת, כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, וא"כ אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, ועל כן היא מדלקת תחלה, וכדי שתהא הברכה עובר לעשיתן, פורשת ידיה כנגד פניה שלא תראה הנרות, ומברכת ומסידה את הידים ורואה את הנרות והוי כאלו ברכה קודם ההדלקה, (ומשום לא פלוג נוהגות כך גם בי"ט). ועיקר הנרות שבהן הוי קבלת שבת, הן אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, וע"כ תדליק אותן באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה או לשאר דבר נחוץ, תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה (עיין לקמן סימן ק"ס סעיף ה') ואז תוכל לברך קודם הדלקה ואפילו תנאי בלב סגי:
(ה) מצות הדלקת הנרות חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כיבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה, היא קודמת למצוה זאת. ומ"מ יש לו להאיש ג"ב לסייע במצוה ויתקן את הנרות ויהבהב אותן, דהיינו שידליקן ויכבן כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשונה ידליק הבעל ויברך. אבל אח"כ וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת:
(ו) נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות, רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן. וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אח"כ מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא ח"ו לידי ספק חילול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה:
(ז) אם האיש מדליק הנרות, והוא צריך לעשות אחר כך אתה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה, יכול לעשות אחר בך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת:
(ח) צריכין להדליק במקום שיאכלו שיהא ניכר שמדליקן לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחד ולהניחם אח"כ במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותן אח"כ על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומן. ונשים שמדליקין הנרות בסוכה ואח"כ נושאין אותן לתוך הבית, לא יפה הן עושין. נר שהיה דולק מע"ש, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת כדי שיהא ניכר שמדליק לכבור שבת:
(ט) צריך להדליק הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו, כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים. אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות, וידליק אחד ויברך ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד, אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד, צריכין להדליק בברכה. וישתתפו גם כן לקנות נרות, ואחד יברך ויוציא את כולם. וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות, צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שתהיה להן שותפות בנרות. ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית, הוא בכלל בני ביתו ואינו צריך להשתתף:
(י) נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקין נרות בבית אחד וכל אחד מברכת על נרות שלה, כי מה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא ידליקו שתים במנורה אחת. ובשעת הדחק מקילין גם בזה:
(יא) אין ליתן מים אפי' מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום. אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו, איסור גמור הוא אפי' להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות, מותר אפילו משחשכה, כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה, אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור משום דהוי כאילו דבקו שם, אבל להעמיד מבעוד יום, מותר. ואם נטף לתוכו שמן, אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול. ואם לא נטף לתוכו, לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא:
(יב) טוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סי' פ"ט סעיף ב':
(יג) אשה סומא אם יש לה בעל, ידליק הבעל ויברך. ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה. אך אם היא עקרת הבית, תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו:
(יד) אשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים, תדליק תמיד נר אחד יותר, והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא. ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה, אינה צריכה להוסיף:
(א) חייב כל אדם להפריש את עצמו ממלאכה ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבהכ"נ מזמור שיר ליום השבת, אע"פ שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מ"מ חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת. ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות, אין אחד נגרר אחר חברו:
(ב) מצוה להרבות בנרות לכבוד שבת. יש נוהגין להדליק עשרה ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משני נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידליקו לכל הפחות עד לאחר האכילה. ויהדר לקנות נרות יפים. דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הווין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה. ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דר"ה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה:
(ג) מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית. וגם שמן הרגיל בינינו שקורין בלומענעהל כשר, אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים. ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשויים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכת פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשויים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת:
(ד) כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשיתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת, כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, וא"כ אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, ועל כן היא מדלקת תחלה, וכדי שתהא הברכה עובר לעשיתן, פורשת ידיה כנגד פניה שלא תראה הנרות, ומברכת ומסידה את הידים ורואה את הנרות והוי כאלו ברכה קודם ההדלקה, (ומשום לא פלוג נוהגות כך גם בי"ט). ועיקר הנרות שבהן הוי קבלת שבת, הן אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, וע"כ תדליק אותן באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה או לשאר דבר נחוץ, תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה (עיין לקמן סימן ק"ס סעיף ה') ואז תוכל לברך קודם הדלקה ואפילו תנאי בלב סגי:
(ה) מצות הדלקת הנרות חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כיבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר כמ"ש נר ה' נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה, היא קודמת למצוה זאת. ומ"מ יש לו להאיש ג"ב לסייע במצוה ויתקן את הנרות ויהבהב אותן, דהיינו שידליקן ויכבן כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשונה ידליק הבעל ויברך. אבל אח"כ וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת:
(ו) נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות, רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן. וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אח"כ מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא ח"ו לידי ספק חילול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה:
(ז) אם האיש מדליק הנרות, והוא צריך לעשות אחר כך אתה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה, יכול לעשות אחר בך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת:
(ח) צריכין להדליק במקום שיאכלו שיהא ניכר שמדליקן לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחד ולהניחם אח"כ במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותן אח"כ על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומן. ונשים שמדליקין הנרות בסוכה ואח"כ נושאין אותן לתוך הבית, לא יפה הן עושין. נר שהיה דולק מע"ש, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת כדי שיהא ניכר שמדליק לכבור שבת:
(ט) צריך להדליק הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו, כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים. אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות, וידליק אחד ויברך ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד, אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד, צריכין להדליק בברכה. וישתתפו גם כן לקנות נרות, ואחד יברך ויוציא את כולם. וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות, צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שתהיה להן שותפות בנרות. ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית, הוא בכלל בני ביתו ואינו צריך להשתתף:
(י) נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקין נרות בבית אחד וכל אחד מברכת על נרות שלה, כי מה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא ידליקו שתים במנורה אחת. ובשעת הדחק מקילין גם בזה:
(יא) אין ליתן מים אפי' מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום. אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו, איסור גמור הוא אפי' להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות, מותר אפילו משחשכה, כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה, אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור משום דהוי כאילו דבקו שם, אבל להעמיד מבעוד יום, מותר. ואם נטף לתוכו שמן, אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול. ואם לא נטף לתוכו, לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא:
(יב) טוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סי' פ"ט סעיף ב':
(יג) אשה סומא אם יש לה בעל, ידליק הבעל ויברך. ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה. אך אם היא עקרת הבית, תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו:
(יד) אשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים, תדליק תמיד נר אחד יותר, והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא. ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה, אינה צריכה להוסיף: