סימן מג - הלכות ברכות בתוך הסעודה
סימן הסעודה מג. הלכות ברכות לדברים שאוכלים ושותים בתוך הסעודה, ובו ז' סעיפים:
(א) כל מה שאוכלים בתוך הסעודה מדברים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה לשבוע כגון בשר, דגים, מיני לפתן, דייסא ומיני לביבות, אפילו דברים שאוכלים בלא לחם, כולם אינם צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהם, שכיון שאוכלין אותן לשבוע הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נגררת אחר הלחם שהוא עיקר חיי אדם, ולכן כולן נפטרין בברכת המוציא ובברהמ"ז. ואפי' אם נשלחו לו מבתים אחרים א"צ לברך עליהם, דסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו:
(ב) וכן אין צריך לברך על כל מיני משקין, שהמשקין ג"כ בכלל הסעודה הן, שאין דרך אכילה בלא שתייה, חוץ מעל היין, לפי שהיין הוא דבר חשוב (שבכמה מקומות מחוייבים לברך עליו אעפ"י שאינו צריך לשתות כגון קידוש והבדלה), צריכין לברך עליו גם בתוך הסעודה. ואם בירך על היין קודם נט"י, והיה דעתו לשתות גם בתוך הסעודה או שהוא רגיל בכך לשתות יין בתוך הסעודה, אין צריך לברך עליו שנית, כי נפטר בברכה שבירך עליו לפני הסעודה (וע"ל סי' ל"ט סעיף ב'). ויין שרף במדינתינו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה, הוי ספק אם הוא בכלל הסעודה או לא, ולכן אם דעתו לשתות יי"ש בתוך הסעודה, ישתה מעט קודם נטילת ידים, דהיינו פחות מכזית, ויברך עליו ויכוין לפטור גם מה שישתה בתוך הסעודה. ואם לא עשה כן, יברך מתחלה על קצת סוכר ויפטור גם את היין שרף. ויש נוהגין לטבול מעט פת בתוכו, אבל יש מפקפקין על זה (עי' מחה"ש סי' קעז):
(ג) אם רוצה לאכול בתוך הסעודה פירות בלא פת, כיון שאין הפירות מעיקר הסעודה, לכן אפי' אם היו מונחין על השלחן קודם ברכת המוציא, מ"מ אינן נפטרין בברכת המוציא וצריך לברך עליהם ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אינן צריכין כי נפטרין בכרכת המזון. ואם אינו רוצה לאכול הפירות רק עם פת, א"צ לברך עליהם, כי הם טפלים להפת. ואם רוצה לאכול קצתן עם פת וקצתן בלא פת, צריך ליזהר לאכול תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואח"כ יכול לאכלן גם עם פת. אבל אם יאכל תחלה עם פת ואח"כ יאכל בלא פת, איכא ספיקא בברכה. ויש שרגילין לאכול בין מאכל למאכל איזה דבר שממשיך תאות האכילה, כגון זית מלוח, לימונים מלוחים, צנון וכדומה זהו נקרא מחמת הסעודה כיון שעל ידי כן הוא יאכל יותר, ולכן אין צריך לברך עליו שהפת פוטרו (עי' מ"א סי' קע"ד סקי"א):
(ד) אם קובע עיקר סעודתו על הפירות שיאכלם עם הפת, כיון שהם עיקר הסעודה, נפטרים בברכת המוציא אפילו לא היו אז על השלחן, רק צריך שתחלת אכילת הפירות יהיה עם הפת ואח"כ גם מה שיאכל בלא פת אינו צריך לברך עליהם:
(ה) פירות המבושלין לצרכי הסעודה כמו שרגילין לבשל צו שפייז ["תוספת"] בין עם בשר בין בלא בשר, יש לאכול מהם בתחלה ובסוף קצת עם פת, ובאמצע יכול לאכול גם בלא פת, ואינן צריכין ברכה:
(ו) מעשה אופה, כגון טורט עוגת סוכר או שקדים וכדומה, אם אוכל מהן מחמת רעבון כדי לשבוע מהן, א"צ לברך עליהן, אבל אם אוכל מהן רק לתענוג יש ספק בברכה. וע"כ ראוי לאדם לכוין בשעת ברכת המוציא, לפטור כל מה שיאכל ממינים אלו:
(ז) אם לאחר גמר הסעודה קודם ברכת המזון שותה קפה כדי לעכל המזון שאכל, צריך לברך עליו ברכה ראשונה, כי מה שהוא בא לעכל אינו נחשב מצרכי הסעודה, ומ"מ טוב לברך על מעט סוכר ברכת שהכל לפטור גם את הקפה:
(א) כל מה שאוכלים בתוך הסעודה מדברים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה לשבוע כגון בשר, דגים, מיני לפתן, דייסא ומיני לביבות, אפילו דברים שאוכלים בלא לחם, כולם אינם צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהם, שכיון שאוכלין אותן לשבוע הרי הן בכלל הסעודה, וכל הסעודה נגררת אחר הלחם שהוא עיקר חיי אדם, ולכן כולן נפטרין בברכת המוציא ובברהמ"ז. ואפי' אם נשלחו לו מבתים אחרים א"צ לברך עליהם, דסתמא דעת האדם על כל מה שיביאו לו:
(ב) וכן אין צריך לברך על כל מיני משקין, שהמשקין ג"כ בכלל הסעודה הן, שאין דרך אכילה בלא שתייה, חוץ מעל היין, לפי שהיין הוא דבר חשוב (שבכמה מקומות מחוייבים לברך עליו אעפ"י שאינו צריך לשתות כגון קידוש והבדלה), צריכין לברך עליו גם בתוך הסעודה. ואם בירך על היין קודם נט"י, והיה דעתו לשתות גם בתוך הסעודה או שהוא רגיל בכך לשתות יין בתוך הסעודה, אין צריך לברך עליו שנית, כי נפטר בברכה שבירך עליו לפני הסעודה (וע"ל סי' ל"ט סעיף ב'). ויין שרף במדינתינו דאין דרך לשתותו תמיד בתוך הסעודה, הוי ספק אם הוא בכלל הסעודה או לא, ולכן אם דעתו לשתות יי"ש בתוך הסעודה, ישתה מעט קודם נטילת ידים, דהיינו פחות מכזית, ויברך עליו ויכוין לפטור גם מה שישתה בתוך הסעודה. ואם לא עשה כן, יברך מתחלה על קצת סוכר ויפטור גם את היין שרף. ויש נוהגין לטבול מעט פת בתוכו, אבל יש מפקפקין על זה (עי' מחה"ש סי' קעז):
(ג) אם רוצה לאכול בתוך הסעודה פירות בלא פת, כיון שאין הפירות מעיקר הסעודה, לכן אפי' אם היו מונחין על השלחן קודם ברכת המוציא, מ"מ אינן נפטרין בברכת המוציא וצריך לברך עליהם ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אינן צריכין כי נפטרין בכרכת המזון. ואם אינו רוצה לאכול הפירות רק עם פת, א"צ לברך עליהם, כי הם טפלים להפת. ואם רוצה לאכול קצתן עם פת וקצתן בלא פת, צריך ליזהר לאכול תחלה בלא פת ויברך עליהם, ואח"כ יכול לאכלן גם עם פת. אבל אם יאכל תחלה עם פת ואח"כ יאכל בלא פת, איכא ספיקא בברכה. ויש שרגילין לאכול בין מאכל למאכל איזה דבר שממשיך תאות האכילה, כגון זית מלוח, לימונים מלוחים, צנון וכדומה זהו נקרא מחמת הסעודה כיון שעל ידי כן הוא יאכל יותר, ולכן אין צריך לברך עליו שהפת פוטרו (עי' מ"א סי' קע"ד סקי"א):
(ד) אם קובע עיקר סעודתו על הפירות שיאכלם עם הפת, כיון שהם עיקר הסעודה, נפטרים בברכת המוציא אפילו לא היו אז על השלחן, רק צריך שתחלת אכילת הפירות יהיה עם הפת ואח"כ גם מה שיאכל בלא פת אינו צריך לברך עליהם:
(ה) פירות המבושלין לצרכי הסעודה כמו שרגילין לבשל צו שפייז ["תוספת"] בין עם בשר בין בלא בשר, יש לאכול מהם בתחלה ובסוף קצת עם פת, ובאמצע יכול לאכול גם בלא פת, ואינן צריכין ברכה:
(ו) מעשה אופה, כגון טורט עוגת סוכר או שקדים וכדומה, אם אוכל מהן מחמת רעבון כדי לשבוע מהן, א"צ לברך עליהן, אבל אם אוכל מהן רק לתענוג יש ספק בברכה. וע"כ ראוי לאדם לכוין בשעת ברכת המוציא, לפטור כל מה שיאכל ממינים אלו:
(ז) אם לאחר גמר הסעודה קודם ברכת המזון שותה קפה כדי לעכל המזון שאכל, צריך לברך עליו ברכה ראשונה, כי מה שהוא בא לעכל אינו נחשב מצרכי הסעודה, ומ"מ טוב לברך על מעט סוכר ברכת שהכל לפטור גם את הקפה: