מאגר ספרי קודש

סימן לד - הלכות צדקה

סימן לד. הלכות צדקה, ובו ט"ז סעיפים:

(א) מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל שנאמר פתוח תפתח את ידך לו, ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם, מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. וכל מי שהוא אכזרי, יש לחוש ליחוסו. והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי, תרעא דלא תפתח לעניא, תפתח לאסיא. ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקב"ה. וכמו שהוא מבקש שהקב"ה ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה. ואל יעלה על לבו לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעוה"ז, כדכתיב והלך לפניך צדקך. והצדקה דוחה גזירות רעות, ומוספת חיים:

(ב) בל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו ואינו נושא ונותן בהם דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מ"מ כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו, ואפי' אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן ארז"ל נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניתוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם:

(ג) כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. והיינו בעני שמקבל בחשאי, מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני. אבל עני המחזר על הפתחים, נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכה"פ יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור שתי סעודות, ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:

(ד) כמה יתן האדם צדקה. שנה ראשונה המעשר מן הקרן, מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה חוץ מצרכי ביתו. זוהי מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואח"כ כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש, כדי שלא יצטרך הוא אח"כ לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבהכ"נ או שאר דכרים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמנה לו מצוה להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכהאי גונא, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו:

(ה) הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע וירחיב ידו, וכל דבר שהוא לש"ש יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכילהו מהטוב והמתוק שבשלחנו. כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מהיפה שבנכסיו. וכן הוא אומר כל חלב לה':

(ו) הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג את הבנות בדרך ישרה, וגם הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו) והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו, הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים:

(ז) כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו'. אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, כמ"ש איוב אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון. וידבר לו דברי תנחומים ונחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין:

(ח) אסור להחזיר את העני ששאל, ריקם. ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר אל ישוב דך נכלם. ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו במו אב בין ברחמים בין בדברים, שנא' אב אנכי לאביונים:

(ט) הצדקה הרי היא בכלל הנדרים (וע"ל סי' ס"ז ס"ג). לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר כיון שיכול ליתנה מיד ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבהכ"נ צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, אם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת להמעות, אלא שיניחו אצלו:

(י) מי שאמר אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו לחלקם במעט מעט כמו שיראה לו:

(יא) הכופה אחרים שיתנו צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים. וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש, כי על ידי זה זכותו יותר גדול:

(יב) המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות, או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות, וע"ז נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול:

(יג) יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר. ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה וגם העני אינו יודע ממי קבלה, טוב מאוד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן. אך אם מקדיש אתה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון. וראוי לעשות כן:

(יד) ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו. ואם אינו רוצה לקבל, מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר. ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רז"ל כל המטיל מלאי לת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו, כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לת"ח ומשיא בתו לת"ח:

(טו) לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות:

(טז) כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו ודוחק את השעה וחי חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו':
אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר