מאמרים וראיונות

בחור אחדשתי משפחות

גולשים כותבים | נתן שריאן | כ' תמוז התשע"ה | 1674 | 1 | |

בחור אחדשתי משפחות

שלום. שמי יוסף. כן, פשוט יוסף. אתם שואלים למה אני חוזר על שמי מס' פעמים?! אז ברשותכם, אתן לכם רקע קטן על השם יוסף, ואח"כ אספר את סיפורי האישי.
בפעם הראשונה בהיסטוריה, העולמית ולא רק היהודית, שהוזכר השם "יוסף", היתה בספר בראשית. יוסף בן יעקב – הוא – "יוסף הצדיק". [אחד מהשלושה המכונים "צדיק"]. את יוסף, כשהיה בן 17 שנה, השליכו עשרת אחיו לבור מחמת קנאה, ואח"כ, בעצת יהודה אחיו, הוציאוהו משם ומכרוהו לישמעאלים שמכרוהו למצרים. יוסף היה עבד בבית פוטיפר, ועקב הלשנתה של אשת פוטיפר על יוסף שרצה לאונסה, מחמת סירובו להשמע לה לחטוא איתה, הושלך יוסף לעשר שנים "לכלא המצרי", ששם פתר את חלומם של שר האופים ושר המשקים... והוסיפו לו משמים, עוד שנתיים על זה שביקש משר המשקים, שיצא לפניו, "וזכרתני... והזכרתני" – שיספר עליו טובות לפני פרעה כדי שיוציאוהו גם כן...
לאחר ששמע פרעה משר המשקים על פתירת חלומות יוסף בבית הכלא לשר המשקים ולשר האופים, שאף הוא חלם חלום שלא הצליח הוא ועבדיו לפתרו, ציוה להוציא את יוסף מכלאו, כדי שיפתור גם את חלומותיו...
לאחר פתירת חלומות פרעה ע"י יוסף, גידל אותו המלך שיהיה שליט על כל ארץ מצרים: "רק הכסא אגדל ממך...". 80 שנה היה יוסף שליט/מלך (במעמד לא פחות מפרעה, כיון שידע את שפת הקודש מלבד 70 השפות שידע פרעה) במצרים. היחיד בהיסטוריה ששלט במשך כל כך הרבה זמן, ובמיוחד, על המעצמה הכי גדולה בעולם דאז... יוסף, חי מגיל 17 ועד גיל 30, לא מעט שנים בכלל, בלי אבא, בלי אמא, בלי אחים ובלי משפחה... אך את התורה - הוא לא עזב כלל! שנים רבות חי יוסף בארץ מצרים ונשאר שומר תורה ומצוות, למרות כל הניסיונות הקשים בארץ הטמאה ומלאת הכישופים... את ההמשך המרתק והמרגש עד דמעות, על סיפור יוסף ואחיו, אחסוך מכם עתה, כיוון שזהו לא נושא הסיפור שלי. אך דעו לכם: כן רבותיי, זה יוסף! חי כיתום, ונשאר – יוסף!
אבל לי, אז, קראו 'יוסי'...
'נולדתי' למשפחה מדהימה. אינני מכיר עוד הרבה משפחות שחיו שנים רבות בצורה כל כך טובה. משפחה תומכת, מפרגנת, שמחה עם מה שיש, ולפעמים אם חסר (שזה כמעט לא קרה), גם עם מה שאין... משפחתנו היתה מבוססת כלכלית, והמצב היה תמיד ברוגע, בשלוה, בנועם ועם חיוך אמיתי מאוזן לאוזן... לעולם לא היו הפליות בין הילדים. את כולם ההורים קיבלו והתייחסו אליהם בכבוד. כולם בשפחה יצאו בהירים ויחסית גבוהים. אך אני, הייתי די נמוך ושחום מאד יחסית אליהם. למרות היותי שונה משאר אחיי, כמרחק מזרח למערב, היחס היה כאמור, יחס חם ואוהב... בקיצור, פשוט משפחה – יוצאת מן הכלל!
היינו ארבעה ילדים ושני הורים - שתי אחיות ושני אחים. אני הייתי הבן השני אחרי אחותי הגדולה.
אבי - עו"ד, ואימי, מרצה באוניברסיטה. אמנם אבי בא מבית דתי, אך את חי?ינו, חי?ינו כמשפחה חילונית לחלוטין. אבל מעולם לא היינו 'אנטי דת', ולא שנאנו דתיים וחרדים רק בגלל היותם כאלה. פשוט כך הורגלנו ו"חונכנו". אבל בינינו לבין דת, המרחק היה רב...
גדלתי בסביבה "טובה" בתל אביב, מה שנקרא היום – מה"בתים הטובים"... את לימודיי ביסודי עברתי בשמחה ובקלות. מעולם לא לקחתי דברים בצורה קשה, למרות נטייתם של חבריי לצחוק עלי בשל היותי שונה מאחיי (ומהם) בגלל גובהי וצבע עורי... הייתי חבר של כולם וכולם אהבו אותי. לעיתים רחוקות יצא לי לריב עם חברים, אך זה לא החזיק מעמד יותר מימים ספורים... הייתי 'חברמן', מצחיק את כולם, אוהב לעשות שמח, ועם כל זה – הייתי תלמיד, אם לא מצטיין, אז לפחות בין הטובים. בלי להתגאות יותר מדי, היה לי ראש טוב, ועשיתי נחת רוח לחברים, למורים ולהורים...
הבר- מצוה
זמן רב חיכינו אני והוריי לזמן המתוכנן. לא ממש היה לי מושג מה זה אומר, אך ידעתי שזו לא סתם "מסיבת יומולדת", זהו יום יותר מיוחד... ובמיוחד שעושים אותו באולם מפואר, שכל המשפחה, הקרובה והרחוקה, החברים והחברות... הכל – בשבילי! אבל למה בעצם?! מה מיוחד בגיל 13, שדוקא בגיל זה עושים "בר מצוה"?! בכלל, מה זה בעצם "בר מצוה"?! מה אמורים לעשות ביום זה, ומה זה אומר לגביי?! ועוד, מה אני, יוסי, צריך לעשות היום, ולהמשיך מגיל זה עד מי יודע מתי...?! ועוד שמעתי על זה שביום ("מיום") זה צריך להניח "תפילין"... מה זה בכלל?! מעולם לא שמעתי על מילה כזו עד הימים האחרונים... שאלות כאלו ואחרות שרצו במוחי בימים האחרונים הקרבים ליום המיוחל...
החלטתי לשאול את אבי. ודוקא את השאלה שהכי העיקה, הציקה ויותר נכון, סקרנה אותי – ה"תפילין".
פניתי אליו בהיסוס רב וברעדה. לא ידעתי איך לשאול, אבל המילים יצאו מפי גם בלי שהתכוונתי אליהן. פשוט כך: "אבא, למה מניחים תפילין ביום הבר מצוה? ועד מתי בעצם צריך להניח אותם? כל יום בבקר, או ש.......?!" נתקעו לי המילים... אבא חייך אלי ואמר: "לא יוסי חמוד, זה רק טקס שעושים ביום הבר מצוה, כדי להראות שאנחנו יהודים, ולא זנחנו את יהדותנו... גם אני פעם הנחתי תפילין, עד גיל שש עשרה, אבל זה כבר לא ב"מודה", לא באופנה... זה משהו ששיך לעבר... היום רק הדתיים החזקים והחרדים משמרים את זה. למה?! אין לי מושג! פרימיטיביים..."
ההלם הראשון. הייתי די בהלם מהתשובה של אבי. אם זה רק עניין של "מודה", "אופנה" וכו', אז מדוע החרדים עדיין ממשיכים עם זה?! מה אכפת להם לעשות כמונו, פשוט להפסיק, ולהניח רק בבר מצוה...?! שאלה זו הדהדה במוחי זמן רב...
את התיכון עברתי בהצלחה רבה, בעיקר בזכות שוקי. שוקי, היה חברי הטוב מאז כיתה ח' ועד י"ב. היינו "צמד חמד" ולא עזבנו אחד את השני אפילו לרגע, עד שאפילו אם אחד היה חולה, השני הרגיש יותר חולה ממנו... שוקי, עם ראש גאון, עזר לי בכל תחומי הלימודים, פשוט ידע הכל... ולא רק לימודים, הוא הכיר גם את סודות הנפש, עזר לי נפשית בקשיי שהאמת כמעט לא היו לי, אבל לחברי, שהיו עם קשיים נפשיים עמוקים, עזר כמו אבא לילדיו... – אין, ולא היה חבר כמו שוקי! תכננו להתגייס יחד לצנחנים מיד אחרי התיכון. לשנינו היו אותן דעות, אותם רצונות, ואותן שאיפות ממש כמו תיאומים... הכרנו אחד את השני כמו אחד את עצמו. לא פלא האמת, כי אחרי הכרה של 5 שנים כסא ליד כסא בכיתה, מיטה מול מיטה בפנימייה, הכנת שיעורים, וכל מה שרק עשינו, זה היה – ביחד... ההלם השני - שוקי נהרג בתאונת דרכים קטלנית, בדרך לזקנתו הנמצאת בבית אבות זה שלוש שנים. מאז שעברה לבית האבות, לא היה עובר שבוע אחד בלי לפחות ביקור אחד אצל סבתא. הוא נהג מידי יום חמישי ללכת לבקרה ולדבר אל לבה בלבביות ובמתינות שמתאימה רק לאחד כזה – שוקי. גמילות חסדים אצלו, היה דבר של 'מה בכך'. כשעשה למישהו טובה, והלה החזיר לו 'תודה', לא הבין בכלל את פשר ההודאה על מעשיו. הוא נהג לומר: "לא עשיתי טובה לאף אחד, בסה"כ מילאתי את חובתי בעולם". תמיד צחקנו על זה שהוא בכלל לא מרגיש את פשר טובותיו, אבל הוא צדק! הלוואי ואאמץ את תכונותיו אלה. את הטראומה שעברתי אני, וכמובן המשפחה, לא נשכח לעולם. איבדתי אבא, מורה, חבר ואח יקר. אזכור אותו לעד. עם שוקי, כבר לא אתגייס לצנחנים...
סיימתי את התיכון.
הצבא
התגייסתי חודש וחצי אחרי סיום התיכון. תחילת השירות הסדיר היה די מוצלח. פגשתי המון חברים חדשים, עם הזמן נהייתי מפקד, אך שוקי, לא יצא לי מהראש אף לרגע. היו לי 'פלאשבקים' בכל מקום ובכל דבר שקרה לי בצבא. תמיד נזכרתי באחי, שכבר איננו... הכרתי שם את חיים. בחור שמח, שלא מש חיוך מעל פניו אף במצבים הקשים והאימונים המפרכים. תמיד עודד, פירגן, עזר ותמך בחלשים, והכל עם חיוך רחב ונתינת הרגשה טובה. למעשה, בעצם הזכיר לי קצת את שוקי. חיים, התחיל לחזור בתשובה חצי שנה לאחר הגיוס, בעקבות הרצאה ששמע מרב באחד מהכנסים שעשה הצבא לקראת החגים.
את ההלם השלישי, קיבלתי ביום חמישי לפנות בקר. בעודי קם סהרורי אחרי חלום מזעזע שחלמתי על שוקי, שבו חלמתי על תקופתנו ביסודי. ראיתי לפני בחור עומד ומתנועע. נבהלתי נורא, היה זה לפנות בקר סגרירי אחרי מבצע מיוחד שהכנו לכמה מבוקשים בכפרים הסמוכים, שהביא אותנו אל תוך הלילה... מהג'יפ – למיטה. לא הבנתי איך אפשר לקום בשעה כה מוקדמת אחרי תקופה ארוכה של אימונים ומבצעים כמעט ללא שינה. שפשפתי את עיניי כדי לוודא שאין אני מדמיין או עדיין שקוע בשנתי העמוקה... התברר שלא, אני ער, ולא מאמין למראה עיניי! חיים, זה שהיה הכי פעיל בתרגילים ובמבצע האחרון, עומד עם סידור ביד אחת, "איזולירבנד" שעוטף את ידו השנית מהזרוע ועד כף היד ו... מתפלל?! איך אפשר?!! גרוני צרח אך ללא השמעת קול... איך אדם מסוגל לקום בשעה כזאת כדי להתפלל אחרי ימים שלמים של חוסר שינה כזה?! לא החזקתי מעמד ופניתי לאדם העומד מולי כשאינו יודע שאני מביט בו זה כבר כמה דקות. "חיים!" קראתי חצי בלחישה חצי בצעקה. הוא הסתובב אלי במאור פנים כהרגלו, רגוע ושלו עם חיוך ותנועת יד המסמנים "חכה רגע". כל שניה מאותו סימון היתה כמו שעה, כשבסקרנותי לדעת לפשר מעשה נועז זה. הוא סיים. "חיים, מה אתה עושה ער בשעות כאלה?!" שאלתי בתקוה לתשובה הולמת. "מה פירוש מה עושה?!" ענה לי בחיוך כזה כאילו זכה בלוטו בעשרים מיליון דולר, "מתפלל לבורא עולם! לא הייתי מספיק להתפלל בנחת לפני המסדר, אז החלטתי להתפלל בנץ ללא לחץ והפרעה ושאספיק להתכונן גם לפני המסדר..." אבל איך אתה מצליח אחרי יממות רבות ללא שינה מספקת?! "הבא ליטהר – מסייעין בידו", אמר לי בקריצה כאילו הבנתי את פשר המשפט. לא הבנתי, אבל בתת מודע זה נכנס...
היה לי קצת קשה לעכל את כל המהלך הנ"ל. ובפרט, אחרי מה ששמעתי מאבי לפני 7 שנים. הרי רק החרדים הפרימיטיביים מניחים תפילין, לא?! אז מה עושה חילוני לשעבר עם תפילין על זרועו?? מה, מאדם "נאור" נהפך לפרימיטיבי?! מסתבר שיש משהו בזה... החלטתי, בלי שאף אחד ידע מלבד חיים, להתחיל להניח תפילין בחשאי. רק חסר לי שחיילי יראו את מפקדם מניח תפילין... ועוד יותר מזה, אבא... זו היתה החלטה קשה למימוש. הייתי צריך לקום כל יום ב"נץ" להתפלל כדי שאף אחד לא יבחין בי. מזל לפחות שהיה לי את חיים שיתמוך ויעודד, אחרת... הוא לימד אותי היכן בדיוק מניחים, ואת מה צריך לקרוא מהסידור. מאז היתה לי כיפה קטנה תמיד בכיס לזמן תפילת שחרית שחבשתי אותה רק לצורך התפילה, או ל"ע בהלוויות של...
עד כמה זה נכון מה שחיים אמר לי באותו בקר, "הבא ליטהר..." לא הבנתי עד שהתחלתי יותר "להתחזק". המפקד שמעלי ביקש ממני שאעבור קורס קצינים, כי ראה בי אדם אחראי ומתאים לתפקיד. לא יכולתי לסרב לבקשה, מאחר שאהבתי את המפקד והיה לי כאבא. עברתי את הקורס בהצלחה מרובה ובקלות רבה. אני קצין! היה קשה לי עכשיו הרבה יותר להניח תפילין ולהתפלל כל בקר, כי הייתי צריך להיות יותר אחראי ולהשקיע יותר זמן בתפקידי, אך כשהלכתי להתייעץ עם ה"רב" שלי – חיים, אמר לי את הדבר הבא: "יוסף, הקב"ה לא מביא ניסיון לאדם אם אינו יכול לעמוד בו! כשהאדם מקבל ניסיון שבשבילו הוא הדבר הכי קשה, כנראה זה מה שבא לתקן בעולם. ה'מסילת ישרים' כותב, שלא באנו לעולם אלא "לשמור מצוות ולעבוד, ולעמוד בניסיון". בבקשה יוסף, זה הניסיון שלך. אנא עמוד בו!" דבריו חיזקו אותי מאד, עד שהחלטתי החלטה שהיתה גורלית עבורי. לא כמו היום שיש הרבה דתיים בצבא, פעם על דתי הסתכלו אחרת... – לחבוש כיפה לצמיתות. אך לא כעת, אתן לזה עוד קצת זמן עד ש"אבשיל" ואהיה יותר מוכן...
יום שני, 21.30 בערב
אני מדריך את חיילי לקראת מבצע שעומד להתחיל ביום רביעי לפנות בקר. באמצע התדריך קוראים לי לטלפון הציבורי בחוץ בבקשה להגיע לטלפון 'דחוף'. לא הייתי נותן דעתי לדבר, לולא היה זה מפקדי. כי אם הפסיק אותי באמצע תדריך ואמר "דחוף!", אז כנראה... לא היה לי שמץ במה מדובר. מחשבותיי רצו במוחי בעודי פוסע במהירות לכיוון הטלפון. רגע, מה פתאום מתקשרים לציבורי אם זה כ"כ דחוף עד כדי להפסיק אותי באמצע תדריך?! למה לא התקשרו למשרד?! מזה כבר יכול להיות?! לבי דפק. ההרהורים גברו. חששתי ממשהו רציני. היתה זו אימי...
יוסי? שמעתי קול שקט ועצוב. "כן אמא??" עניתי בפחד ובחשש רב. מה הסיפור? אמרו לי שזה דחוף, מה קרה? "תקשיב יוסי, אנחנו חייבים להיפגש מחר בצהריים לפגישה חשובה". למה אמא? שאלתי בתמיהה לפשר "פגישה חשובה עם אימי". אני לא יכול! מחר בערב אני יוצא עם חיילי למבצע מיוחד. אני בדיוק באמצע התדריך עכשיו אגב... "לא יוסי, תדחה את זה בבקשה, זה ממש חשוב! אנחנו ניפגש עם העובדת סוציאלית ואי אפשר לדחות את הפגישה". אנחה כבדה יצאה מגרוני. כולי סהרורי, מבוהל ומבולבל אומר לאימי שאני צריך את אישור המפקד. "אין צורך יוסי, הם כבר יודעים". מה?! יודעים לפני על פגישה אישית שיש לי עם אימי והעו"ס?! מוזר!!! "טוב אמא, אגיע מחר בעז"ה לרמת גן וניפגש. ד"ש לאבא ולאחים..." אמרתי בחצי חיוך למרות ההלם שבן רגע צץ... אימי נתנה לי את הכתובת והשיחה נותקה. הבנתי שמשהו לא בסדר ולכן לא היה טעם לשכנועים. חזרתי לכתה והודעתי שיקבלו ביטול. "המבצע נדחה חבר'ה! אני נוסע מחר על הבקר ונראה כבר מתי נקיימו". החיילים שמחו. עוד כמה שעות לישון... על הבקר, אחרי התפילה כמובן, ארגנתי את הדברים והתכוננתי ליציאה, לא לפני שהלכתי ל"רב שלי", חיים, שיתפלל עלי שיהיה לי רק טוב ולא יקרה דבר. נו, איך לא... כרגיל, היו לו 5 דקות פנוית, אז ניצל אותן לעוד כמה פרקי תהילים. לא רציתי להפריע לו. עמדתי בצד וחיכיתי בסבלנות למרות המתח, שיסיים. אמנם הוא לא קרא את פרק קי"ז (הפרק הכי קצר בתנ"ך- 2 פסוקים), אבל למזלי הוא גם לא קרא את פרק קי"ט (הפרק הכי ארוך בתנ"ך). הוא לא הבין מדוע פתאום ביקשתי ממנו בקשה זו, אבל גם אני לא... "חיים! זרוק ברכה בקשה! זה חשוב לי..!" ביקשתי בקריצה אך במתח רב. "ברכה? ממני?! לא הייתי מתייחס ברצינות, לולא מאמר חז"ל: " אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". שם את ידו על ראשי ומלמל כמה מילים בשקט. עניתי אמן בלי לדעת אם קלל או ברך... אבל מן הסתם הוא ברך... סיים ב"ברכה והצלחה!", ונפרדנו לשלום. קיבלתי אישור לצאת עם הג'יפ של הצבא. כנראה הם ידעו שזו לא "סתם פגישה"...
נסעתי את דרכי הארוכה מהבסיס לכיוון רמת גן במהירות די גבוהה. שרב. השמש יוקדת על פני והפה יבש. אני ממשש את הכסא שלידי להגיע לממיה כדי לשתות קצת ולהרטיב את הלשון. לא! שכחתי את הממיה באהל מרוב לחץ. אני מת מצמא ולחוץ מהפגישה הלא מובנת הזאת. הלחץ מפגישה גבר על הפחד מתאונה ח"ו, ומהשוטרים... לקראת הצהריים הגעתי לעיר. לאחר חיפושים רבים בעיר שאני כלל לא מכיר, למרות היותה קרובה יחסית לעירי, הגעתי לרח' ונכנסתי לחניון. חניתי במקום הכי מוצל שמצאתי. ניסיתי לאתר את מס' הבניין, אך מרוב פרחים ועצים, היה קשה לראות את הנורה הקטנה שהמס' רשום עליה... מצאתי. הסתכלתי שוב על הפתק עם הכתובת, כן, זה הבניין! נכנסתי ועליתי במעלית לפי הכתובת הרשומה: רח' 'עליית תימן' מס' 5, קומה 6 דלת ימנית... דפקתי בדלת בהיסוס רב. ידיי רעדו מרוב לחץ. מעולם אימי לא דיברה אלי בצורה כזו מלחיצה. שמעתי 'כן' של כמה קולות ביחד. פתחתי את הדלת באיטיות, נכנסתי פנימה בסקרנות שהגיעה כבר לשיאה בדקות האחרונות. מיד בהיכנסי, נעמדה אחת מהיושבות והתכוונה לנוע לעברי. העו"ס, אחזה בידה של האשה וסימנה לה לשבת. נעמדתי בפתח למס' שניות ובחנתי את המקום. ה"משרד", היה יותר דומה לדירת מגורים. מרוהט, תמונות רבות על הקיר, עציצים רבים כמעט בכל פינה, מטבחון קטן וכמה ספות בקצוות הדירה. במרכז היה שולחן עגול ולידו ישבו 3 נשים, וכסא נוסף ריק, - כנראה בשבילי, לידן. ובצד שמאל, על הספה, ישב... שוטר?! מה הקשר אליו?! למה צריך שוטר לפגישה חשובה עם אימי, העו"ס ועם... מי זאת?! עדיין קצת לחוץ, ניסיתי להרגיע את עצמי כמו שתמיד אני מצליח. מעולם לא היו לי בעיות נפשיות מלחץ, פחד חרדה וכו'.
בעודי מהרהר בלבי זה כמעט דקה, קראה לי העו"ס לשבת על הכסא ולנוח, בהתנצלותה על ה"דרך המסורבלת" שגרמה לי... התיישבתי. מימיני אימי, משמאלי העו"ס, וממולי – האשה המבוגרת שקמה לעברי בהיכנסי לדירה, שמאז ועד שהתיישבתי, לא הניחה מלנעוץ בי עיניים. נראית בשנות ה- 50 לחייה בערך, עם מטפחת לראשה. היתה שחומה עם קמטים בפניה, שהיה נראה כאילו סבלה הרבה במשך חייה. שום שביב של חיוך לא נסב על פניה. נראתה בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש... עיניה לא זעו ממני לרגע... שניות ארוכות הוחלפו מבטים בין ארבעתנו כל אחת הסתכלה בעיניי השניה וכולן בשלי. ואני, הרצתי מבטים מאחת לאחת. סקרנותי פקעה. מה עושה פה קצין בצבא בן 21, בין שלוש נשים שמחכה למוצא פי של מי שלא תהיה...?? במשך כל אותו הזמן ישב השוטר על הספה וקרא עיתון. משום מה לא שמעתי את רשרוש הפיכת הדפים, אולי כי פשוט לא התייחסתי... העו"ס התחילה לדבר. "יוסי, תקשיב..." "יוסף!" קטעה אותה האשה ממולי שגרמה לי קצת סלידה ממנה על 'הפרעתה' של תחילת השיחה. רציתי להגיב, אך העדפתי לשתוק. "סליחה, יוסף, רצינו לדבר על נושא מאד חשוב ורגיש, בבקשה תשמור על קור רוח!". רק באמרה זאת, כבר גרמה לי "להתחמם" יותר... "תראה יוסף, שקלנו אימך ואני כבר זמן רב אם לומר לך לשם מה הפגישה הזאת, ומה רוצות אנו לספר לך בה, אבל חשבנו שהגיע כבר הזמן..." השתתקה לרגע והביטה בעיניי. "יוסף, אתה נראה ממש צמא! אולי תקח לך כוס מים קרים להרוות את צימאונך?! בכל זאת באת מדרך רחוקה..." בהיתי במים כאחד שלא שתה כמה ימים. לא היה לה מושג עד כמה שאני צמא... אבל סירבתי. נזכרתי בסיפורים של חבריי מהחקירות בשב"כ, ששמים להם חומר מטשטש במים כדי שישתפו פעולה גם נגד רצונם ומצפונם. החזקתי את הכוס, הלכתי לשפוך את המים ולמזוג לי מים "חדשים" מהמיתקן שהיה שם בקצה המשרד. הרגשתי קצת חוצפן, אבל הצמא גברה על המצפון והמידות. שתיתי ארבע כוסות רצוף... כשחזרתי לכסא שלי, העו"ס ואימי כבר הביטו כלפי מטה, לכיוון השולחן. רק אותה אשה שמולי עדיין בהתה בי ללא הרף. היה קשה להן להביט בעיניי ולומר לי את הדברים הבאים... "יוסף..." שוב התחילה העו"ס את דבריה, אבל הפעם עם עיניים כלפי מטה, "אתה מאומץ!". הדבר גרם לי להלם טוטאלי מידי – ההלם הגדול בחיי, גופי החל לרעוד ואבדו עשתונותיי. קמתי, שלפתי את האקדח, טענתי, כיוונתי לרקה ו...
קול צווחה של "לא!!!" נשמע משלוש נשים בו זמנית. החלטתי לשים קץ לחיי בעקבות שמועה מרה זו. עכשיו, כבר הבנתי ל?מה השוטר... הוא זינק לעברי אלפית השניה לפני שלחצתי על ההדק והדף את ידי כלפי מעלה. הכדור, נפלט לתקרה... התברר לי לאחר זמן, שהיו מקרים של רציחות, התאבדויות וכו' במצבים דומים. הצטמררתי בשומעי דבר זה. חבל, לו רק היו יכולים ומנסים לשמור על איפוק, כמה חיים היו ניצלים...
לקח לי זמן להתאושש מהשמועה. עכשיו הובן לי הכל. האשה שישבה מולי, אינה, אלא אימי האמיתית. כמה צער רב עבר בי בו זמנית, אי אפשר לתאר. איך מנעו ממני ידיעה זו במשך 21 שנים?! נזכרתי בחיימקה שלי. לא כעסתי, הבנתי. אם כך היה וכך עשו, כנראה הכל מתוכנן מלמעלה... העו"ס התחילה ללבן עניינים ולהסביר לי את כל מהלך חיי וחיי משפחתי במשך שנים אלו. זה לא הזמן לפרט, אבל הצטערתי נורא על אבי ז"ל, שכלל אינני מכירו ולא זכיתי לראותו מעולם... התברר לי שנפטר מדום לב לאחר שנים של סבל על שילדיו נלקחו ממנו. לפחות ראיתי קצת תמונות, ונוכחתי לדעת, שאנחנו דווקא די דומים...
זהו. מהתקופה ההיא והלאה החלטתי לחבוש כיפה לצמיתות וללא פחד מאחרים. אימי המאמצת קצת הצטערה ועשתה פרצופים, בעוד שאימי האמיתית שמחה בכך מאד. וכן אבי ז"ל שכבר לא עימנו היום... זה התחיל עם כיפה, המשיך בשמירת שבת, ציצית, תפילות וכל מה שר' חיים הדריך אותי. ניסיתי לסיים עם הצבא מהר כי רציתי להתחזק יותר. פניתי למפקדי בבקשה שיזרז לי את הפטור, ולאחר לא הרבה זמן – עזבתי בשעה טובה את הצבא והתחלתי בחיי הפרטיים כאדם דתי לכל דבר.
לאחר הקצונה, עזבתי את הקבע בצבא ועברתי ללמוד בישיבה של חוזרים בתשובה בירושלים. אחרי שנה של לימודים והתעלות רוחנית שאין לתאר, נפגשתי עם בחורה בשם 'יעל'. יעל, בחורה ממוצא תימני גם כן, חכמה, כישרונית, בעלת מדות טובות, יראת שמים, ולדעתי, גם אחת מצדיקות הדור! קבענו לאחר כמה פגישות להתחתן. זה היה היום כמעט הכי שמח בחיי בתור חוזר בתשובה. גם היא חזרה בתשובה והתחזקה לאחר שהתייתמה מאימה. אימה נפטרה ממחלה לא ידועה בגיל צעיר יחסית.
הורי שנינו קיבלו אותנו בשמחה למרות שהיינו "שונים" מהם. הם כיבדו אותנו ועודדו אותנו איך שהיינו ובדרך בה בחרנו, למרות חילוקי הדעות הרבים שהיו לנו. אימי, סליחה, אימותיי, מאד חיבבו אותה באשר לכל מעלותיה הנ"ל ועוד הרבה יותר מזה... תאריך החתונה נקבע.
החתונה
היתה זו תקופה מרגשת ביותר. שלש משפחות מעורבות בחתונה אחת, שתים שלי ואחת של יעל. הארגונים נעשו חודשים לפני. הזמנתי חברים מהתיכון, מהצבא, מהישיבה ומהחלום... את שוקי שלי... החבר שאיבדתי לא לפני הרבה זמן. אני בטוח שהיה חוזר בתשובה גם כן במשך הזמן ובטח היה שמח לראות אותי תחת החופה. אבל, לצערי, שוקי איננו... משפחתי המאמצת לא היתה גדולה יחסית למשפחתי התימנית מראש העין ומירושלים, אבל בסה"כ היו הרבה מוזמנים. הרבה מאד... שבועיים לפני החתונה, כידוע שאסור לפגוש את הכלה, היו שבועיים קשים במיוחד. כ"כ אהבנו זה את זו, שהריחוק גרם לאהבה נוספת עד שהשתוקקנו כבר להיפגש, אבל אסור. – הפעם הרגשתי גם את ההיגיון שבדבר. – ככל שמתרחקים – מתגעגעים. זה אכן קרה!
באותו בקר, עזרו לנו אחיי ואחיותיי משתי המשפחות בארגונים לחתונה. אחיי – לי, ואחיותיי – ליעל. התרגשתי נורא, לא תיארתי לעצמי שבגיל כזה אהיה 'דתי' ואתחתן כדי להקים בית בישראל. גם בחלומות זה לא היה קיים... הגענו לאולם. הוא היה מפואר ומעוטר ביותר. הורינו השקיעו בנו את מלא מרצם וכספם על מנת שתהיה חתונה מושלמת ונהיה מאושרים. לא אאריך בטקס החתונה והחופה, אבל בדרך לחופה, הגיע הקטע המצמרר ביותר...
לי – יש שני הורים מאמצים, ואמא 'אמיתית'. ליעל – יש אבא אחד בלבד. מי ילווה את מי ואיך חשבתי לעצמי...?! הם כבר תכננו הכל. אבא שלה ואבי החורג הלכו לצידי, ושתי האמהות שלי הלכו לצידה. היה קשה להתעלם מהבכי של כולנו גם יחד. הדמעות זלגו להן כנהר סוער עד שהרטיבו את בגדינו... מעולם לא ראיתי את אבי מזיל דמעה. הפעם, הזיל "ים של דמעות" אימי החורגת ואימי שלי אחזו ידיים כאילו הן חברות טובות מזה שנים. שום כעס, שום טינה, ממש אהבה נעלה בין ההורים. שלי, ושל יעלי...
כך רק התחילה החתונה, ההמשך היה מרטיט במיוחד. חבריי דאגו לשמחני בכל הופעותיהם המיוחדות והמלהיבות. רקדנו עד אור הבקר ללא הפוגה. אין ספק, שאת היום הזה, אף אחד מהנוכחים לא ישכח לעולם...
שנה אחרי החתונה נולד לנו בשעה טובה הבן הבכור. אבי היה הסנדק. החלטנו פה אחד יעלי ואני, ששמו יקרא על שם אבי האמיתי עליו השלום – יחיאל.
מי יודע, אולי אני מ"ילדי תימן החטופים", או אולי סתם אימצו אותי בגלל סיבות אלו ואחרות... לא חקרתי. העיקר שגיליתי את משפחתי האמיתית ואני יודע מי הם הוריי. במשך הזמן התגלה לי שיש לי עוד כמה אחים. הדבר היה מרגש ומביך גם יחד. היום, אני אברך שלומד בכולל יום שלם, בערב מבלה ומתענג עם ילדיי, ועוזר לאשתי במה שצריכה, כי העוזרת נמצאת עם הילדים הקטנים עד שעות אחה"צ. אשתי מורה לתנ"ך בבית יעקב כבר 11 שנה. יש לנו ב"ה אחד עשר ילדים (כן ירבו!) והחיים מתנהלים בנחת ובשלווה...
אבי ע"ה, תמיד דאג שיקראו לי בשמי המלא ובלי קיצורים וכינויים למיניהם... אז מהיום, כבר לא קוראים לי 'יוסי', קוראים לי יוסף!

אם הסיפור הזה אמיתי או לא, רק הקב"ה ואני יודעים... אך מה זה משנה?! קראתם? נהניתם? הועיל לכם? זה העיקר!

לתגובות, הערות, הארות ושאלות, נא לפנות לאימייל: ntn21@zahav.net.il

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



1. סופר מוכשר חיילך לאורייתא
מאת: יוסף | 31.07.2016 | 03:15:50
אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר