מאמרים וראיונות

היה לי חבר בשם דני.
דני עסק ברפואה אלטרנטיבית והיה גם להטוטן. הוא ידע לרכב על חד אופן ולהשליך באוויר לפידי אש. את חייו הקדיש לרפא ולשמח, לעודד ולרומם, אף שחייו שלו לא היו קלים כל עיקר. כשרציתי לחשוב על מישהו צעיר ברוחו, התגלמות החיים – תמיד חשבתי עליו. לידו לא יכולת להיות עצוב.

בעיקר היינו נפגשים באומן בראש השנה. מיטה ליד מיטה. שם אכלנו יחד את סעודות החג, דיברנו על החיים, למדנו תורה באהבה ויצאנו יחד להתבודד. דני היה גם אדם מתבונן, עמוק.

אחרי הרבה שנים של ציפייה, של גבורה, של התמודדות, זכה דני להינשא בשנית. לפני חודשים ספורים עמד מתחת לחופה. זכיתי להיות עד החתום על הכתובה שלו.

לפני פורים תשס"ה יצא דני להופעה בצפון הארץ. כשיצא מן ההופעה התמוטט ליד הרכב שלו ונפטר מדום לב.

צעיר. בריא. שמח. אין את מי להאשים. לא תאונה, לא פיגוע, לא מחלה. כלום.
כך סתם, חד וחלק. "הלך לעולמו".
השאיר ילד וילדה יתומים (מנישואיו הראשונים), אלמנה צעירה.
כך סתם, בלי להודיע, בלי להכין אף אחד, "נתבקש לישיבה של מעלה".

בהלוויה – היו שבכו, היו המומים, היו כואבים. והיה דני.
כלומר רוחו של דני. שהרי הגופה הדוממת להחריד לא הייתה "דני".

כשהדלקתי בבית נר לעילוי נשמתו פתאום נבהלתי. להבה צהובה, קטנה, שכל רוח מצויה יכולה לכבות. זה מה שנשאר מהחבר שלי, שזרק לפידים באוויר, שהלך כאן על פני האדמה, רצה, חשב, חש, למד, חלם? איך זה?

באופן כללי אני מצליח יפה להדחיק את העניין. אבל יום אחד כשפתחתי את פנקס הטלפונים שלי נתקלתי במספר הטלפון של דני. לרגע חשבתי להתקשר. סתם כך, אוטומטית, לשאול מה נשמע. אבל אז נזכרתי שזה כבר לא המספר. ומי יודע באמת מה נשמע שם, איפה שדני נמצא?

פתאום נדמה לי שכל מיני אנשים מסתלקים להם פתאום לעולמם. זה כבר לא כל כך רחוק ממני. חלק מהם אני ממש מכיר.
האם באמת משהו השתנה לאחרונה בתדירות שבה אנשים נקטפים מכאן, או שהדברים יותר מתקרבים אלינו?

היצר הרע מנצל את פטירתם של אנשים שאני מכיר (או את בני זוגם שנותרו לצד חלל עצום) בדרך שטנית משלו. הוא לא אומר את זה בפירוש, רק מעביר בי ניגון מסואב כזה לאמור: "הכול בעצם זמני... הכול עומד להיטרף בקרוב... זה לא ממש משנה מה יש ומה אין. מה אעשה ומה לא... אין חובה לשמוח ואין צורך להצטער... אין מה לתקן ואין מה לרצות... הכול ייגמר ממילא לפתע, ללא כל הקדמה ויעלם אל תוך האין".

ניטלה ממני אותה תחושה שה' טבע בלב האדם שהוא "יחיה לנצח", ש"העולם שלו", ש"השמיים הם הגבול", שאפשר "לפרוץ קדימה", וש"הכל יכול להיות מושג – אם רק נרצה באמת".

מישהו שם לב שהאוויר נעשה דליל מיום ליום? שהשמיים כבר בכלל לא כחולים כמו פעם?

מאיפה אפשר לקבל מוטיבציה לשנות, להשקיע, לקוות שהחיים יכילו בתוכם דברים שונים באמת ממה שהם מכילים כיום. למה לחלום? למה לקוות?
האם הפיתרון הוא באמת להדחיק את המוות המרחף מסביב למקום הכי אטום בנפש ולהמשיך כאילו הכול כרגיל?

את כל הרעל הזה לקחתי להתבודדות, ושם, במחוז האור היחיד שעוד נותר בתוך הקהות הגדולה, עמדתי לפני יוצר העולמות ואמרתי לו:
"ריבוני, ריבון העולם וריבון העולמות כולם. אני מוכרח לומר לך שזה לא יכול להיות. אי אפשר למות ככה סתם פתאום באמצע החיים. איך אפשר בכלל לחיות כשיורים מסביב ואנשים פשוט נופלים ונעלמים? זה נורא מפחיד".

אמרתי עוד הרבה דברים. הייתי מבולבל מאד ועייף. לא הצלחתי להזיל אפילו דמעה.
ואז שתקתי. וגם הוא שתק, כפי שהוא עושה לעיתים קרובות. אבל שתיקתו הייתה נושאת בשורה: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך".
גלגלתי את המילים שנפלו במחשבתי לבין שפתי, אבל טעמן היה זר וטפל, כמו מישהו שהכריחו אותו ללעוס איזה עשב מר לרפואה.
איזה משמעות אמור הפסוק הזה להעניק לחיי מלבד היותם עלובים יותר מגרגיר אבק בלתי נראה?

ואז אמרתי: "ה', ה' שנותן וה' שלוקח, ה' שממית וה' שמחייה, רק אתה יודע מהו העולם הזה. רק אתה, נוכחותך, יכולה לתת משמעות למשהו, יהיה מה שיהיה. איתך – יש משמעות לכל עלה נידף, לכל רגע בודד, לכל רצון. מעולמך האין סופי, ממרחביך הבלתי נתפשים, אתה יורד למטה למטה, אתה מחייה, אתה מהווה, אתה מאיר בכל יצור. אבל בלעדייך – הדבר הכי יפה אינו אלא כיעור מסואב. העוצמה הכי מדהימה איננה אלא הבל נידף ורפה כוח, הקורות הכי מרתקים אינם אלא סיפור ריק, חסר ערך ופשר"

ושוב ניסיתי: "ה' נתן וה' לקח". אנחנו מייחסים חשיבות ל"נתן" והמומי כאב כאשר "לקח", אבל כנראה שה', ה' בעצמו, הוא משהו כל כך הרבה יותר נשגב גם מ"נתן" וגם מ"לקח", עד שאיתו יש אפשרות להגיע למקום אחר לגמרי בנפש. מקום שבו רק דבר אחד באמת נחשב, יקר, מאיר: "יהי שם ה' מבורך". מבורך – בחסד הכי עמוק ובהתגשמות המשאלות הכי כמוסות. ומבורך – בתוך הזוועות הכי לא מובנות, באש, בדם, בשכול.

מבורך!

אני עדיין לא שם, רחוק משם. אבל לרגע בודד היו השמיים שוב כחולים וחמצן טהור זרם בחופשיות אל ראותי. כמעט ראיתי, כמו מבעד להרבה מסכים, את קולו המתנגן של רבינו, כשהוא פונה בדמיוני אל כל כוחות הרשע ומלכות הטומאה השולטת בעולם ומאיימת גם על נפשי שלי: "באחד הפשוט - אין לכם קיום. מלכותכם חרבה, צלליכם מתפוררים לאבק דק".

וכשחזרתי אל העולם המוכר, אל הספקות הרגילים והאטימות המוכרת שפוקדים אותי כמו את כולם, היה לי הרגע המתוק הזה לזיכרון מנחם.

גם אם אשאר כאן עוד שעה או אבלה כאן עוד רבות בשנים, מה שחשוב באמת, בכל רגע שנותר לי עוד לבלות בעולם הזה הוא דבר אחד – ה'. מה שאבנה איתו – יישאר בנוי לנצח, ומה שאבנה בלעדיו – כאילו לא נבנה. מה שארצה, אחלום, אנסה, אפול, אקום, כל מה שיקרה לי וכל מה שיעבור עלי יהיה רב משמעות אם יהיה קשור אליו, וכל זה יהיה טפל וחסר ערך באופן מבהיל, אם יהיה, חלילה, בלעדיו.

דני שלי מפליג כעת אל עולמותיו העליונים, מתפשט והולך מכל לבושיו הישנים.
אולי נקרא אל היכל רבו רבי נחמן לשעשע אותו בלפידיו בימי הפורים?
אולי זומן לשליחות בעולמות שאין לנו שם עבורם?
כך או כך, כמי שחי עם ה' ועבור ה', דני איננו רק להבה צהובה, חלושה, זכר לאדם חי.
עכשיו הוא אדם חי באמת, להבתו הפנימית ממריאה אל שורשה העליון וזוהרה עז מן השמש.
נרי אינו רק זכר למה שהיה. באופן הרבה יותר עמוק הוא סמל למה שדני הווה ברגע זה ועוד עתיד להיות בעולם נצחי ורחב ידיים: להבת נשמה עדינה, מחוללת חופשיה מכבלי גוף וצער. משוחררת לנפשה בארמונות האור של בית אביה.

שם - היא המציאות האמיתית. אין בלתה.
כאן - רק רגעי המגע עם אותו "שם" הולך וקרב, הם ברי משמעות. הם הם שטווים, כמו ניצוצות של אור, את החוט הזוהר שעליו נטפס, בבוא היום, בחזרה הביתה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.