מאמרים וראיונות

ספורו של הלום קרב

"א' שומע!" - נשמעה פתאום הפקודה, "נוע לעבר הכפר הקטן שמימין כולם להיכנס אחרי בשורה עורפית הכפר מטוהר!". הטנקים נעו במהירות אחד אחר השני לעבר הכפר המטוהר כביכול.
המקלענים שעל הצריחים ירו צרורות לעבר הפרדסים בלי הבחנה שמא יש שם עוד אי אילו חיילי איוב.
הגדוד עשה את דרכו לכפר היעד בשורה עורפית והטנקים נכנסו בנסיעה איטית כאילו נכנסים לחניון בטוח.
הכל מסביב נראה שקט ורגוע, כשהטנק הראשון הגיע למרכז הכפר ניפתחה פתאום אש תופת,
והטנק הראשון בשורה התחיל לעלות בלהבות, אף אחד לא הצליח להיחלץ ממנו, אבי הזדעזע!
"איפה.. איפה?..אפשר אולי להציל אותם!.. למה?... למה?... למה לאף אחד לא אכפת?...איפה הגיבורים?...
הטנק השני נכנס אחריו לטווח האש וגם הוא עלה מיד בלהבות.
בלבול תפש את החיילים והמפקדים. הפקודות הצעקניות במכשירי הקשר בלבלו עוד יותר ויותר,
לא הייתי יכול לדעת איזה פקודה ניתנה לטנק זה, ואיזה לאחר.
איזה פקודה באה מהמט"ק ואיזה מהמ"מ איזה פקודה ניתנה לנהג הטנק ואיזה לתותחן, זה צועק ימינה וזה צועק שמאלה.
אבי היה המום - "אני לא מבין...במי?... במה?... כל חיי... במה הם תלויים?... מי מחזיק אותי?...
אני חי על חוט השערה!... מי אני בכלל?..."
הטנקים החלו להתפרס בבלאגן גדול זה ימינה וזה שמאלה ברחבה הצרה שבמרכז הכפר.
אף אחד לא הצליח לזהות מהיכן יורים כי הכפר היה עטוף מסביבו בגבעות ופרדסים עבותים.
אבי הבחין שעכשיו הוא זה שעומד על הדרך הראשית אחר שני הטנקים הראשונים שניפגעו במרכז הכפר.
הוא הפנה חזק את ההגה שמאלה כשרגלו לוחצת בחוזקה על דוושת ה"גז", ובמהירות נכנס בקיר אחד מבתי הכפר
העשויים מחימר, הקר נפל והוא נכנס בין שלושת הקירות הנותרים של הבית.
- "נהג!", שמע את צעקת המ"מ, סע אחורה!", אבי לחץ בכח על דוושת הגז והפנה את כל ההגה בחוזקה ימינה ב'רוורס'.
- "עצור!... עצור!..." שמע פתאום את צעקת המ"מ, מה קרה?... הטנק הבא שנסע מאחורי הטנק של המ"מ לפני שאבי
נכנס בקיר - נכנס לטווח האש חטף פגז והתחיל לבעור, הנהג שלו הצליח לפתוח את פתח היציאה ולצאת החוצה.
אבק רב עלה השמימה משרשראות הטנקים, הנהג הסתובב מסוחרר ומתנדנד בין הטנקים.
וכשהטנק של המ"מ נסע אחרונית, הגיע אותו נהג - שניצל מהטנק הפגוע - בדיוק מאחורי הטנק אבי ששעט כנגדו
ב'רוורס' לדורסו. ובדיוק כשעמד ליד דופן הטנק צעק המ"מ: "עצור!.. עצור!..", אך העצירה באה רק אחר שהטנק
עשה את התנועה ימינה כמעט על צירו, ואז קיבל אותו נהג חבטה מהדופן והועף הצידה.
המ"מ קפץ החוצה והעלה אותו אל הטנק. הנהג הפגוע היה בוכה - "קחו אותי! קחו אותי מפה!". "ריבונו של עולם!"
קרא אבי חוט השערה... ממש חוט השערה... איזה השגחה זו... כמעט מחצתי את החייל בשרשרת הטנק...
אני לא מבין... לא מבין... על מה תלויים חיינו... מה יהיה אם אמות... איזה צער יהיה להורים?...
הוא הבחין פתאום בטנק של חברו יוסי שעמד קצת יותר ימינה מהדרך הראשית מחכה, ולא יודע לאן לפנות או מה לעשות.
"יוסי!", נשמעה פקודת המ"מ במכשיר הקשר, "פנה ימינה ועלה על הגבעה".
הטנק הפנה חרטומו ימינה ונסע כשלשה מטרים לעבר הגבעה ופתאום עצר...
אחר כך נסע אחורה את אותם מטרים וחזר למקומו הראשון.
"יוסי!", נשמעה שוב פקודת המ"מ, "עלה על הגבעה!", הטנק שוב התחיל בנסיעה איטית לטפס אל הגבעה,
ואחר כך עצר ושוב חזר לאחוריו, "משהו עובר על יוסי", הרהר אבי כשראה ממקומו את התנועה הלוך ושוב של יוסי, "הוא רואה או, מרגיש משהו", חשב אבי בליבו כשהרגשה רעה ממלאת את לבו.
"יוסי!", נשמעה שוב קריאתו של המ"מ, אבל הפעם בצעקה של טרוניה, "למה אתה לא עולה?!",
תשובתו של יוסי לא אחרה לבוא, הוא החל לטפס עם הטנק אל הגבעה ומיד, אחר מטרים ספורים פגע בו הטיל
שהעלה אותו בלהבות. איש לא הצליח לצאת מהטנק.
- "נולד לי השבוע תינוק חמוד!", הידהדו מילותיו של יוסי באוזניו, צמרמורת עברה בבשרו ודמעות זלגו מעיניו של אבי
"למה?!... למה?!... למה אתה?.. אלוקים? למה?!... למה?!... למה?!..
מה יהיה עם אשתו הצעירה?... איזה ירושה השאיר יוסי לתינוק?... מצבה?... שם?!... גבור!?... איך יגיבו הוריו?!...
כמה מטורפים שולחים את התינוקות האלו למות על מזבח גאוותם... למה לא עוזרים לו?...
למה לא מנסים לפתוח לו את המדף... הוא בטח חי שם... קשה לו לפתוח את המדף..."

ערב שבת קודש. השבת עומדת להיכנס אל הכפר הסורי, אל גיא ההריגה. שקט מאיים, מועקה כבדה בלב,
אף אחד לא מדבר, רק שקט, שקט ושקט. השמש ירדה מאחורי ההרים שסביב לכפר. אפרורית של ערב.
השמים במערב היו אדומים, ענני אבק התמרו אל על ע"י הרוח. ריח חריף של גומי שרוף מעורב בריח בשר חרוך
מילא את חלל האויר. בתים הרוסים חורים גדולים של פגזים בקירות הבתים.
מכל הגדוד המפואר נשארו שלשה טנקים מסכנים, שנותרו בלי שום פגיעה צמודים אחד לשני כמו גורי כלבים מפוחדים שמתחממים אחד בגופו של חברו. החיילים ישבו על הצריחים, מביטים בשקט על ציוותי הז"ח (זיהוי חללים) שעסקו בגירוד הגויות מדופני מהטנקים. על הכביש במרכז הכפר ליד קיר אחד הבתים הונחו אלונקות רבות צמודות אחד לשניה ועליהם שכבו גויותיהם החרוכות של ההרוגים.
דם!... דם!... דם!... יללות!... גוססים!... איברים מרוטשים!... כף יד זרוקה בפינה האחת כשעל אחת מעצבעותיה טבעת נישואין, רגל בפינה השניה... ראש מנותק מהגוף מביט השמימה... תינוקות שוכבים דוממים בעגלות - בזחל"מים, ראשו של זה על כתפו של זה, רגליו של זה על פניו של זה. מה תאמר אמו של זה?... חשב אבי "ומה תאמר אשתו של זה?... ומה יאמר תינוקו של זה?... ואחותו... ואחיו... הם עדיין לא יודעים... האמא לא יודעת מה קרה לתינוק שלה בעריסה!... היא עדיין עומדת בחלון הבית מביטה אל הרחוב ומחכה לראות את התינוק מחייך אליה שוב - אמא!.. אמא!... הנה אני!... אני בא לחבקך אמא!...
האשה יושבת בבית מרגיעה את הילדים - 'אבא בדרך! ילד!... אבא בדרך!.. אני רוצה את אבא!'..."
"רבונו של עולם!", קרא פתאום אבי, אני רוצה אבא! רוצה אותך אבא, אני רוצה לחזור בתשובה!