מאמרים וראיונות

זה מעשה שלו וזה מעשה שלי

אמונה והשקפה | הרב ארז משה דורון | ז' תשרי התשע"ו | 1696 | 0 | |

זה מעשה שלו וזה מעשה שלי

מי מאתנו אינו רוצה להיות שמח, מסופק ומלא חיות ככל שניתן? ומי מאתנו אינו חווה ללא הרף תסכול, חוסר שביעות רצון ורוגז?
אלפי שנים מנסים בני האדם למצוא את המתכון לאושר ושמחה ואלפי שנים הם ממשיכים להתחבט, להתייסר ולהתמרמר.
 
החיים רצופים הפתעות בלתי נעימות באופן מתסכל. כולנו רוצים להיות חכמים, יפים, לשלוט במצב ותמיד לנצח, אבל כמה מאתנו, אם בכלל, מצליחים להגשים חלום כזה?
כמענה לפרדוקס של המרחק המתסכל בין הרצוי למצוי, מציב בפנינו רבי נחמן מברסלב שתי דמויות אבטיפוסיות: החכם והתם.
מה אנו מעדיפים להיות: חכמים יודעי דבר או נאיביים וחסרי תבונה? התשובה כמובן ברורה מראש. אך מה יקרה אם נגלה שהחכם תמיד מיוסר ועצוב ואילו התם תמיד מרוצה ושמח? האם גם אז תהיה שאיפתנו זהה?
 
"היה היו שני חברים: חכם ותם. בתחילה למדו יחד אך אחר כך נפרדו דרכיהם. התם למד סנדלרות, ומחמת שהיה תם, למד הרבה עד שהבין, ולא היה בקי בהאמנות בשלימות. נשא התם אישה, והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם, ולא היה בקי במלאכתו כל כך, על כן הייתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום, ולא היה לו פנאי אפילו לאכול, כי היה צריך תמיד לעסוק במלאכה מחמת שלא היה מיומן דיו. רק בשעת המלאכה, בשעה שהיה נוקב במרצע והיה מכניס ומוציא החוט העב של התפירה, אז היה נושך חתיכת לחם ואוכל.
 
 ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים והיה אומר לאשתו: "אשתי, תני לי לאכול!" והייתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: "תני לי הרוטב עם הקיטניות!" והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל והיה משבח ואומר: "כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה!" וכן היה מצווה לתת לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
 
 כשהיה גומר המנעל – ומן הסתם היה לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלימות – היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאוד, והיה מתענג ממנו מאוד והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה"!
 
 והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי היינו זהוב וחצי?"
 
 השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי! ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד: העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ושארי דברים יוצא בזה – בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח ליד עשרה מטבעות, ומה אכפת לי רווח כזה מיד ליד"?! – והיה מלא שמחה וחדוה תמיד".
 
 האם באמת ניתן לשמר את התום והפשטות של הילדות? האומנם יש בעולם אנשים ששמחה פשוטה וטהורה אינה זרה לרוחם? וגם אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית – האין תכונות אלו הופכות את האדם בהכרח גם למטופש במקצת? ילדותי משהו? לא בוגר?
 
 כשנחקור את דרכיו של התם, נגלה שאינו טיפש כלל ועיקר. תמימותו ושמחתו אינן נובעות מבערות וחוסר דעת. להיפך – התם ניחן ביכולת התבוננות מעולה. הוא פשוט מתבונן במה שיש לו ולא במה שאין לו! באופן שבו הוא מתבונן בדברים, הופכת פרוסת לחם פשוטה למספקת ומענגת כמו המאכלים המשובחים ביותר.
 
 נסו לקחת פת לחם, בלי שום תוספות, ודווקא מן הסוג הפשוט, בלי אלף טעמים של מאפיות צמרת, ופשוט ללעוס אותה, ממש לאט, ולא לבלוע. שמתם לב לטעם? משהו מתוק ועדין כזה, שעל פי רוב לא הבחנתם בו?
 
 כמה טעמים מסתתרים בתוך הדברים הכי הכי פשוטים: פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים.
 
 מה ידע התם לעשות שאנו איננו יודעים? באיזה שיטה רוחנית הוא השתמש כדי להיות כה מלא אושר מכלום שבכלום?
  "כשהיה גומר המנעל – ומן הסתם היה לו שלוש קצוות, כי לא היה יכול לבצע את האומנות בשלימות, היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו מאוד, והיה מתענג ממנו מאוד והיה אומר: "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה"!
 
 דרכו של התם הייתה – לשבח את הטוב, להתפעל ממנו בקול רם, אפילו טוב חלקי, פעוט, לא מושלם.
 
 אבל אולי באמת הוא היה בדיכאון וניסה להעמיד פנים?
על זה משיב רבי נחמן: "ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם של כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה".
 
 אנחנו לא כאלה. קשה לנו לשמוח בקצת טוב. אז מה, רוצים שנשקר? שנעשה הצגה?
 
 רבי נחמן אומר שכן: "ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה".
 

גם לא מדובר כאן בשקר. רק בבחירת זווית התבוננות על המציאות. סוף סוף יש באמת במה לשמוח, אפילו בדבר קטן ומועט, אם רק נבחר להתבונן בו.
ולא רק להתבונן. גם לדבר עליו, להתפעל ממנו, לשבח אותו. "אשתי, כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה"! ועל ידי הדיבור נרגיש במעלתם האמתית של הדברים הפשוטים, הלכאורה פעוטים.
 
 אך טרם סיימנו לחקור את משנתו של התם. הרי אנו יודעים שגם בפעמים שניסינו לאמץ חשיבה או דיבור חיובי, זה לא החזיק הרבה זמן. למה? כי מה שמקובל זה ההיפך – ביקורת, רדיפת שלימות, בוז לפעוט ולפשוט. אז צחקו עלינו והתביישנו להמשיך עם זה לבד.
 
 גם לתם לא מפרגנים שמחה כזאת. אפילו אשתו יודעת היטב לעקוץ אותו במקום הכי רגיש, להצביע על החסרונות ולהבליט אותם: "והייתה שואלת אותו: "אם כן, מפני מה שאר סנדלרים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק חצי היינו זהוב וחצי?" - מה אתה כל כך שמח? אתה לא רואה שאחרים מצליחים יותר? חכמים יותר? יפים? עשירים?
 
 כאן אנו מגלים את התם בגדולתו. הוא לא נשבר כשמראים לו כמה הוא עלוב וכמה אחרים גדולים. זוהי, אולי, לב ליבה של שיטתו, שהופכת אותו לפנומן יוצא דופן. לא רק שהוא שורד את העלבון. הוא באמת לא מתרשם ממנו. הוא באמת מסתכל על העולם בצורה אחרת לחלוטין. "השיב לה: "מה זה נוגע לי? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי! ועוד: למה לנו לדבר על אחרים? בואי נחשב כמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד: העור עולה לי בכך, הזפת והחוטים בכך, ושאר דברי יוצא בזה – בכך, המילוי שבין העורות בכך. ועתה אני מרוויח ליד עשרה מטבעות, ומה אכפת לי רווח כזה מיד ליד"?!
 
 התם סובר שהצלחתם של אחרים, אפילו בתחום שלו, איננה נוגעת לו בכהוא זה. הוא חושב שהדיבור אודות הצלחתם של אחרים ואפילו המחשבה אודותיה היא מיותרת ועקרה. הוא מתעקש לבדוק את רווחיו והצלחתו אך ורק ביחס לעצמו. הווה אומר – ביחס לנקודת המוצא שלו. "בואי נחשב כמה אני מרוויח", לא ביחס לזולת אלא ביחס להשקעה הראשונית שלי.
 
 וביחס לנקודת המוצא הראשונית ביותר, הלא היא רגע לידתנו, הלא כל מה שיש לנו הוא רווח נקי..."ערום יצאתי מבטן אימי וערום אשוב שמה", אומר איוב כאשר ניתכת על ראשו צרה אחר צרה. כל מה שיש לי ממילא לא שלי, ניתן לי. ואם כך – אין מקום לטענות או לזעם על אובדנו. ולא במקרה פותח ספר איוב בשבחיו של האיש: "והיה האיש ההוא תם". זהו סודו השמור של התם: הכל, פשוט הכל – רווח נקי. צריך רק להתבונן בזה ולהתפעל מזה בפה מלא. מה שיש לאחרים יותר ממני – שיערב להם. מה זה בעצם נוגע אלי?
 
 
לאחר בחינת עקרונות חייו של התם, נוכל לגלות את ההיפך הגמור בחכם. לדאבון לב נוכל, פעמים רבות, למצוא גם את עצמנו "חכמים" בודדים ועצובים."והחכם היה מלא ייסורים תמיד, כי הניח שם, שהוא חכם מופלג ואומן ודוקטור גדול מאוד, והיה בא שר אחד וציווה לו שיעשה לו טבעת של זהב ועשה לו טבעת נפלאה מאוד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאוד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאוד, ובא השר ולא מצא חן בעינו כלל הטבעת, והיה לו ייסורים גדולים מאוד, כי היה יודע בעצמו, שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בספרד, הייתה חשובה ונפלאה מאוד.
 
 "וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וציווה לו, שיצייר כציור הזה על האבן טוב שהביא וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו, ובא השר וקיבל האבן טוב וישר בעיניו, והיה לו לחכם הזה ייסורים גדולים מן השגיאה: "הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה"!
 
 "וגם בעניין הרפואה היה לו ייסורים: כשהיה בא לחולה והיה נותן לו רפואה, שהיה יודע בבירור, שאם ילך לו לחולה לחיים, בוודאי מחויב בבירור להתרפא מזה, כי היא רפואה נפלאה מאוד, ואחר כך מת החולה, והיו אומרים שמת על ידו, והיה לו ייסורים גדולים מזה. וכן לפעמים נתן רפואה לחולה – ונתרפא, והיו אומרים העולם: מקרה הוא, והיה מלא ייסורים תמיד.
 
 "וכן היה צריך למלבוש וקרא החייט ויגע עמו, עד שלימדו לעשות המלבוש כרצונו, כמו שהיה יודע וכיון החייט ועשה המלבוש כרצונו, רק כנף אחד שגה בו, ולא כיוונו יפה והיה מצטער מאוד, כי היה יודע בעצמו "אף שבכאן הוא יפה, כי אינם מבינים על זה, אבל אם הייתי בספרד עם הכנף הזו, הייתי לשחוק".
 
 "וישב עצמו לשאת אישה אך אמר בדעתו: אם אשא אישה כאן, מי ידע מה שנעשה ממני (שלמד צורפות ורפואה ומדעים ושפות). אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני. שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו. והלך ונסע לביתו, והיה לו ייסורים גדולים בדרך, כי מחמת חכמתו לא היה לו עם מי לדבר, ולא היה מוצא אכסניה כרצונו, והיה לו ייסורים הרבה".
 
 איזו תלות מבישה. לחיות רק למען מה יגידו. איך זה נראה בעיני אחרים. איזו בדידות איומה – לחשוב את עצמך לחכם מכולם וליוותר ללא נפש חיה וללא שיחת רעים אמיתית.
 
 בסיפור אחר שלו, "מעשה מחיגר", מתאר רבי נחמן פן אחר וקודר של בעיה נפשית זו, והוא מגדיר אותה שם פשוט כשיגעון. החיגר, גיבור הסיפור, לאחר שכל רכושו נשדד ממנו, מוצא תרופה פלאית – אבק, שכל מי שדורך בו מתרפאות רגליו.
 
 ועוד סוגי אבק הוא מוצא. תכונת האחד – להפוך לצדיק את כל מי שדורך בו, ותכונת האחר להפוך את הדורך בו למשוגע. כנקמה על מה שעשו לו הוא אורב בדרך המשמשת את הגזלנים ומפזר שם את שני סוגי האבק גם יחד – אבק של צדיקים ואבק של משוגעים. כאשר דורכים הגזלנים ב"אבק של הצדיקים" – "נעשו צדיקים והתחילו לצעוק על נפשם, על שגזלו עד הנה והרגו כמה נפשות", דהיינו שהכירו בקטנות ומומי עצמם. "אבל מחמת שהיה מעורב שם אבק של משוגעים, נעשו צדיקים משוגעים, והתחילו להתקוטט זה עם זה. זה אמר – בשבילך גזלנו, וזה אמר – על ידך גזלנו, עד שהרגו זה את זה".
 
 הנה הם שני סוגי המומים האוניברסליים, שרבי נחמן מכנה שיגעון: "בשבילך גזלנו". "על ידך גזלנו".
 
 אם יש בי חסרון – הרי אנחנו אשמים בו. אימי ואבי, מורי וחברי, המפקד בצבא, אשתי, ילדי, מנהל הבנק והפקידים, שותפי לעבודה – אלה שתחתי ואלה שמעלי, הממשלה, ראש הממשלה, הערבים. לכל מום שיש בי נמצאים אשמים. "על ידך גזלנו".
 
 "בשבילך גזלנו" – הוא טירופם של החיים למען אחרים. אני חי בשביל אשתי, בשביל הילדים, בשביל השכנים, ההורים, הדודים, החברים. אם נסחפתי, אם שגיתי, למענם עשיתי הכל. שידעו, שיחמיאו, שיכירו את ערכי. "אלך ואשוב לביתי, למען יראו מה שנהיה ממני". "למען יראו", מלמד רבי נחמן, הוא סוג של שיגעון.
 
 לכמה הרבה ידע, תארים, הפגנת שליטה במצב, אנו זקוקים בכדי לזכות ביוקרה, בכדי להיחשב חכמים? ולכמה מעט מכל זה אנו באמת זקוקים בכדי לחיות את חיינו שלנו, לא עבור אחרים. חיים מלאי תוכן ומאושרים.
 
 אם נוותר על ההתחכמות המדומה, על תסביך השלימות, על אישורם התמידי של אחרים, אולי גם אנחנו נזכה לשוב אל תום הילדות, אל האושר האבוד של פת לחם, כוס מים, חיוך, פיסת שמים.

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר