מאמרים וראיונות

המופע של טרומן

אמונה והשקפה | הרב ארז משה דורון | י"ג תמוז התשע"ה | 2570 | 1 | |

המופע של טרומן

מאז שנברא העולם ועד היום מנסים בני האדם למצוא משמעות לחיי האדם ולעולם כולו. אין סוף של רעיונות כבר הועלו על ידי המין האנושי. וגם בדור המבולבל שלנו ממשיכים הרעיונות לזרום. זה לא התחיל ב"מופע של טרומן" ולא ב"מטריקס". כבר היו שטענו שכל היקום כולו הוא רק תא בודד בציפורן של דינוזאור קוסמי. רווח לא פחות הוא הרעיון שהמין האנושי נשתל בכדור הארץ כמו שפנים במעבדה על ידי חייזרים מכוכב אחר. פעם סברו ה"מדענים" שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על שלושה פילים. אחר כך החליטו שהוא נוצר מכדור אש לפני מיליוני שנים. היום מחבבים יותר את תיאורית המפץ הגדול. מבין תיאוריות אלו ואחרות, הזויות פחות או הזויות יותר, איך נדע מי צודק ומי טועה?
ואולי כולנו באמת שחקנים באיזה הצגה מבוימת מראש?

לגבי היכולת שלנו לפרש ולהבין את עצמנו ואת העולם, מגלה רבי נחמן גישה מקורית ומעוררת מחשבה, וכך היא מתפרשת (ליקוטי הלכות ברכות השחר ג' סעיף י'"א): "וזהו בחינת ברכת "הנותן לשכוי בינה" וכו', שמברכין בבוקר, שעיקר הברכה - על ההבחנה שזוכין להבחין בין האמת והשקר שזהו בחינת הבחנה בין אור וחושך כנ"ל, בחינת "להבדיל בין יום ובין לילה". דהיינו מה שישראל הכשרים זוכין להנצל מבחינת הטעות והשקר של בן המלך שנחלף הנ"ל. שמשם כל הטעויות והבלבולים. וזהו "הנותן לשכווי בינה". שכווי זה הלב שסוכה (מלשון סכך. סוכה - דהיינו נתון ל"סיכוך" והשפעה) כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה. כי עיקר ההבחנה בין אור וחושך, שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר, הוא רק בלב, "כל חד כפום מה דמשער בליביה" (כל אחד כפי מה שמשער בליבו, כפי שמבאר הזוהר הקדוש את הפסוק בשיר השירים "נודע בשערים בעלה"). כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן. כי הכל יכולין לסתור מחמת נצחון (נצחנות) ולספר כנגד זה מעשיות של שקר והוכחות של שקר, לסתור ולהעלים האמת, חס ושלום. אבל עיקר ההבחנה - הוא בלב, לכל חד כפום מה דמשער בליביה הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה, בין אור ובין חושך, שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר ...שזהו כל עבודתנו - לברר נשמותינו וכל הנצוצות התלויים בנו, לבררם מבחינת היכלי התמורות).

"כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן"!!!

אולי נדמה לנו שאנחנו אוביקטיביים בתפישתנו את המציאות, שאם יסבירו לנו או נסביר לאחרים את האמת בראיות ברורות ומוצקות, בוודאי יתקבלו הדברים על הלב. אבל כבר לימד החכם מכל אדם : "לקנות חכמה ולב אין". כשאדם רוצה לקנות חכמת אמת, חכמת הטהרה וההתקדשות של תורת ה', אזי - "ולב אין" (משלי י"ז ט"ז). הלב - מתנגד לרעיונות של קדושה, משום שהם עומדים בסתירה לרצונותיו ולתאוותיו. בכל כוחו מתאמץ הלב לסתור את ראיות האמת והוכחותיה, עד שיצליח לסלף הכל, להמציא ראיות שלא היו ולא נבראו, להוציא דברים מהקשרם. העיקר שיוכל להישאר בשלו ולא יצטרך לקבל עליו עול אמת.
במחלה זו של סילוף המציאות לפי הבנתנו ונטיית ליבנו כולנו נגועים.
"וכל אחד מדמה בנפשו שהוא מבין אמיתי על חברו, שחברו מחריב עולמות והוא רוצה לבנותם, שחברו כולו שקר והוא כולו אמת, וזה הדבר היה בעוכרינו להרחיק מהאמת יותר מהכל" ("כוכבי אור" פרק ששון ושמחה סעיף י"א).

מהי, אם כך, התקוה להגיע לאמת? ומהו הכלי לבררה? "עיקר ההבחנה - הוא בלב" כותב רבי נתן. אם הלב טהור - תהיה הבחנתו במציאות טהורה, ואם הלב מעורב בפניות ונטיות אנוכיות - תסולף כל הבחנתו.

מספרת הגמרא (סנהדרין כ"ו) על רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, שריש לקיש התלוה אליהם בדרכם. פגשו בדרך כהן שזומר את כרמו ושנת שביעית הייתה, האסורה במלאכת האדמה. לימדו השניים זכות על אותו כהן ואמרו: "יכול (הוא) לומר: לעקל בית הבד אני צריך", כלומר שהוא זומר משום שהוא צריך את הזמורות עצמן לצורך מלאכה מסוימת בבית הבד. באופן כזה אין איסור לזמור את הכרם, שהרי לא להנאת כרמו הוא מתכוון, כי אם לצורך הזמורות. אמר להם ריש לקיש: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" כלומר: אתם טוענים שמלאכה זו לצורך היתר היא נעשית, אולם רק כהן זה יודע בליבו את האמת, האם הוא מתכוון אכן לעקל, דהיינו למלאכה המותרת בשביעית, או לעקלקלות, דהיינו, כדברי רש"י: "לעבור על דת".

בליבו יודע האדם היטב למה הוא מתכוון בכל מעשה ומעשה.
"הלב - יודע"!

תחושה פנימית זו, בלתי משוחדת על ידי טיעונים שיכליים, ניתנה לנו בחסד ה', ואנו מודים עליה בכל בוקר "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". המשמעות הפנימית של הברכה, לפי דברי רבי נתן, היא הודאה לה' על שנתן בליבנו (המכונה "שכוי") את הבינה להבחין בין יום ובין לילה, דהיינו בין טוב לרע, אמת ושקר.

ובהרחבה יותר:
כוח אחד מקיים את קשרי האהבה, הרעות וההבנה בין בני האדם. אותו כוח מניע את הרצון האנושי לחקור, ללמוד, לחשוף משמעות, לרדת לפשרן של הוויות העולם. כוח המעורר בנפשות בני אנוש גם את התשוקה ליצור אמנות, לבטא יופי, להשיג שלמות.

צוהר חדש ועמוק נפתח בפני הקורא מתוך דברי המדרש הקדמון "פרקי דרבי אליעזר", שנכתב ע"י התנא רבי אליעזר בן הורקנוס לפני למעלה מאלפיים שנה, ובו המפתח להבנת אותו כוח.

"בשלישי הייתה הארץ מישור כבקעה, והיו המים מכסים על פני כל הארץ, וכשיצא הדיבור מפי הגבורה: "יקוו המים" - עלו מקצות הארץ ההרים והגבעות, ונתפזרו על פני כל הארץ, ונעשו עמקים על תוכה של ארץ, ונתגלגלו המים ונקוו לעמקים. שנאמר: "ולמקווה המים קרא ימים".
מיד נתגאו המים ועלו לכסות הארץ כבתחילה, עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו, ומדדם בשעלו שלא להוסיף ולא לגרוע, ועשה חול גבול לים, כאדם שעושה גדר לכרמו. וכשהן (המים) עולין ורואין את החול לפניהם - חוזרים לאחוריהם. שנאמר: "האותי לא תיראו, נאום ה', אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנו" (ירמיהו).
זהו קטע מן המדרש בו מדובר על בריאת הימים והיבשות. מדרש נוסף שעוסק בפסוק: "ויקרא אלוקים ליבשה ארץ" - והוא אומר: "למה נקרא שמה ארץ? - שרצתה לעשות רצון קונה" (בראשית רבה פרק ה' אות ח').
ארץ - מלשון רצון.

בין שאר הרעיונות המקופלים בדברי המדרש "פרקי דרבי אליעזר" מסתתר רעיון המאבק בין שני כוחות בנפש האדם: כוח השכל האנושי - וכוח האמונה. לדברי חז"ל, כוח השכל נרמז בים, וכוח האמונה נרמז בארץ. מי הים, לפי דברי המדרש, נאבקים תמיד לצאת חוץ לגבולם, לפרוץ גדר, לשטוף הכל... "נתגאו המים ועלו לכסות הארץ כבתחילה". זהו טבעו של השכל האנושי - לרצות להגיע לכל פינה, לכסות עולם ומלואו. יש, אמנם, תועלת ונחיצות רבה בכוח השכל שניתן לאדם ובודאי שלא נברא לשוא, אולם כשהוא לבדו שולט בכיפה, כשרק התפישה השכלית האנושית מניעה את ההתנהגות האנושית, מביא הדבר בהכרח לחורבן.

"מיד נתגאו המים". שורשו של הרצון האנושי להבין הכל בשכלו, נובע ממידת הגאווה. כגלי הים, המתנשאים לגובה, כך פעמים רבות בהיסטוריה האנושית נרתם השכל האנושי למשימות של חורבן והרס. אולם כאשר השכל האנושי מכיר במגבלותיו ואינו מנסה לחדור למישורים שאין לו יכולת נגיעה בהם - אז הוא מועיל ומפרה, ואז נשמר האיזון הנחוץ בין כל כוחות הנפש.

מהו, אם כן, הכוח השומר ומסייג את השכל?
אומר הנביא: "אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנו".

כמו החול, העוצר באופן תמידי את גלי הים הרוצים לשטוף את העולם, קיים גם בנפש האדם מין "חול" כזה. "חוק עולם" העוצר את פריצת המחשבה מעבר לגבולותיה ויכולתה. זוהי - לפי המרומז במדרש - מידת האמונה, והיא גם השורש, כפי שיתבאר בהמשך דברינו, לתכונה האנושית לחקור את פשר המציאות, ליצור, ולהביע אהבה ואמון בזולת.

מטרת בואו של האדם לעולם הזה, לפי דברי חז"ל, היא קניין הדעת. לדעת ולהכיר את חכמתו האין סופית של בורא העולם, בהתגלמותה באין ספור לבושים שונים של עולם הדומם, הצומח, החי, והמדבר. בהתגלותה בכל מאורעות העולם, הן הכלליים והן הפרטיים ביותר.

מטרה זו, חשוב להדגיש, אינה צבירת ואיסוף ידיעות על הוויות העולם הזה, הנקראת היום בפי בני האדם "ידע", כי אם ירידה להבנת השורש והסיבה המניעה את כל הנבראים. זוהי, כמובן, דעת פנימית ומקיפה הרבה יותר.

לדעת את הבורא. להבין את חכמתו המתגלמת בברואיו ומאורעותיהם, להתחקות על הבנת טעם וסיבת המציאות, היא דעת שהיא למעלה מכל ה"שכלים" הידועים ומוכרים, וקניין דעת כזו אינו אפשרי כלל באמצעות השכל האנושי המוגבל.

לשם כך זקוק האדם למידת האמונה. כפי שנראה בהמשך הדברים, האמונה איננה איזו הרגשה מעורפלת בלב, אלא סוג עליון נוסף של כוח שכלי, שכל מסוג אחר, שרק על ידו מתאפשר לאדם להשיג ולדעת מדעת בוראו.

"אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנו".
"חוק עולם" הראשון, שצריך לשמש את האדם, החפץ לקנות דעת נשגבה זו, הוא חוק המוגבלות. הכרת המוגבלות הטבועה בשכל האנושי. ודווקא הבנה זו תאפשר, כאשר יפתח האדם את כוחותיו, נגיעה גם בדעת האלוקית הבלתי מוגבלת.

כשאדם חפץ לעבור את גבולות השכל האנושי, הוא "שוטף את הכל" ומחריב את גבולותיה ויסודותיה של תפישת העולם האמיתית.
את בורא העולם, הממלא ומחיה את כל המציאות - בוודאי שאינו מסוגל לדעת.

כאן נשאלת השאלה: מדוע לא מתאפשר לדעת את ה' בשכל אנושי רגיל? מהי המניעה לכך?

והתשובה פשוטה: לו היה הקדוש ברוך הוא מגלה את עצמו, כלומר מאפשר לבני האדם לדעת ולהכיר אותו באופן ישיר, הייתה המציאות המוכרת לנו פשוט מתבטלת. האור האלוקי המחיה את כל הנבראים היה שורף את הגבולות וההבדלים שבין פרטי הבריאה, והעולם היה מאבד צורה ונעלם.
דעת האלוקים חייבת להיות נעלמת, כדי לאפשר קיום עולם ובו נבראים המתקיימים בגוף וצורה שונים זה מזה.

האדם נברא, אמנם, על מנת לדעת את האלוקים, אולם הגשמת יעוד זה אינה אפשרית בבת אחת. רק לאט לאט, על ידי שכלול כוח האמונה, וביסוסו בדרך החיים התואמת את רצון הבורא - קיום המצוות, יכול האדם להסיר קליפה אחר קליפה מעל האור הזה. רק בהדרגתיות, מבלי להינזק, תוך שמירה על גבולות המציאות המוכרת - מסוגל האדם להיות כלי לדעת בוראו.

(גם במעמד הר סיני ביקשו בני-ישראל את הגילוי המוחלט ונענו בסירוב. הסרה מוחלטת של הערפל החופה על האור האלוקי שבבריאה, הייתה בלתי אפשרית, ופירושה מוות. "כי לא יראני האדם וחי").

הגילוי הגמור טרם זמנו משמעותו חורבן. אמנם, כוונת הבורא בבריאתו איננה הסתרה מוחלטת של אורו. על כן, לקח הבורא את הדעת הזו, שאורה רב, וצמצם והקטין אותה לנקודה קטנה, אותה טבע בלבו של האדם. מכל האור הגדול הזה - נותר רק רושם קטן.

הידיעה שיש אלוקים בנמצא, והוא הוא המנהיג ומחיה כל נברא - איננה ידיעה ברורה במוח האדם, אבל רושם ממנה קיים וטמון בכל אדם, באופן שאם ירצה - יגלה את אותה הידיעה, ויפתח אותה עד לדרגה של דעת צלולה וברורה, של גילוי גמור.

רושם ידיעת האלוקים - זוהי נקודת האמונה.
כשאדם שואל, למשל, בעקבות אסונות כבדים, מה משמעות האסון? עצם השאלה מגלה את האמונה. השואל "למה" מרגיש שישנו יושר בהנהגת העולם, שיש סיבה צודקת להתרחשויות המכאיבות ביותר. ומכיוון שלנגד עיניו עומדת סתירה, לכאורה, להרגשה חזקה ובסיסית זו, הוא חוקר ומבקש את ישוב הסתירה הזו בהבנה "אמונתית", בשכל העליון של דעת האלוקים - האמונה.

כל התפישה האנושית, היומיומית והמדעית, מבוססת על נקודת האמונה. על ההכרה הטבועה עמוק בלב - יש סיבה ויש חוקים, שעל פיהם אמור הכל להתנהל.
כשחוקר ניגש לצמח ושואל "למה הוא ירוק?" הוא מניח מראש שיש סיבה לכך, רצונו רק לחשוף אותה. וממילא - לסיבה יש מסובב. אם יש חוקים - קיים המחוקק.
יתירה מזו, הכרה זו היא היא המניעה אותו לחקור, לברר ולחשוף משמעות.

הכרה זו בסיבתיות המציאות ופרטיה, נקראת ביהדות: "אמונה בהשגחה פרטית".
זוהי האמונה היהודית השורשית, שכל פרטי עולם מושגחים על ידי "סיבת הסיבות ועילת העילות" - האלוקים.
אדם יודע בתוכו שיש אלוקים שמנהל את הכל, שאין מבלעדיו, והחפץ בדבר מה מבני האדם. כשם שיש סיבה לבריאתו של היצור הקטן ביותר, כך בודאי יש סיבה גם לבריאת האדם.
כל הידיעות הללו אינן ברורות לגמרי, אבל בתוך נפשו האדם יודע אותן.
זהו הרושם של ידיעת ה' הטבוע בלב האדם.
רושם זה הוא נקודת ההתחלה, וממנה יכול האדם לבנות היכרות מוצקה וודאית עם בוראו. הקדוש ברוך הוא אמנם מסתתר, אך הוא נותן ביד האדם את מפתחות הגילוי. כך - מתאפשרת הבחירה.
האמונה איננה סותרת את הדעת, אלא היא כלי עדין להוביל אליה ולהגדילה.

ביסוד המילה אמונה - אמון. זוהי מהותה של מידת האמונה - הנכונות הנפשית להיפתח אל דבר מה, לקבל משהו חדש, ולסמוך עליו.

הבה נתבונן בפסוק בספר שמות, המדבר על ירידת המזון הרוחני הקרוי "מן" מן השמיים. "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אליהם: הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמות ט"ז ט"ו). "מן הוא"? אותיות "אמונה". האמונה היא שאלה, צמא בנפש לפתרון של חידה נעלמת, רצון לדעת. ובעת ובעונה אחת היא התשובה. "מן הוא", זהו שמו.
ה"מה" הוא השאלה, ועם זאת הוא גם התיאור המדויק ביותר של מהות הדבר.

אם היו בידינו הידיעות וההוכחות המאמתות את אמינותו של מי שאנו נותנים בו אמון, לא היינו נזקקים לאמונה. אולם אנו נותנים אמון, מאמינים, לא מפני שאין לנו ברירה, אלא מפני שזהו סוג של הוכחה נעלה בהרבה, המביא אותנו למסירות והרגשת קירבה חזקות לאין שיעור, ומוליד בנו ידיעה חדשה - שכל האמונה שעליו דברנו. עם שכלול ופיתוח האמונה, תבוא גם ההבנה בכלי השכל האנושי, וחידה חדשה תתפוס את מקומה על כוונת האמונה.

עתה מתבאר גם פשר דברי חז"ל במדרש שהבאנו בתחילת דברינו: "למה נקרא שמה ארץ - שרצתה לעשות רצון קונה". הארץ, המרמזת על מידת האמונה, מקושרת למילה רצון. ואמונה, כאמור, היא הרצון לדעת, הצמא לרדת לפשר הנעלם, לפשר הוויות החיים.
רצון נובע תמיד מדעת פנימית נסתרת. כשאדם רוצה דבר מה, יש לו ידיעה כלשהי שהמושא לרצונו קיים ואפשרי. אדם נורמלי שברור לו שאין כל ממשות ואפשרות להגשמת רצונו - יחדל לרצות בו במוקדם או במאוחר. גם האמונה, הרצון לחשוף את הנעלם האלוקי, נובעת מידיעה טמונה בלב שהדבר מושג ואפשרי.

נתבונן בקטע נוסף, מתוך ספר בשם "אמונה ובטחון", שמחברו "החזון-איש" היה אחד מגדולי הרבנים בדורנו. וכך הוא כותב (בתחילת פרק א'):
"מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום וארץ לעומק. הוא נרגש ונדהם. כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה. והחידה הזו מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים. בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו".

הנפש נוטה לאמונה, ובכל אדם טמונה נטייה זו, אלא שהיא דבר עדין ודק, כמעט בלתי מורגש. זוהי נקודה, אשר מתפקיד האדם לאפשר לה לגדול ולהתפשט.

המדובר באדם שיש לו כוח לעצור את שטף החיים והוא מסוגל להתבונן מתוך שקט נפשי, במחשבה זכה, במאורעות חייו, ולהבחין מתוך המולתם, בנקודה הדקה של האמונה - היא הרצון הפנימי, העדין, לגעת בסוד החיים ותכליתם.
(אנשים רבים, בשל גלי החיים הגועשים והסוחפים אל עשייה רעשנית מתמדת - אינם זוכים ל"שעת שקט" זו, ועל-כן אינם מבחינים כלל בנקודת האמונה שבנפשם).

תנאי נוסף, שיהיה האדם "חופשי מרעבון תאוני", משוחרר מטירוף תאוותיו, משום שאדם שרעבתנותו לתאוות גשמיות מעסיקה אותו תמיד - סומא הוא לנקודת האמונה.
הרצון הגס מסתיר את הרצון העדין.

יש כאן חידה. בתוך העולם נעלם איזה סוד טמיר שרק הוא פשר המציאות, האדם המאמין הוא זה שאינו נבהל מן החידה הזו, ומתמסר כל כולו לרגש ההתפעלות העמוק ממנה. אדם שיש לו את "שעת השקט", שמקדיש זמן למחשבה פנימית, שאינו מסוחרר מתאוות, ושומע את זעקת העולם "יש בי משמעות", הוא האדם המסוגל להגשמת מידת האמונה. רק האדם הגס, הרחוק מעדינות נפש, מתעלם מן החידה, ומסיט הצידה את האפשרות לפתרונה.

וכך כתב רבי נחמן מברסלב: "וכן שמעתי בשם הבעל שם טוב שאמר: אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העיניים, ומעכבת מלראות אורות גדולים".

למה יש מוות?
למה כל היופי המופלא של צמיחה וחיים באלפי גוונים בעולם הצומח, החי, באדם - נידון על ידי יד נעלמה לכליון ורקב, לאיבוד צורה וחן?
למה האדם, שהוא מעולה מכל הנבראים בכושר דיבורו, בכושר ההמצאה והחשיבה המופשטת, דווקא הוא חסר-המגן ביותר מבחינה פיזית?
מדוע דווקא לאדם, יותר מכל בעל חיים עלי-אדמות, לוקח זמן רב כל-כך עד שהוא עומד ברשות עצמו?
לשם מה ניתנו בכלל לאדם כשרונות כה רבים, אם גם הוא, בסופו של דבר, נפסד ומת כשאר כל הברואים?
מדוע יש רע וסבל בעולם? איזו מטרה הם משרתים? ומדוע, לעיתים, הופך האדם הרסני ומרושע כל-כך?
חידה אחרי חידה. "ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה" ומסיים שם ה"חזון איש": "כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו בתכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבילה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו".

האדם המאמין, לפי דבריו של ה"חזון איש" הוא אדם רגיש. הוא חש שדבר מה מסתתר מאחרי כל החידות, אך אינו יודע מהו בבירור. הוא האדם המבקש פתרון, אשר נפשו חיה בתנועה עמוקה אחת - פנימה.

הבה ונחזור אל הפסוק בספר שמות.
כאשר בני ישראל שואלים - מן הוא? מי עונה על שאלתם? "ויאמר משה אליהם".
כאשר הרצון להעמיק חדור אל הבנת המציאות, פועל בשותפות עם ההכרה במוגבלות השכל האנושי, מבין האדם שהוא זקוק להדרכה.

זהו שורש האמונה היהודית בדברי חכמים, שמהותה - נתינת אמון במנהיגים ומורי-דרך רוחניים של עם ישראל אשר כבר השיגו בידיעת הבורא ובהבנת המציאות לאשורה יותר מאתנו. להם יש את הכלים לסייע לשכל הרגיל להתגבר על מוגבלותו, ובעזרת כוח האמונה להגיע אל הדעת האמיתית של האלוקות. וכך הופך השכל המוגבל ל"שכל אמונה".
אם האדם נותן את כל האמון רק בשכלו שלו - זוהי אטימות אמיתית, שהרי היא התעלמות מוחלטת מעובדה מוצקה וודאית - תפישתי הרגילה את המציאות - מוגבלת ואנושה. אין זה כי אם הנגע האנושי הישן: הגאווה, הרצון להיות כאלוקים, "מיד נתגאו המים ורצו לשטוף העולם כבתחילה". הניסיון לתפוס את העדין והדק, את האלוקי הנסתר במציאות החיים על ידי הכלי הגס של תפישתנו האנושית - הוא נלעג וחסר סיכוי. בכדי להגיע אל הנעלם צריך להשתמש בכוח אחר לגמרי - כוח האמונה.

אפילו בגשמיות - עיקר הידיעה הברורה באה דווקא על ידי האמונה.
אדם מן הישוב רגיל לחשוב שתפישתו את העולם היא תפישה שכלית, מה שנתפס אצלו בתור "מציאות" הוא תוצאה של נתונים עובדתיים הגיוניים. אולם לאחר התבוננות בדבר מסתבר שאין הדבר כך כלל ועיקר.

אם ירצה האדם לבלי לסמוך על שום נאמנות של שום אדם בעולם - לא יתקיים שום עסק. אדם העוסק במסחר למדינות רחוקות, למשל, מתכנן את מסחרו על פי נתונים המגיעים אליו בעזרת שליחים (כלי התקשורת או סוכנויות מידע למיניהן). מה שמצטייר בשכלו של אותו סוחר כ"אינפורמציה" ממשית על פיה הוא מתכנן את כל פעולותיו, נשען בעצם על דבר אחד - אמונתו במוסרי אותה אינפורמציה.
למעשה לא רק אותו סוחר פועל כך, אלא כל אדם עלי אדמות. מה שאדם קורא "ידע", מה שנקרא אצלו "דברים שאני יודע", מבוסס על מה שקרא, על מה שסיפרו לו ההורים, המורים, החברים, הקריינים באמצעי התקשורת. אחוז אפסי מאין-ספור הנתונים המרכיבים את תמונת עולמו של האדם נבדק למעשה על ידו באופן מוחשי או שכלי. נמצא - שעיקר הדעת, כאמור, על ידי האמונה, שאדם מאמין באותם מספקי מידע רבים מספור.

כאן אנו נוגעים בנקודה המרכזית - במי ראוי להאמין?

ברור שמי שמאמין לכל אחד הוא שוטה. אין מעלה בכוח האמונה כאשר הוא פועל לבדו. כאן אנו זקוקים לכוח השכל האנושי, שיבקר, שיברר ויוודא - במי ראוי להאמין, מהו המקור המהימן ביותר לידיעות על פרטי המציאות וסיבותיה?

אם לא יפעל כאן השכל, עלול האדם להאמין במישהו המשטה בו.
ואז - כל תפיסת העולם של האדם וכל ההתנהגות הנובעת ממנה - תהיה מוטעית ביסודה.

אולם אם יזכה האדם לברר לעצמו אדם נאמן אשר ידיעותיו אמת ועל פיהן ראוי להנהיג את חייו "קנה האדם את עולמו" - ושלמות הכוחות שכל ואמונה תפעל אצלו באופן מאוזן ותכליתי.

יסוד דברינו במאמר זה מושתת על מאמר חסידות חשוב, המופיע בספר המופלא בן שמונת הכרכים "ליקוטי הלכות", מאת רבי נתן, תלמידו החשוב ביותר של רבי נחמן מברסלב. בסוף דבריו באותו מאמר מסכם רבי נתן את נושא האמונה במילים אלו: "ושורש האמונה - הוא האמונה בשם יתברך ובצדיקיו ובתורתו הקדושה, שעל מנת כן ברא יתברך את כוח האמונה באדם - שיהיה לו כוח ובחירה להאמין באמת".

מהו, אם כן, תפקידה של הדעת האנושית? לברר - במי ראוי להאמין, מי הוא האדם שאוהב אותי באמת, שהידיעות הנמסרות לי ממנו נובעות מתוך רצון להיטיב לי ולא לטפח מנהיגות של שררה אנוכית על גב אמונתי. מי הוא זה שאין לו שום אינטרס אישי במידע שהוא מעביר אלי?
לכשאמצאהו - אדע שהוא ראוי לאמוני. (היום איבדו את אמון העם גם רבים מנבחריו, בהתגלותם, חדשים לבקרים, כאינטרסנטים דורשי טובת עצמם ותו לא).

ומוסיף רבי נתן בדבריו:
"ולנו יש איש נאמן שראוי לסמוך עליו, הוא משה רבינו עליו השלום. ועל ידו אנו יודעים מה 'לסחור' בזה העולם".

"ויאמר משה אליהם" אומר הפסוק. בתחילת כל השרשרת המופלאה של מוסרי התורה ומנהיגי ישראל עומד משה רבינו, מוסר התורה הראשון לעם ישראל, שדיבר עם בוראו פנים אל פנים. (וכבר שנינו בתחילת מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה").
הבה ונבחן מעט מדמותו של המנהיג הדגול הזה. האם הוא מרויח דבר מה מתפקידו? האם יש לו איזה אינטרסים אישיים בהעברת התורה? כבר בתחילת דרכו, כשבורא עולם מתגלה אליו במראה הסנה ומבקשו ללכת להנהיג את ישראל, מסרב משה ליטול את התפקיד. הוא איננו נלהב לשררה ועמדת כח ואיננו אומר, כמנהיגים רבים מידי בהיסטוריה האנושית: "יהיה לי תפקיד חשוב ומכובד, אני מסכים ברצון". משה מעדיף להישאר בלתי ידוע, לעבוד את בוראו לבדו, נסתר במדבריות מדין. גם כאשר הקדוש ברוך הוא מנסה לשכנעו בדברים - ממשיך משה להתעקש ועומד בסירובו עד שהוא מעורר עליו את רוגז ה', כמובא בתורה.

כמו משה רבינו, כך גם כל מנהיגי ישראל האמיתיים בכל הדורות, כשנטלו עליהם שררה - נטלו, בעצם, מסכת של הקרבה אין סופית. מסירות נפש יום יומית עבור צרכי העם. לא שררה וכבוד. רובם ככולם לא התעשרו בעקבות תפקידם, ונשארו מחויבים בקיום כל המצוות ככל היהודים הפשוטים. (ואף נהגו לומר בתחילת מנהיגותם, כי לא שררה הם נוטלים עליהם, אלא עבדות).
הכרת תולדות חייהם ומנהיגותם של גדולי עמנו בכל הדורות, הייתה מאז ומעולם הבסיס האיתן של אמון העם במנהיגיו, ובמסר שהעבירו לו.

הבה ונשוב אל משה. בהתבוננות בסיפור חייו הנפרש בין פרשיות התורה, נראה שוב ושוב כי כל צעדיו היו מלווים בקשיים ובצער. השליחות של הנהגת העם הייתה מלווה תמיד בכפיות טובה מרובה, ובטענות שונות שהופנו אליו השכם והערב. מאמץ רב נדרש ממשה על מנת שיוכל לשאת בנטל משפט העם וביסוס חוקי התורה בקרבו, ומסירות נפש ממש נדרשה ממנו בכל עת שהיה צורך להתפלל בעדם לפני שוכן מרומים ולהמליץ טוב בעדם.

אפילו בנאום הפרידה שלו מאותו עם קשה עורף אותו הנהיג אומר משה במפורש (דברים ט' כד') "ממרים הייתם עם ה' אלוקיכם מיום דעתי אתכם" - תמיד גרמתם לי צער.

כאז כן עתה, בפני כל איש מישראל מציבה התורה אתגר - לשאול, לחפש, לבקש פתרון לחידת החיים - "ויאמרו איש אל אחיו - מן הוא?"
את התשובות האמינות ביותר לשאלות הללו - נותן משה, ומכוחו - מנהיגי ישראל בכל הדורות. "ויאמר משה אליהם - הוא הלחם"

מהו למעשה, עיקר הודעתו של משה? עיקר תשובתו לחידת העולם?

משה מסביר לכל החפץ להאזין, שתכלית ירידת האדם לעולם הזה היא "מסחר".
יש כאן משהו שצריך להשיג ולקנות. וכלשון רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "והודיע לנו מה אנו צריכים 'לסחור' בזה העולם, הרחוק מאד מעולמות עליונים. כי אנחנו לא באנו לזה העולם כי אם לסחור בו סחורות למרחקים גדולים, ששם (כלומר בעולם העליון ממנו באה הנשמה) מצליחים ומרויחים הרבה מאד מאד באלו הסחורות שסוחרים בזה העולם הגשמי דווקא, רווח גדול ונפלא ונורא מאד בלי שיעור וערך, עין לא ראתה. כי בעצמו - אין האדם יודע במה ישתכר בזה העולם הרחוק מאד ממדינתנו שאנו צריכים לשוב לשם" (דהיינו עולם הנשמות, לשם תשוב הנשמה לאחר פטירת האדם מן הגוף הגשמי).

איך ידע האדם מה הוא צריך "לקנות" כאן?
הוא רחוק מאד מ"שם" והוא זקוק למישהו שיבוא ויגלה לו איזה סחורות 'לקנות', מה חשוב ובעל ערך בעולם ההוא.

"על כן חמל עלינו השם יתברך ושלח לנו רועה נאמן, הוא משה רבינו שעליו כתוב: "בכל ביתי נאמן הוא" והוא (דהיינו משה) חמל עלינו, הוא הצליחנו, הוא האיר עינינו והודיע לנו את כל התורה והמצוות שמסר לנו מפי הקדוש ברוך הוא, והודיענו מהן הסחורות הקדושות שאנו צריכים לקנות בזה העולם שהן לבישת ציצית, והנחת תפילין, ושמירת שבת, ושאר כל המצוות הקדושות... כי נצליח על ידי זה מאד".

אמנם בהתבוננות במידת האמונה - אין די. כדי שתהיה אמיתית, חיה ופועלת, כדי שתוביל אותנו למעלה, אל מקום בו העפר איננו מסתיר עוד את האור - עלינו "לתרגם" את האמונה למציאות. לבטא אותה בפועל ממש. לא כתחושת הלב בלבד - כי אם גם ובעיקר - כפעולה ממשית.

"תנא דבי אליהו: מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמיים בסתר והיו לו עשרה בנים. ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עבירה ולידי דבר מכוער. לא יצאת אותה שנה שלמה עד שבא עזרא, והעלה הקב"ה את ישראל מבבל, והעלה אותו כהן, ולא נכנס הכהן לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ובני בניו".
...ועליו הוא אומר - "בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (ילקוט שמעוני תהלים ל"ז).

נמצאנו למדים, כי המזון, ה"מרעה", של פעולת האמונה, היא התפילה. להתפלל - משמע להאמין.
ולא "סתם" תפילה "מגדלת" את האמונה. כי אם תפילה ש"באה מעפר", כמו שאומר הנביא ישעיהו (פרק כ"ט) "שפלת מארץ תדברי, ומעפר תישח אמרתך" שביארוהו המפרשים, דיבור "מעפר" הוא דיבור של הכנעה אמיתית, שאדם יודע את שפלותו מחד ואת רוממות הבורא מאידך, ופונה אליו ברחמים ותחנונים ולא כתובע דבר מה המגיע לו כדין שזו אינה "תפילת עפר". אדרבא, מעוררת היא קטרוג על האדם, שבודקים ב"ספריו" האם אכן ראוי הוא למה שהוא מבקש בדין?
ואולי זהו גם הביאור על תפילתו של אותו כהן, שהתקבלה במלואה ובחסד גדול, כפי שמציין המדרש: "ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו" - שדיבר מתוך ענוה ושפלות.
וכן מורה לנו ירמיהו הנביא על דרך התפילה - (איכה ג') "ייתן בעפר פיהו, אולי יש תקווה" וביאר האבן-עזרא: "ישתחוה לעושיהו עד בוא העפר לפיו". הכנעה!
הגאה סובר כי אם "הואיל" לפנות ולבקש מה' דבר מה - בוודאי ראוי הוא להענות, ובהקדם! ומתמרמר אם לא התמלאה משאלתו.
והעניו, לעומתו, החפץ לגדל, בסבלנות אין קץ, את "כבשת" אמונתו, חוזר ומתפלל, וכבר אמרו חז"ל על הפסוק "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'" (תהילים כ"ז י"ד) שהאדם צריך לקוות שוב ושוב, להתפלל שוב ושוב, עד שהתפילה תיענה וחסד ה' יאיר לתוך ההעלמה הגדולה של עולמו.
והוא שהמשילו חז"ל את עם ישראל לתולעת (כמובא בפסוק (ישעיה מ"א י"ד) "אל תיראי תולעת יעקב"), "מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה אף ישראל אין כוחם אלא בפה" (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז ת"נ). בריבוי דיבורים קדושים של תורה ותפילה.
אמנם התולעת, המכרסמת עץ גדול איננה מפילה אותו בנגיסה אחת. רק ריבוי הנגיסות, וההתמדה בהן, מביאה בסופו של דבר לנפילתו.
וכך - גם בעניין התפילה, התמדה, סבלנות, הכנעה - כולם מיסוד העפר הם באים. מן הקדוש שבו!
וכמו שכתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ב'): "וכשאנו רואים אורך הגלות, ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים, ויש מעמנו בני ישראל, שטועים חס ושלום בלבם שכל התפילות הם לריק. אבל באמת - כל התפילות - הצדיקים שבכל דור ודור הם מעלים אותם ומקימים אותם... ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שיעור קומתה, אז יבוא משיח".

ומוסיף בעניין זה רבי נתן תלמידו: "בכל מקום שאני רואה חסרון (הסיבה היא) - או שלא התפללו על זה בכלל, או שלא התפללו על זה מספיק".
הווה אומר, כשאדם מסגל לעצמו את ההכנעה, והוא מתפלל ומקוה לטוב, מצפה לישועה ומתפלל שוב, ישועתו ודאי בוא תבוא.

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



1. בכל מקום שאני רואה חסרון .. - או שלא התפללו על זה בכלל, או שלא התפללו על זה מספיק
מאת: (דביר יהושע) נמרוד (מרמור) שיש | 23.07.2012 | 09:10:15
הרב ארז משה דורון, במקום שהיה חסרון מצאתי את עצמי בלב החסרון. בטוח שלא התפללו מספיק אם בכלל. ובימים אילו, אני רואה שוב את החיסרון באירועים האחרונים וליבי יוצא אל אלה אשר אף איש אינו יכול להושיט עזרה מדויקת. נראה לי שגם אני לא מתפלל מספיק עבור הנופלים למלכודת.
אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר