מאמרים וראיונות

אמר ר‘ יצחק חי טייב: "הלא מוחות כל בני האדם שווים הנה וכל רודפי התורה ושוחריה כמטמונים או אז ימצאונה ערוכה כשולחן מול פניהם".

רבי חי טייב נולד בי"ט כסלו ה'תק"ח. במשך כ – 3 שנים רצופות לא יצא מחדרו, שקד על לימוד התורה ואמו הכניסה לחדרו אוכל פעם ביום. בעודו צעיר לימים החל לכתוב חידושי תורה ובמשך השנים התאספו חידושים רבים על שולחנו. באחד הימים הגיעו אורחות אל אמו ובמהלך שיחתן אמרה אמו כי זה שלוש שנים שבנה לא יודע מה זה רחוב וכל היום הוא לומד וכותב. הפחידו אותה הנשים שמא ישתגע ויעצו לה לשרוף את כתביו. בשריפה זו אבדו רוב חידושיו ומה שניצל מן השריפה ראה אור לאחר סילוקו לשמי רום בספר "חלב חטים".

ר' יצחק חי בלט בפשטות הליכותיו, תושייה רבה והבנה מעמיקה של נפש האדם. עסק בקבלה מעשית, חולל ניסים ונפלאות.

הרב חיד"א העיד כי פגש כ-300 תלמידי חכמים בטוניס [כמו שכתב בספרו "מעגל טוב"], בתוכם נערים בני י"ד שנה הקולעים אל השערה ובין אותם נערים היה גם ר' יצחק חי אשר בגיל 14 כבר היה שלם בכל מידותיו.

לאחר הסתלקותו בשנת ה'תקצ"ז נטמן בבית החיים הישן אלקדימה אך לאחר זמן החליטו הרשויות להקים במקום גן ציבורי ונתנו הוראה להעביר את הטמונים בבית החיים. רוב אנשי הקהילה היהודית התקבצו בבית החיים ונשאו אותו בידיהם לבית החיים בבורג'יל.

מספריו: חלב חטים.

על שמו נקראו כ-17 רחובות, כוללים ובתי כנסת ברחבי ארץ ישראל וכן חדר לימוד בכותל המערבי.

ההילולות לכבודו מתקיימות בשני תאריכים:
האחת ב-י"ט בכסלו (יום הולדתו) והשניה (נפוצה רק לאחרונה) ב-ט"ז אייר (תפארת שבהוד). בהילולות הללו משתתפים מאות אנשים, מדליקים נרות, מספרים מחידושיו, מנפלאותיו וממעשי הניסים שהיה עושה בחייו.

רבי חי טייב נפטר בשנת 1836, האומן שהכין את המצבה חרת עליה: רבי חי טייב מת בתאריך התקצ"ו ולא כתב כנהוג לגבי צדיקים, צדיק הלך לעולמו, או נתבקש בישיבה של מעלה.
באחד הלילות בא רבינו בחלום לאומן זה והקפיד עליו.
האומן הגיב בצעקה בשנתו והרב גער בו, ויאמר לו: "האם אינך יודע מאמר חז"ל כי צדיקים גם במיתתם נקראים חיים".
עליך לקום מחר בבוקר וללכת לחרות על המצבה את המילה "לא" בין השורות.
כולו נסער קם האומן והוסיף את המילה "לא" כשהיא תלויה בין השורות.
וכתב: ”רבי חי טייב (לא) מת בתאריך התקצ"ו”.

בכמה ספרים מובא שהיה חביב על מו"ר זקני רבי חי טייב לשתות משקאות חריפים. וכניראה מקטנות דעתם של עמי הארץ, מובאים סיפורים בגירסאות שונות, לתרץ מדוע נהג לשתות, וכניראה הביאו תירוצים כדי לשמור על כבודו במנהג זה. אך הסברים אלו, עשו להיפך ופגמו בכבודו חס ושלום. אחד ההסברים המובאים, שאמו או אשתו שרפו את חיבוריו שהיו בכתב יד - שזה כשלעצמו אמת - והוא מייאושו פנה אל השכרות, חס ושלום. חס ושלום מלומר דברים אלו על צדיק תמים, שאמונתו בהשגחה העליונה בודאי היתה בתמימות. ואוי לנו לאמר שאמונתו ח"ו תהיה רופפת עד כדי כך שיקח עצמו אל השתיה. והרי הוא עסק בכל חלקי התורה הקדושה, ובמיוחד בתורת הנסתר, שתורה זו מלמדת את האמונה השלמה בהשגחה, שהכל ממנו יתברך לטובה. ובאמת אין לנו לחפש תירוצים למנהגו זה, כי מי יודע לאיזה עניינים כיוון הצדיק. וכמו שמצינו כמה וכמה צדיקים שנהגו בזה, כמו שידוע מנהגו של הבבא סאלי זי"ע למי שהכיר.
 

 
גביר אחד היה נוהג בכל ליל שבת קדש אחר חצות הלילה, להביא עשרה תלמידי חכמים אל ביתו ללמוד בספר הזוהר הקדוש עד אור הבוקר, וכאשר הגיע יומו של אותו האיש להפטר מן העולם קרא לבנו וציוהו כי יחזיק בכל כוחו במנהג זה. וכן היה, אחרי מותו החזיק בנו במצווה הזאת. ויהיה היום יום ערב שבת בימי הסתיו היה גשם רב, ותהי כל הארץ רפש וטיט, ויעבור מוהרי“ח טייב ז"ל ברחוב לבוא אל בית הגביר הנ"ל, ובית הגביר היה ערוך ומוצע כרים ובגדים נאים לכבוד הת"ח הבאים לילה לביתו כנהוג, ומנעלי הרב הנ"ל היו מלאות רפש וטיט. ויבוא הרב אל בית הגביר וידרוך במנעליו על המצעות ההם, וישאל מהגביר לתת לו חצי זהוב אחד. ועיני הגביר רואות במעשה הרב כי לכלך כל המצעות, וידום, כי לא יוכל להכלימו חלילה לאמור מדוע ככה עשית. וימהר הגביר לתת לו חצי זהוב כבקשתו, ויצוו לנערו להחליף מצעות אחרים.
כעבור חצי שעה, שב הרב ויבוא לבית הגביר וידרוך עוד פעם על המצעות וילכלכם, וישאל עוד חצי זהוב וייתן לו מהר, ויחליף עוד הפעם מצעות אחרים. וכן חזר עוד פעם אחר. ולא יכול עוד הגביר להתאפק וימלא חמה וכעס על הרב. ויאמר לו: ”מדוע ככה עשית זה שלש פעמים, ולמה לא שאלת בראשונה לתת לך זהוב וחצי עד שלכלכת שלשה מצעות?“ וייתן לו עוד חצי זהוב אחר. וייסתר הרב את פניו מהגביר ויצא החוצה בליל שבת קדש, בעלות הגביר לנוח על משכבו והנה תרדמה נפלה עליו, ויחלום והנה אביו כועס עליו מאד ומוכיחו על פניו לאמור: איך מלאך לבך להדאיב את נפש הרב בכעסך? ועתה בני דע לך, כי אם אין אתה מבקש לך מחילה מאת הרב בטרם תזרח השמש, הנך מת חיש מהר, כי כן יצא המשפט מבית דין של מעלה... הגביר רעדה אחזתהו בחלומו, וייקץ והנה חלום, וייבט בשעונו והנה הגיעה שעת חצות לילה. ויקרא לנערו להזמין את האנשים לבוא אל הבית כמנהג, ובמאוד מאד צווהו לקרוא לרב הנ"ל בתוכם כדי לבקש ממנו מחילה עד לא תזרח השמש, כאשר ראה בחלומו. וילך הנער ויקרא לאנשים כאשר צווהו. ויבואו האנשים הביתה. וירא הגביר כי אין אתם הרב חי טייב ז"ל. ויתקצף על נערו מאד ויאמר לו: הלא צוויתיך לקרוא לרב, ואיפה הוא? ויענהו: כן, קראתיו ראשון, ולא קם עדנה. ויאמר לו הגביר: שוב מהר לקרוא אליו שנית, וילך הנער ויפגשהו בדרך הולך לבית הגביר, ויאמר לו הנער: הלא קראתי עליו ראשון, ולמה איחר כבודו לבוא אחרון? ואדוני חרה אפו עלי מאד על כי לא בא כבוד תורתו בתוך הבאים, ויחשוב שלא קראתי אליו. ויען הרב ויאמר אליו: תאמר לאדוניך, אל ירא ואל יפחד כי עוד לא זרחה השמש.. והנער לא ידע מאומה מחלום אדוניו, ויתמה וישאל בחפזון לרב: מה החידה הזאת אשר חד אדוני? וישיבהו הרב: פתרון חידתי ידע אדוניך...
ויספר הנער לאדוניו את דברי הרב אשר שלחו ומאז הוסיף הגביר לדעת נאמנה כי רוח ה‘ דבר בו ברב זלה“ה, וייפול לפני רגליו ויבך ויתחנן לו למחול לו על אשר פגע בכבודו. וימחל לו הרב וילך מאתו לשלום.
(מתוך ההקדמה לספרו ”חלב חיטים“)