מאמרים וראיונות

רב לכם סוב את ההר, פנו לכם צפונה

טיפים ועצות | הרב ארז משה דורון | י"ג תמוז התשע"ה | 2241 | 0 | |

רב לכם סוב את ההר, פנו לכם צפונה

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה. אבל אף אחד לא טורח לבקש את השורש, אף אחד לא רואה את החוטים המובילים פנימה. איש לא מבקש את המקום שבלחיצת כפתור אחת ישנה את הכל.


"הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות. כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו. אבל אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו" (ליקוטי מוהר"ן. מן התורות המושמטות)

יש קשר בין המילים הללו, שנכתבו לפני כ200 שנה באוקראינה, למה שעובר עלינו היום?

צר לנו. צר מאד. בגוף, בנפש, בממון.
את מי לפטר? את מי לתבוע לדין? במי לנקום? מי אשם בעוול שנעשה לנו ומי ישלם עליו?

כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים במחשבות העקרות הללו? כמה ניסיונות כבר ניסינו, בכל דרך שידענו, להביא מזור לעם ישראל, לבניו, לארצו, לעצמנו? ולא עלה בידינו.

למה אנחנו נופלים? מדוע אנחנו מושפלים? איך קורה ששוב ושוב מכים בנו דינים?
יש דרך שלא ניסינו? יש עצה שלא בדקנו? יש צעקה שלא הרמנו? ולא עלה בידינו.

"רב לכם סוב את ההר, פנו לכם צפונה", אומר ה' אל משה. למרות שהדרך הקצרה מים סוף אל ארץ ישראל עוברת דרך הרי אדום, נצטוו בני ישראל להקיף את את אדום ולא להתגרות מלחמה בבני עשו היושבים שם. ואמרו ב"מדרש רבה: "אם באתה שעתו של עשו - הצפינו עצמכם מלפניו, שנאמר "פנו לכם צפונה". אל לנו להתגרות בבני עשו, לא בצאתנו ממצרים ובפרט לא כשקרנם עולה ושעתם מצלחת.

ומבאר ה"כלי יקר" על פסוק זה: "רבים אומרים, כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות. ועניין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה' צבאות לא יקרבו, כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כוח עליהם עד מדרך כף רגל, עד שיבוא מי שנאמר בו "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה י"ד ד')

ועוד אמרו חכמים: "רב לכם סב את ההר הזה" - זה שאומר הכתוב: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב'). שלוש שבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא בשיר השירים למה? אחת - שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יגלו את הקץ ואחת - שלא ידחקו את הקץ ואחת - שלא ימרדו על המלכויות. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם מקיימין את השבועות מוטב ואם לאו - אני מתיר בשרכם כצבאות וכאיילות שאין להם דורש ומבקש".

הוראה זו, שלא להתגרות באומות, ושלא לדחוק את הקץ, כבר נכשלנו בה. כבר הנפנו דגל לאמור: "היה נהיה ככל הגויים". ואכן דמינו לצבאות ואיילות השדה, שדמנו הותר כמים, גם בארצות בני עשו, באירופה, וגם בארצנו. שכל חורבן וחרב בעולם – מכוח עשו הם באים.

בעולם שעשו שליט בו – עלינו להצפין את עצמנו. משלא כך עשינו – עד עפר הושפלנו.

אבל המציאות החיצונית היא רק שיקוף, תוצאה, קצה קרחון. המציאות הפנימית היא המציאות האמיתית, היא שורש הדברים וסיבתם. עמוק עמוק מתחת לפני האדמה, במקום שאיש לא רואה יש מרכז בקרה. יש שם בעצם רק כפתורים, אבל לכפתורים מחוברים חוטים ואליהם קשורים כל הדברים. אם משהו קורה מעל לפני השטח, הוא כבר קרה לפני כן במעמקים. מרגע שהוא קורה שם, הוא כבר בלתי נמנע, ואם הוא לא קורה שם – הוא לעולם לא יקרה בשום מקום.

מחפשים פתרונות בחוץ. מחפשים את מי להאשים, איך לשנות את המצב. מנסים כך ומנסים אחרת, ונכשלים, נכשלים, נכשלים, עד זוב דם, עד ייאוש, עד אדישות, עד כפירה. אבל אף אחד לא טורח לבקש את השורש, אף אחד לא רואה את החוטים המובילים פנימה. איש לא מבקש את המקום שבלחיצת כפתור אחת ישנה את הכל.

חסד הבורא הוא שאותו מרכז בקרה איננו נמצא באמת רחוק במעבה האדמה או בשמיים, הוא קרוב יותר מאשר נוכל אי פעם להאמין, הוא נגיש ופתוח לגמרי בפני כל אחד ואחד מאיתנו, כל הזמן. המוח.

"הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו הן בגשמיות והן ברוחניות".

כאשר במוח יש גדלות, כאשר בלב מתנוססת רוממות, כאשר מציאותנו נפרדת מן הבורא ואנו חשים כי אפשר להסתדר, בעצם, בלעדיו, כי יש לנו צבא, ומדינה, כי אנחנו חזקים וחכמים ושולטים במצב. או אז במרכז הבקרה הפנימי מתחילים להילחץ כפתורים, ונמשכים אחריהם החוטים אל המציאות החיצונית. "ומשפילו, הן בגשמיות והן ברוחניות".
וכי אין השפלה גשמית ורוחנית מנת חלקנו מיום ליום ומשעה לשעה? כי "אם הוא נופל מאמונה, היינו שנפל בגדלות ואזי הוא מובדל מהקדוש ברוך הוא, ואז "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד", ואז כל הדינין שורין עליו". "אם כן - כשנופל מהאמונה נקרא "מחריבי ירושלים" מחמת הפרדתו מהשם יתברך ובאים ישראל בגלות" (דהיינו שנעקרים ממקומם)

כנראה לא מספיק שמנו לב. עכשיו מאירים את עינינו: לא בו בטחנו באמת, לא לישועתו ציפינו בכל לב. "כי איש ישראל אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

אבל שם, במעמקים, במוח, במרכז הבקרה, יש גם תיקון. בלי הרמת קול, בלי הנפת יד, בלי הפגנת כוח. רק לגעת נכון בכפתורים שמושכים בחוטים. "כי מי יוכל ליגע בו, באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

להחזיר את הממשלה – אליו. לבקש בכל לב – מלכותו, כי באמת כבר אין לנו שום דבר אחר.
זהו הרי, מה שיבקש כל יהודי בעוד פחות מחודש ימים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

אבל עשו, עשו שבלב כל אחד מאיתנו, נלחם בכל כוחו שלא נרד אל המעמקים, שלא נכיר את כוחנו. לעולם ינסה למשוך אותנו לפעול נגדו כמוהו, בשיטתו, בדם, בחרב, בהרמת קול והפגנת כוח. אבל אנחנו נהפוך דם לדום. הפעם נלמד לקרוא את המפה הפנימית כי אין לנו כבר שום מפה אחרת. הפעם נגלה את כוחנו האמיתי, את כוח מלכנו המפעם בנו, שאין מלך ושליט בלתו.

את אותו פסוק המזהיר בחיצוניות, שלא להתגרות בעשו ולא לנהוג כמוהו, לומד רבי נחמן גם באופן הפנימי. "רב לכם סוב את ההר", די לכם בחיצוניות העשוית. "פנו לכם צפונה", היכנסו פנימה, אל המקומות הצפונים והנסתרים שבכם. ואם תבקשו שם את פני מלך עליון – יתגלו פניו גם בחוץ, יסתלקו הצללים וכל עושי דברם.

"ועלו מושיעים בהר ציון, לשפוט את הר עשו".

אבל המוח מורעל. כל כך מורעל עד שאיש אינו יודע על כך. מה שתשמע ומה שתשמיע בכל שיחה. מה שתראה, מה שתחשוב, מה שתרגיש, זה רק תוכנת מחשב אחת מורעלת. או גאווה או ייאוש. או אפס או אחד. כלום כלום חוץ מזה, כי מישהו חותר תחתינו, בתוכנו, בלי ידיעתנו.
כמובן, אנחנו קמים בבוקר (בקושי) מתפקדים (בקושי), מחייכים (כי אין ברירה), אבל בפנים מכרסמת אותנו תועלת מרעילה לאמר: "עזב אלוקים את הארץ".

ומיד כל אדם מאמין יתקומם: אני מורעל? לי יש כפירות? אני מתגאה?

כמובן, אנחנו יכולים לדבר עליו, ללמוד את דבריו, אפילו לקיים את מצוותיו ברמה זו או אחרת, אבל לא נגלה לאיש שבתוכנו הוא כמעט לא קיים. אור עמום, חסדו נסתר, אהבתו כבויה.

"אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קודשא בריך הוא לישראל - הוו שאגין ככפיריא למירדף אבתריה" - "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל - היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו" (זוהר חלק ב' דף ה') ומתוך דבריו שמענו, שמה שאנו מתרפים במלאכת שמיים, ולא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה' אלא נמלטים מפניו, הוא מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאויב לנו חלילה.

עוד ועוד חללים נופלים, עוד ועוד אנשים הולכים חלולים, מדברים חלולים, אין לב. לא מרגישים כלום. לא אהבת ה', ולא יראתו, לא גדולתו, לא אין סופיותו, לא חסדו. כי אם היינו מרגישים – הכל היה נראה אחרת גם מבחוץ. "כי איש ישראל, אם הוא דבוק בהשם יתברך ובאמונתו הקדושה - אזי אינו יכול לשלוט עליו שום דין ולא יהיה לו שום נפילה, כי מי יוכל ליגע בו באשר הוא קרוב אל המלך ובאיזה מקום אשר הוא חונה שם הר אלוקים וממשלת הקדוש ברוך הוא עליו".

רבי נחמן אומר: קודם כל תקלוט שאתה מכורסם, שהמוח שלך מורעל, שאתה מלא מחשבות רעות, ייאוש, כפירות. תודה במחלה, תפסיק להעמיד פני בריא, כי אתה לא.

ואז – תוכל לקבל את התרופה, תוכל לנקות את המוח המזוהם, להתרפא מהפצעים שלא רצית להודות בכלל בקיומם. כי הבעיה – בפנים, לא בחוץ. והפתרון – בפנים, לא בחוץ.

ולהמליך את הקדוש ברוך הוא בתוכנו, המלכה כזו שתסלק משם את כל הצללים, המלכה כזו שתגרום לנו להיות אנשים מוארים, פירושה להמליך אותו בכל רגע, על כל פרט הכי קטן, גם ובעיקר במצבים שנראה לנו שהוא אינו נמצא שם.

כשלא הולך לנו כמו שהיינו רוצים, גם ברוחניות.
כשלא מצליחים להבין בשום אופן מה קורה מסביב, מה קורה לנו.
כשנראה כאילו באמת "עזב אלוקים את הארץ".

אז, דווקא אז, מוטל עלינו להרים את דגל האמונה הטהורה.
אמונה, שאינה נעזרת בשום הוכחות מהמציאות, כי אין לה כאלה.
אמונה, שלא מנסה להצטדק ולמצוא חן, כי ממילא היא מושפלת עד עפר.
אמונה, שבאה מהמקום הכי עמוק בנפש, הכי כואב.
אמונה, שהיא שורש הוויתנו היהודית,
אמונה, שבעבורה חיו ומתו רבבות מאחינו בני ישראל,
אמונה, שבעבורה יבוא מלכנו שאנו מצפים לו עד כלות, ילקט אחד לאחד את הסהרורים במדבריות הגלות, ויחזיר את הכתר הראוי לאותם שעדיין עומדים ומכריזים, פעם אחר פעם:

"ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר