מאמרים וראיונות

עוד לא התחלתי כלל
עצה והדרכה נפלאה בענין הנסיעה לאומן כותב רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (ס"ב) וזו לשונו: "גם כי עיקר כל הדברים הן התחלה כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו' כנ"ל ועל כן בכל פעם ופעם שנוסע להצדיק, צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש לא כמו שכבר היה אצל הצדיק, ועכשו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק, ויהיה אצלו כמו שבא עכשיו מחדש פעם ראשון, כי עיקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות כנ"ל, נמצא שעיקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה כנ"ל עיין שם וכפי הכח וההתלהבות של ההתחלה, כן הולך ומתנהג בעבודתו, כי עיקר היא ההתחלה כנ"ל על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, כי פן ואולי לא היתה התחלתו כראוי, ואם כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי, כי הכל מתנהג כפי ההתחלה על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש, ולבוא להצדיק מחדש, בכח התלהבות גדול, והתגברות חדש לעבודת השם יתברך, כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כח ההתחלה כנ"ל וכן בכל פעם ופעם צריך לחשוש חששא זו, פן לא התחיל עדיין כראוי, וצריך להתחיל ולבוא להצדיק בכל פעם מחדש".

עצה זו איננה בגדר שיטה מחוכמת להתחדשות, כלומר שבאמת כבר הייתי בציון, רק שאני מוצא דרך לחשוב כאילו לא הייתי וכך אני מתחדש.
בהתבוננות בסוגיה זו מתגלות כאן פנים אחרות. האמת היא שמעולם לא הייתי בציון, ומחשבתי כאילו כבר הייתי אצל הצדיק אינה אלא דמיון מטעה. "צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש, לא כמו שכבר היה אצל הצדיק ועכשיו הוא בא פעם שנית, רק כמו שלא היה אצל הצדיק מעולם".

באופן דומה דורש רבינו גם מעובד השם המופלג ביותר שיוכל לומר בכנות ובאמת גמורה "עדיין לא התחלתי להריח ריח של עבודת ה'. מעולם לא למדתי תורה". וכמו שמובא במדרש (מובא בפרש"י איוב כ"ח) על פסוק תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, שבשעת מתן תורה בא השטן לפני הקב"ה ואמר לו היכן תורה א"ל אצל בן עמרם בא לו אצל משה א"ל היכן תורה. אצל ים. בא לו אצל ים א"ל היכן תורה. לא בי היא לך אצל בן עמרם. בא לו אצל בן עמרם. א"ל היכן תורה אצל תהום. בא לו אצל תהום א"ל היכן תורה א"ל אין עמדי לך אצל בן עמרם בא לו אצל בן עמרם א"ל היכן תורה א"ל אצל הקב"ה. וזהו שאמר תהום לא בי היא וים אמר אין עמדי. לא יתן סגור תחתיה וכו'. אבדון ומות אמרו ופרש"י המאבדין וממיתין עצמן עליה אמרו באזנינו שמענו שמעה שהיגע בה מתקיימת בו. והנה כל רואה ישתומם על דברי האגדה הזאת כי היא פליאה מאד מתחלה ועד סוף. ...וביותר תמוה מאד הפלא ופלא מה ראה משה להטעותו ולומר שהיא אצל הים ואח"כ שהיא אצל התהום ואיך הוציא שקר מפיו חלילה. וגם וכי לא ידע שאח"כ יחזור אליו. וגם אח"כ איך אמר שהיא אצל הקב"ה והלא באמת כבר מסרה הש"י אליו.
...חזר לו אצל משה א"ל אצל הקב"ה, היינו שמשה גילה להשטן פנימיות דעתו מה שאמר תחלה שהתורה אצל הים והתהום שאין כוונתו כמו שטעה השטן וסבר שכוונת משה כפשוטו שהתורה בתוך הים ובתוך התהום כי לא זהו כוונתו כי עיקר כוונתו שאע"פ שקיבל את התורה עדיין גם עתה התורה אצל הקב"ה כי אין מי שידע פנימיות התורה בעולם כ"א הש"י לבד כמ"ש אלקים הבין דרכה" (ליקוטי הלכות הכשר כלים ד' כ"ד).

כלומר שהבין משה לפי רום מעלתו שהתורה עדיין אצל הש"י ולא התחיל עדיין לדעתה כלל.
וזה מה שרבינו מלמד את הצדיקים, את תורת "איה", איה מקום כבודו, שעדיין רחוקים בתכלית, ומי שמלמד זאת לאחרים ודאי זכה לזה בעצמו כמו שאמר רבינו על עצמו כמה פעמים שאינו יודע כלל, אינו יודע באמת, "ואמר בפירוש על עצמו שהתורה שלו הוא חידוש גדול מאד אבל האינו-יודע שלו הוא חידוש גדול ביותר" (שבחי הר"ן ל"ג).
ואף כי את תורת "איה מקום כבודו" מלמד רבינו את "דרי מעלה", את הצדיקים (כמבואר בתורה ז' ח"ב), אבל הרי אמר: "הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי מוהר"ן שי"ד), אם כן לכל אחד מאנשיו שייך ענין "איני יודע ועוד לא התחלתי כלל", ואם ענין זה נוגע לכל דבר שבקדושה, בודאי הוא נוגע לענין הצדיק בעצמו, ומי יוכל לומר "הייתי אצל הצדיק", הייתי ממש, הלא אם יטה אזנו לדבריו יתכסה בבושה. הלזה יקרא "הייתי"?

ענין זה של "מעולם לא הייתי אצל הצדיק" או "עוד לא התחלתי כלל להריח בעבודת ה'", איננו סיבה לעצבות או רפיון ידיים כפי שמנסה היצר הרע להפוך את היצורת כדרכו.
אדרבא, מדובר בשחרור מדמיון מכביד של התנשאות הכרוך בתחושת "הגעתי", "השגתי", "הייתי".
דווקא ב"איני יודע" ו"לא השגתי" כרוכה רעננות אדירה של התחדשות וחיות.
הכל עוד לפני! איזה אושר.

דרך חדשה לפי שורש נשמתו
וכך גם מבאר ה"פרפראות לחכמה" את דברי רבינו הקדוש בתורה ד', בדיוק הלשון "וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל לבו" (שם סעיף ט'). שמכאן משתמע שצריך לבוא לציון שוב ושוב כלשונו (אות ל'): "וגם זה מובן ממילא כי אי אפשר לגמור גמר כל התיקונים הנ"ל בשלימות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבוא אליו בכל פעם, ולספר לפניו כל לבו וכמבואר במאמר זה אות ט' ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדריגה עליונה ביותר וכמובן וכל זה נוהג גם עכשיו".
מאחר שצריך לעלות כל פעם למדרגה אחרת, ולקבל דרך חדשה לפי שורש נשמתו (כמבואר שם בפרפראות), על כן צריך לבוא בכל פעם לצדיק מחדש.

"ילכו מחיל אל חיל"
ולא רק האדם הבא אל הצדיק מתחדש. הצדיק עצמו נמצא בכל פעם במקום אחד לגמרי וגבוה לאין שיעור ממה שהיה רגע לפני כן, ובודאי חודש או שנה לפני כן, וכן מבואר בליקוטי הלכות (הכשר כלים ד' ז'): "כי צדיקים במיתתן קרויים חיים כי גם אחר הסתלקותו מקושר ומיוחד בחי' חיות גופו שהוא הבלא דגרמי בעצם חיות דקדושה ומקושר ומיוחד כל חיותו עד לעילא לעילא וכו' ואז הוא עוסק בתקון נפשות ישראל יותר מבחייו מחמת שאז עולה בכל פעם למדריגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כ"כ עד שיכול לתקן הכל. וזה בחי' מעלת קברי הצדיקים אמיתיים כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי האריז"ל, ונפשו קשורה למעלה למעלה. כי אחר הסתלקותו אז עיקר התדבקות הרוח דלתתא בהרוח דלעילא כי בחיים היה בלתי אפשר שירד הרוח דלעילא לגמרי וכנ"ל. ואז הוא עיקר המשכת פי שנים כנ"ל ועל ידי זה הכל יכולין להתתקן. כי עיקר התיקון ע"י בחי' המשכת פי שנים כי מי שקלקל א"א להתתקן עי"ז החיות בעצמו שפגם בו מאחר שלשם הגיע פגמו וההכרח להמשיך תקונו ממקום הגבוה שזה עיקר בחי' תיקון התשובה שעיקר התיקון נמשך ממקום הגבוה ביותר. וכן כל מה שפגם יותר ויותר ח"ו הוא צריך להמשיך התיקון ממקום הגבוה עוד יותר. עד שיש שפגמו כל כך, בפרט עתה בדורות הללו שא"א להם להתתקן כ"א ע"י כח הצדיקים שוכני עפר שע"י שבאים על קבריהם הק' יכולים להמשיך הארת פי שנים שנמשך מבחי' גבוה ועצומה מאד שע"י זה גם הוא יכול להתתקן אפי' אם הוא כמו שהוא. כי הצדיק גם אחר הסתלקותו הוא גם כן עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבוה יותר בבחי' ילכו מחיל אל חיל כשרז"ל צדיקים אין להם מנוחה וכו' ובשעת הסתלקות יכולין לקבל פי שנים. ועל כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולין לקבל בחי' הארת פי שנים ממקום גבוה מאד שעי"ז גם הוא יכול להתתקן. אבל העיקר שצריכין לשבר מניעות הרבה קודם שזוכין לזה לבא אליו כי המניעות רבים ועצומים מאד בלי שיעור ועיקר הוא מניעת המוח. וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תיקון לפי עוצם ריבוי קלקולם בכל פעם בלי שיעור אף על פי שתולין הקלקלה בעצמם גם הוא בחי' מניעת המוח שאינם מאמינים בגדולת חסדי הש"י אשר לא תמנו ולא כלו לעולם, ובגדולת הצדיקי אמת שיש להם כח לתקן הכל בכל פעם יהיה איך שיהיה בפרט אחר הסתלקותם שעולים בכל פעם למדריגות עצומות כ"כ וממשיכים חסדים נפלאים חדשים בכל פעם עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות על ידם ולהתתקן אף אם הוא כמו שהוא".

להרגיש נעימת אמיתת עצותיו
ואם נדמה לאדם שכל זה נוגע אולי לרחוקים מרבינו, למקורביו החדשים בלבד, אבל הוא, סוף סוף, הרי כבר "היה אצל רבינו", על כך כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (מכירה א' סעיף ו'): "ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בוודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ועדיין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמיתת עצותיו הק' וכו' ומחמת זה הוא רחוק עדיין מתיקונו וכ"ש בהתו' ויהי' הם מריקים בסי' י"ז מזה ע"ש. כי עיקר החיפוש הוא אחר הרוה"ק של הצדיק כנ"ל. ולזה צריכין יגיעה גדולה וחיפוש הרבה עד שימצא. ואם יחפש באמת בודאי ימצא כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ויגעתי ומצאתי תאמין וכו' כשרז"ל".

כלומר - כל עוד אין האדם זוכה להרגיש "נעימת אמיתת עצותיו הקדושות" של רבינו ודאי עדיין הוא רחוק מתיקונו.
פגשתי פעם אברך בציון ממרר בבכי שעה ארוכה. מאחד שהייתי קרוב אליו, שוחחתי איתו אח"כ ושאלתי אותו על מה הבכי הגדול הזה? אולי אוכל גם אני להעתיר בעבורו.
תשובתו הדהימה אותי לחלוטין. לדבריו, שנאמרו בתמימות גמורה, הייתה בקשתו באותה שעה בקשה אחת בלבד, ועליה בכה מעומק ליבו:
"זכני לנסוע לאומן, זכני להגיע לציון רבינו ז"ל".
כן כן, אין כאן טעות דפוס. תפילה זו נשא אותו אברך מול הציון הקדוש בעצמו!

איזה הרגש עמוק. להיות בציון ולבכות ולהתחנן לזכות להגיע לציון. מכאן למדנו שאפשר כבר להיות בציון ובעצם לא להיות שם. שצריך לבוא לציון ושם לבקש מרבינו - תן לי להיכנס, תן לי להיות אצלך באמת, תפתח לי את השער.

"השיבנו - חדש"
כל זה, כלומר ענין ההתחדשות בנסיעה לציון רבינו, נוגע במיוחד לימי הרצון וההתחדשות של אלול וראש השנה. ומבאר מוהרנ"ת שעיקר ענין התשובה קשור להתחדשות וכלשונו: "כי עיקר התשובה הוא בבחינת התחדשות החיות בכל עת שצריך לחדש ימיו שעברו בחושך, בבחינת (איכה ה') השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (ליקוטי הלכות תפילין ה' סעיף ח').
ובראש השנה, הלא כפשוטו מתחיל ענין חדש, שנה חדשה, הנהגה חדשה בעולם ובאדם. אפילו הבריאה מחליפה פניה. עלים ישנים נובלים על מנת להצמיח עלים חדשים ורעננים לגמרי.
ועוד שייכות לענין התחדשות עם ראש השנה, יום הדין, שרבינו הקדוש מלמד שברגע שאדם מתחדש ומשתנה, עצם הדבר גורם לביטול דינים מעליו, שהרי שלוחי הדין יצאו חלילה לפגוע בפלוני, ובבואם - הרי השתנה וכעת הוא אלמוני ואין הדין שייך לו כלל וכלשון רבינו ז"ל: "כי החיצונים האוחזין בו, לא יניחו אותו לצאת על כן צריך להלביש את פניו, כדי לשנותו, שלא יהיו מכירין בו, בבחינת (איוב י"ד): "משנה פניו ותשלחהו" (תורה ס' סעיף ו').

"כבר נתתי לי עצה"
אמנם על כל זה יודע גם הבעל דבר, וכוחות רבים הוא משקיע כדי לקרר את הלב לגבי נסיעה קדושה ונוראה זו לצדיק, שרבינו מבאר אותה כדבר "שכל יהדותו תלוי בזה" (ליקו"מ ס"ו, ד), והיצר רוצה להפוך נסיעה זו לדבר "רגיל" ו"שיגרתי". לתת לנו לחוש חלילה שכבר היינו באומן, שכבר אנו בקיאים ורגילים, וכי מדובר בדבר מה שיגרתי חלילה.
הלא רבינו עצמו מגלה (מעשה בזבוב ועכביש) שהשיטה העיקרית במלחמת הס"א נגדו היא הזיקנה וההרגל, וכמו שכתב שם: "וראה שהיו מוליכין הנשמה שלו דרך כל העולמות, והיו מכריזין ושואלין: מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה - יבוא. ולא היה נמצא אחד ללמד חוב עליה. בתוך כך בא אחד ורץ וצעק: רבונו של עולם! שמע תפלתי אם זה יבוא לעולם, מה לי לעשות עוד, ועל מה בראתני? וזה היה הסמ"ך מ"ם (הינו זה שצעק כל זה היה הסמ"ך מ"ם בעצמו) והשיבו לו: זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי, ואתה חשוב לך עצה והלך לו. והוליכו את הנשמה עוד דרך עולמות, עד שהביאו אותה להבית-דין של מעלה כדי להשביע אותה שתרד להעולם ואותו האיש עדיין לא בא, ושלחו אחריו שליח, ובא והביא עמו זקן אחד, שהיה כפוף כדרך הזקן, שהיה מכיר עמו מכבר (הינו שהבעל-דבר היה לו הכרות עם זה הזקן הכפוף מכבר), ושחק ואמר: כבר נתתי לי עצה רשאי הוא לילך להעולם".

כבר נתתי לי עצה", אומר הבעל דבר, והעצה היא "זקן אחד".
ומה עצתנו נגד זקן זה, אחרי שכבר צעק רבינו וקרא: "אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן, הן צדיק זקן".

פעם אחרונה בציון
התבוננתי בעצמי ובאחרים בציון רבינו, מתי זוכים בדרך כלל להתעוררות מיוחדת? וגיליתי דבר מעניין. נדמה לי שהוא נכון. כאשר נפרדים מהציון, בדקות האחרונות לפני העליה לאוטובוס בחזרה לשדה התעופה, דווקא אז, לעיתים קרובות, הלב רוגש, הקשר עם רבינו והאהבה אליו מתגלה דווקא בשעת הפרידה.
וכעין זה ביאר הזוה"ק ענין "וינפש" שאומרים בקידוש של ערב שבת, שהזכרון של הפרידה מן הנשמה היתרה במוצ"ש, שהוא "וי אבדה נפש" (וי-נפש), הוא נחוץ להתעוררות בערב שבת.
זכרון הפרידה מחזק את הפגישה ויוצר התחדשות.
ואם כן, אולי יש כאן עצה, מאין סוף עצות הנחל נובע, לזכור את רגעי הפרידה וכך להתעורר ולהתחדש.

ועוד - אם היינו מאמינים כראוי שבנו ובתפילותינו ובעצם ביאתו לציון הקדוש - תלוי העולם כולו, תלויים חיי ילדינו ואהובינו, תלוי תיקון העולמות כולם - כמה היינו מתעוררים, כמה היינו מתרגשים.
בפרט בימים כואבים והרי גורל אלו, שמי יודע מה ילד יום, ואולי חלילה חלילה זו הפעם האחרונה שנזכה להיות בציון.
מחשבות כאלה, לא בשביל לגרום עצבות הן באות. להיפך, כדי לחדד את החיים, את הזכות להיות כאן, בקודש הקדשים, במעיין שבלב זועק ומתגעגע אליו כל השנה, כל החיים.
להיות כאן כאילו מעולם לא היינו, כאילו לעולם לא נהיה עוד, להיות כאן חדשים עם רצונות חדשים, עם לב חדש, עם שמחה חדשה, עם רב'ה חדש, ובעזרת ה' שנזכה כולנו לשנה חדשה וטובה ומוארת, שנת גאולה אמיתית ועולם חדש ומטוהר מרשע. "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני כן יעמוד זרעכם ושימכם" אמן.