סימן קכט - הלכות ראש השנה
סימן קכט. הלכות ראש השנה, ובו כ"ג סעיפים:
(א) בכל הקדישים שאומרים מר"ה עד יוה"כ, כופלין תיבת לעילא, דהיינו שאומרים לעילא לעילא (ולא בו"ו ולעילא). וכיון שבקדיש צריכין להיות כ"ח תיבות, ובכל השנה אומרים לעילא מן כל ברכתא, אומרים עתה לעילא לעילא מכל ברכתא:
(ב) יש נוהגין להתפלל בר"ה וביוהכ"פ כל תפלות שמו"ע בכריעה ובכפיפת הראש. ואמנם כיון שצריכין לכרוע בברכת מגן אברהם ובמודים בתחלה ובסוף, על כן קודם שמגיע למקומות אלו צריך לזקוף את עצמו כדי שיכרע כמצות חז"ל. גם אסור לכרוע בתחלת ברכה ובסוף ברכה במקום שלא תקנו חז"ל. וטוב יותר להתפלל באיברים זקופים ובלב כפוף ובדמעות. ומה שנוהגין להתפלל בקול רם יש לבטל, כי יש להתפלל בלחש כמו בכל השנה. ויש מתירין להגביה קולו מעט אבל לא הרבה. יזהר לדקרק בתפלתו היטב שלא זשנה שום נקודה. ויהדר אחר סידור או מחזור שהוא מדויק היטב להתפלל מתוכו:
(ג) כל השנה אומרים בתפלה האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מן ר"ה עד לאחר יוה"כ שצריכין לומר המלך הקדוש, המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם. אם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור, אומר המלך הקדוש וא"צ לחזור לראש, וכן הדין בהמלך המשפט. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אזי בהמלך הקךוש צריך לחזור לראש התפלה (אפילו מספיקא) מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת (כמ"ש בסי' י"ט ס"ב). ואפילו הש"ץ בחזרת התפלה צריך לחזור לראש, וצריכין לומר קדושה שנית. אבל בהמלך המשפט אפילו יחיד א"צ לחזור אפילו לאותה ברכה כזון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. בכל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש, המלך המשפט, אינו צריך לחזור:
(ד) בשבת ערבית בברכת מעין שבע מגן אבות וכו', אומרים ג"כ במקום האל הקדוש, המלך הקדוש. ואם טעה הש"ץ ואמר האל הקדוש, אם נזכר מיד תוך כדי דיבור, חוזר ואומר המלך הקדוש וכו', אבל לאח"כ אינו חוזר (פר"ח ופרמ"ג):
(ה) אם שכח זכרנו, או מי כמוך, וכתוב בספר חיים, ולא נזכר עד שאמר בא"י, כיון שאמר את השם, גומר את הברכה ומתפלל כסדר וא"צ לחזור. וכן אם שכח לומר ובכן תן פחדך וחתם המלך הקדוש, ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו':
(ו) בסיום השמו"ע יש מסיימים עושה השלום ויש שאינם משנין אלא אומרים המברך את עמו ישראל בשלום, ואך בקדישים אומרים עושה השלום במרומיו וכו':
(ז) אם חל ר"ה בשבת, יש מקומות שאומרים לכו נרננה כמו בשאר שבת, ויש מקומות שמתחילין מזמור לדוד, ויש מקומות שמתחילין מזמור שיר ליום השבת. וכל מקום יחזיק במנהגיו:
(ח) לאחר גמר תפלת מעריב בליל ראשון, נוהגין לומר בל אתד לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם, ולנקבה אומרים תכתבי ותחתמי, אבל ביום אין אומרים לפי שכבר נגמרה הכתיבה קודם חצות היום. ובליל שני יש נוהגין לאמר כי לפעמים נדונין ביום שני:
(ט) בסעודת הלילה נוהגין לעשות סימנים לשנה טובה. טובלין פרוסת המוציא בדבש, ואחר שאכל כזית, אומר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ואח"כ טובל קצת תפוח מתוק בדבש ומברך עליו בפה"ע ואוכלו, ואח"כ אומר ג"כ יהי רצון וכו'. ונוהגין לאכול ראש של בעל חי ואומרים יה"ר שנהיה לראש [וכו'], ויש להדר אחר ראש כבש שיהיה ג"כ זכר לאילו של יצחק. גם אוכלים אותן הירקות שיש להם במדינה ההיא שם המורה לטובה, כמו במדינתנו מעהרען, ואומרים יה"ר וכו' שירבו זכיותנו. ויש נוהגין ג"כ להדר לאכול דגים שיש רמז לפרות ולרבות כמו הדגים, ואין לבשל אותם בחומץ כי אין אוכלים דברים חמוצים או מרירים בר"ה. ואוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, גם נוהגין שלא לאכול אגוזים ולוזים כי אגוז בגימטריא ח"ט, וגם מרבים כיחה וניעה המבטלים את התפלה. ויש ללמוד על השלחן תורה, ונוהגין קצת ללמוד משניות מסכת ראש השנה:
(י) נכון שלא לשמש מטתו בשני לילות דראש השנה אפילו כשחל בשבת. אך אם הוא ליל טבילתה, לא יבטל עונתה, ויטבול את עצמו בבוקר מטומאתו:
(יא) בראש השנה כשאומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אין להכות באגרוף על החזה כמו בחול וביוהכ"פ, כי אין אומרים וידוי בראש השנה שהוא יו"ט, אלא יכוין הפירוש אבינו מלכנו חטאנו לפניך, כלומר, אבותינו חטאו לפניך שעבדו ע"ז, אבל אנחנו אין לנו מלך אלא אתה, לכן אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך:
(יב) בשעת הוצאת ספר תורה נוהגין לומר שלש עשרה מדות, ויש להתחיל מן ויעבור, ויאמר - ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו'. ובשבת יש מקומות שאין אומרים לא י"ג מידות ולא רבונו של עולם:
(יג) שיעור התקיעות לכתחלה צריך להיות כך - התרועה היא ט' כוחות קצרות, והשברים יששה ג' שברים זה אחר זה, וכל שבר יהא ארוך כמו ג' כוחות קצרות מן התרועה, ונמצא שגם השברים היא כמו ט' כוחות. ויזהר מאוד שלא להאריך בשברים עד שיהא כל שבר כמו ט' כוחות, כי בזה אפילו בדיעבד אינו יוצא. והתקיעות המה הברות פשוטות. ובסדר תשר"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים עם התרועה, דהיינו כמו ח"י כוחות. ובסדר תש"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים, דהיינו כמו ט' כוחות. וכן בסדר תר"ת. בתקיעות שקודם תפלת מוסף יש לעשות השברים עם התרועה בנשימה אחת, ולכן המקריא יקריא בפעם אחת שברים תרועה. ובתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש לעשות בשתי נשימות, ומ"מ לא יפסיק ביניהן אלא יהיו תכופות זו לזו, והמקריא יקריא ג"כ שתיהן בפעם אחת:
(יד) כשהתוקע אומר את הברכות, אל יאמרו הקהל ברוך הוא וב"ש (ע"ל סי' ו' ס"ט) אך ישמעו היטב את הברכות ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן. ואסור להפסיק מכאן עד לאחר כל התקיעות שבחזרת התפלה. ועל כן אין להשמש להכריז שתיקה יפה בשעת התפלה, אף שהוא נוהג כן בפעם אחרת:
(טו) נוהגין העולם לומר בין הסדרים יהי רצון וכו' כמו שנדפס במחזורים, וצריכין ליזהר מאוד שלא להוציא בפה שמות המלאכים הנזכרים שם. ובהרבה קהלות אין אומרים כלל את היהי רצון וכן נכון יותר. והעיקר הוא להתעורר אז בתשובה בלב שלם, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהל' תשובה פ"ג ה"ד) וז"ל, אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו' עכ"ל:
(טז) בחזרת התפלה כשאומר הש"ץ ואנחנו כורעים, נוהגין שגם הצבור אומרים עמו, וגם כורעים ומשתחוים, אבל אין נופלים על פניהם רק ביום הכפורים בסדר העבודה. וגם הש"ץ כורע על ברכיו, אבל אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה. ולכן נוהגין שיעמוד קצת רחוק מן העמוד כדי שיוכל לכרוע על ברכיו בלי עקירה ממקומו, והעומדים אצלו מסייעים אותו לעמוד שלא יצטרך לעקור רגליו. התקיעות שבתוך החזרת התפלה, אין להש"ץ לתקוע אלא אם הוא בטוח שלא תתבלבל דעתו על ידי כך:
(יז) בתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש מנהגים שונים כמה תוקעין וכל מקום יחזיק מנהגו. וכן בתקיעות שלאחר התפלה יש מנהגים שונים. ולאחר שגמרו כל התקיעות כפי מנהג המקום, יש להצניע את השופר ולא יתקעו יותר. אפילו מי שרוצה להיות תוקע ביום שני, אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד:
(יח) אם יש מילה, מלין לאחר ההפטורה קודם תקיעת שופר, והרמז זכור ברית אברהם (זו מילה), ועקידת יצחק (זה שופר). ובשבת מלין אחר אשרי. ואם צריכין למול אצל היולדת, מלין אחר היציאה מביהכ"נ:
(יט) מי שיצא בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים, יכול ג"כ לברך את הברכות. ומ"מ יותר נכון שזה שהוא צריך לצאת הוא יברך את הברכות והתוקע בשביל נשים, אם הוא כבר יצא, לא יברך את הברכות אלא האשה תברך, כיון דמצד הדין נשים פטורות מתקיעת שופר משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. וי"א דמי שיצא לא יתקע כלל בשביל נשים, והרוצה לתקוע בשביל נשים, יתקע קודם שישמע התקיעות בבהכ"נ, ויברך על התקיעות ויכוין שיצא בהן, ובלבד שלא יהיה בשלש שעות הראשונות של היום, כי אז אין לתקוע ביחידות, או שיתקע להן בשעה שתוקעין בבהכ"נ, או לאחר התקיעות שבבהכ"נ אלא שיכוין שלא לצאת בתקעות אלו אלא בתקיעות שהוא יתקע לפני האשה ויברך עליהן. ואע"ג שהולך אח"כ לביהכ"נ להתפלל מוסף ולשמוע התקיעות שבתפלה, אין ההפסק מצריכו לברך שנית, דכולהו תקיעות חדא מצוה נינהו. ואם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות, יכולה לאכול:
(כ) כשיוצאין מבהכ"נ יש ללכת בשובה ונחת שמח וטוב לב, בבטחון כי שמע ה' בקול תפלתנו ותקישותינו ברחמים. ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה, ומ"מ יזהר שלא לאכול אכילה גסה, ותהא יראת ה' על פניו. ויש ללמוד תורה על השלחן. לאחר ברכת המזון אין לישן אלא הולכין לבהכנ"ס ואומרים תהלים בצבור עד תפלת מנחה. ואך מי שראשו כבד עליו יכול לישן מעט קודם שילך לבהכ"נ:
(כא) לאחר תפלת מנחה, הולכין אל הנהר (לזכור זכות העקדה. דאיתא במדרש כשהלך אברהם אבינו עם יצחק בנו לעקדה עשה השטן את עצמו כמו נהר לעכבו ועבר אאע"ה בנהר עד צוארו ואמר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש. ועוד יש טעם, מפני שאנו ממליכין היום את הקב"ה עלינו, והדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשך מלכותו). וטוב שיהיה מחוץ לעיר, ויש בו דגים (לזכר שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. עוד טעם, לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע כמו בדגים ונפרה ונרבה כדגים. וי"א הטעם כי לדגים אין גבינים ועיניהם פקוחות תמיד כדי לעורר עינא פקיחא דלעילא). ואם אין שם נהר שיש בו דגים, הולכין לנהר אחר או לבאר, ואומרים הפסוקים מי אל כמוך וכו' ככתוב בסדורים סדר תשליך, ומנערים שולי הבגדים, והוא לרמז בעלמא ליתן לב להשליך את החטאים ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא. אם חל יום ראשון בשבת הולכין ביום שני:
(כב) לאחר שחוזרין לביהכ"נ ועדיין לא הגיע זמן ערבית, יזהר מחברת מרעים שלא יבא ח"ו לדברים בטלים, אך יעסוק בתורה או בתהלים או בספרי מוסר, כי קדוש היום לאדוננו:
(כג) שני ימים טובים של ר"ה כיום אחד ארוך הן חשובים, וקדושה אחת הן (ע"ל סי' צ"ט ס"ב), ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך בליל שני בקידוש וכן בהדלקת הנרות וכן בתקיעות של יום ב' שהחיינו או לא, כי י"א כיון דקדושה אחת הן וכבר בירך שהחיינו בראשון, אין צריך לברך עוד בשני. וע"כ נוהגים שבקידוש ליל ב' מניחין על השלחן פרי חדש, שתהא ברבת שהחיינו שבקידוש גם על הפרי, או שלובש בגד חדש. ואם אין לו אינו מעכב, ואומר שהחיינו בקידוש (כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך שהחיינו). וכן האשה בהדלקת הנרות לליל ב' (אם נוהגת לברך שהחיינו) אזי עכ"פ אם אפשר תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש שתהא ברכת שהחיינו גם על זה. ואם אין לה אינו מעכב. וכן התוקע ביום שני, אם אפשר יש לו ללבוש בגד חדש. ואם חל יום ראשון בשבת, אינו צריך דהא עדיין לא ברכו שהחיינו על השופר:
(א) בכל הקדישים שאומרים מר"ה עד יוה"כ, כופלין תיבת לעילא, דהיינו שאומרים לעילא לעילא (ולא בו"ו ולעילא). וכיון שבקדיש צריכין להיות כ"ח תיבות, ובכל השנה אומרים לעילא מן כל ברכתא, אומרים עתה לעילא לעילא מכל ברכתא:
(ב) יש נוהגין להתפלל בר"ה וביוהכ"פ כל תפלות שמו"ע בכריעה ובכפיפת הראש. ואמנם כיון שצריכין לכרוע בברכת מגן אברהם ובמודים בתחלה ובסוף, על כן קודם שמגיע למקומות אלו צריך לזקוף את עצמו כדי שיכרע כמצות חז"ל. גם אסור לכרוע בתחלת ברכה ובסוף ברכה במקום שלא תקנו חז"ל. וטוב יותר להתפלל באיברים זקופים ובלב כפוף ובדמעות. ומה שנוהגין להתפלל בקול רם יש לבטל, כי יש להתפלל בלחש כמו בכל השנה. ויש מתירין להגביה קולו מעט אבל לא הרבה. יזהר לדקרק בתפלתו היטב שלא זשנה שום נקודה. ויהדר אחר סידור או מחזור שהוא מדויק היטב להתפלל מתוכו:
(ג) כל השנה אומרים בתפלה האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מן ר"ה עד לאחר יוה"כ שצריכין לומר המלך הקדוש, המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקב"ה מראה מלכותו לשפוט את העולם. אם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אם אמר האל הקדוש או המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור, אומר המלך הקדוש וא"צ לחזור לראש, וכן הדין בהמלך המשפט. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אזי בהמלך הקךוש צריך לחזור לראש התפלה (אפילו מספיקא) מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת (כמ"ש בסי' י"ט ס"ב). ואפילו הש"ץ בחזרת התפלה צריך לחזור לראש, וצריכין לומר קדושה שנית. אבל בהמלך המשפט אפילו יחיד א"צ לחזור אפילו לאותה ברכה כזון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. בכל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש, המלך המשפט, אינו צריך לחזור:
(ד) בשבת ערבית בברכת מעין שבע מגן אבות וכו', אומרים ג"כ במקום האל הקדוש, המלך הקדוש. ואם טעה הש"ץ ואמר האל הקדוש, אם נזכר מיד תוך כדי דיבור, חוזר ואומר המלך הקדוש וכו', אבל לאח"כ אינו חוזר (פר"ח ופרמ"ג):
(ה) אם שכח זכרנו, או מי כמוך, וכתוב בספר חיים, ולא נזכר עד שאמר בא"י, כיון שאמר את השם, גומר את הברכה ומתפלל כסדר וא"צ לחזור. וכן אם שכח לומר ובכן תן פחדך וחתם המלך הקדוש, ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו':
(ו) בסיום השמו"ע יש מסיימים עושה השלום ויש שאינם משנין אלא אומרים המברך את עמו ישראל בשלום, ואך בקדישים אומרים עושה השלום במרומיו וכו':
(ז) אם חל ר"ה בשבת, יש מקומות שאומרים לכו נרננה כמו בשאר שבת, ויש מקומות שמתחילין מזמור לדוד, ויש מקומות שמתחילין מזמור שיר ליום השבת. וכל מקום יחזיק במנהגיו:
(ח) לאחר גמר תפלת מעריב בליל ראשון, נוהגין לומר בל אתד לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם, ולנקבה אומרים תכתבי ותחתמי, אבל ביום אין אומרים לפי שכבר נגמרה הכתיבה קודם חצות היום. ובליל שני יש נוהגין לאמר כי לפעמים נדונין ביום שני:
(ט) בסעודת הלילה נוהגין לעשות סימנים לשנה טובה. טובלין פרוסת המוציא בדבש, ואחר שאכל כזית, אומר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ואח"כ טובל קצת תפוח מתוק בדבש ומברך עליו בפה"ע ואוכלו, ואח"כ אומר ג"כ יהי רצון וכו'. ונוהגין לאכול ראש של בעל חי ואומרים יה"ר שנהיה לראש [וכו'], ויש להדר אחר ראש כבש שיהיה ג"כ זכר לאילו של יצחק. גם אוכלים אותן הירקות שיש להם במדינה ההיא שם המורה לטובה, כמו במדינתנו מעהרען, ואומרים יה"ר וכו' שירבו זכיותנו. ויש נוהגין ג"כ להדר לאכול דגים שיש רמז לפרות ולרבות כמו הדגים, ואין לבשל אותם בחומץ כי אין אוכלים דברים חמוצים או מרירים בר"ה. ואוכלים בשר שמן וכל מיני מתיקה, גם נוהגין שלא לאכול אגוזים ולוזים כי אגוז בגימטריא ח"ט, וגם מרבים כיחה וניעה המבטלים את התפלה. ויש ללמוד על השלחן תורה, ונוהגין קצת ללמוד משניות מסכת ראש השנה:
(י) נכון שלא לשמש מטתו בשני לילות דראש השנה אפילו כשחל בשבת. אך אם הוא ליל טבילתה, לא יבטל עונתה, ויטבול את עצמו בבוקר מטומאתו:
(יא) בראש השנה כשאומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אין להכות באגרוף על החזה כמו בחול וביוהכ"פ, כי אין אומרים וידוי בראש השנה שהוא יו"ט, אלא יכוין הפירוש אבינו מלכנו חטאנו לפניך, כלומר, אבותינו חטאו לפניך שעבדו ע"ז, אבל אנחנו אין לנו מלך אלא אתה, לכן אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך:
(יב) בשעת הוצאת ספר תורה נוהגין לומר שלש עשרה מדות, ויש להתחיל מן ויעבור, ויאמר - ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וגו'. ובשבת יש מקומות שאין אומרים לא י"ג מידות ולא רבונו של עולם:
(יג) שיעור התקיעות לכתחלה צריך להיות כך - התרועה היא ט' כוחות קצרות, והשברים יששה ג' שברים זה אחר זה, וכל שבר יהא ארוך כמו ג' כוחות קצרות מן התרועה, ונמצא שגם השברים היא כמו ט' כוחות. ויזהר מאוד שלא להאריך בשברים עד שיהא כל שבר כמו ט' כוחות, כי בזה אפילו בדיעבד אינו יוצא. והתקיעות המה הברות פשוטות. ובסדר תשר"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים עם התרועה, דהיינו כמו ח"י כוחות. ובסדר תש"ת תהא כל תקיעה ארוכה כמו השברים, דהיינו כמו ט' כוחות. וכן בסדר תר"ת. בתקיעות שקודם תפלת מוסף יש לעשות השברים עם התרועה בנשימה אחת, ולכן המקריא יקריא בפעם אחת שברים תרועה. ובתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש לעשות בשתי נשימות, ומ"מ לא יפסיק ביניהן אלא יהיו תכופות זו לזו, והמקריא יקריא ג"כ שתיהן בפעם אחת:
(יד) כשהתוקע אומר את הברכות, אל יאמרו הקהל ברוך הוא וב"ש (ע"ל סי' ו' ס"ט) אך ישמעו היטב את הברכות ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן. ואסור להפסיק מכאן עד לאחר כל התקיעות שבחזרת התפלה. ועל כן אין להשמש להכריז שתיקה יפה בשעת התפלה, אף שהוא נוהג כן בפעם אחרת:
(טו) נוהגין העולם לומר בין הסדרים יהי רצון וכו' כמו שנדפס במחזורים, וצריכין ליזהר מאוד שלא להוציא בפה שמות המלאכים הנזכרים שם. ובהרבה קהלות אין אומרים כלל את היהי רצון וכן נכון יותר. והעיקר הוא להתעורר אז בתשובה בלב שלם, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בהל' תשובה פ"ג ה"ד) וז"ל, אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בה, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם יעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה וכו' עכ"ל:
(טז) בחזרת התפלה כשאומר הש"ץ ואנחנו כורעים, נוהגין שגם הצבור אומרים עמו, וגם כורעים ומשתחוים, אבל אין נופלים על פניהם רק ביום הכפורים בסדר העבודה. וגם הש"ץ כורע על ברכיו, אבל אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה. ולכן נוהגין שיעמוד קצת רחוק מן העמוד כדי שיוכל לכרוע על ברכיו בלי עקירה ממקומו, והעומדים אצלו מסייעים אותו לעמוד שלא יצטרך לעקור רגליו. התקיעות שבתוך החזרת התפלה, אין להש"ץ לתקוע אלא אם הוא בטוח שלא תתבלבל דעתו על ידי כך:
(יז) בתקיעות שבתוך החזרת התפלה יש מנהגים שונים כמה תוקעין וכל מקום יחזיק מנהגו. וכן בתקיעות שלאחר התפלה יש מנהגים שונים. ולאחר שגמרו כל התקיעות כפי מנהג המקום, יש להצניע את השופר ולא יתקעו יותר. אפילו מי שרוצה להיות תוקע ביום שני, אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד:
(יח) אם יש מילה, מלין לאחר ההפטורה קודם תקיעת שופר, והרמז זכור ברית אברהם (זו מילה), ועקידת יצחק (זה שופר). ובשבת מלין אחר אשרי. ואם צריכין למול אצל היולדת, מלין אחר היציאה מביהכ"נ:
(יט) מי שיצא בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים, יכול ג"כ לברך את הברכות. ומ"מ יותר נכון שזה שהוא צריך לצאת הוא יברך את הברכות והתוקע בשביל נשים, אם הוא כבר יצא, לא יברך את הברכות אלא האשה תברך, כיון דמצד הדין נשים פטורות מתקיעת שופר משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. וי"א דמי שיצא לא יתקע כלל בשביל נשים, והרוצה לתקוע בשביל נשים, יתקע קודם שישמע התקיעות בבהכ"נ, ויברך על התקיעות ויכוין שיצא בהן, ובלבד שלא יהיה בשלש שעות הראשונות של היום, כי אז אין לתקוע ביחידות, או שיתקע להן בשעה שתוקעין בבהכ"נ, או לאחר התקיעות שבבהכ"נ אלא שיכוין שלא לצאת בתקעות אלו אלא בתקיעות שהוא יתקע לפני האשה ויברך עליהן. ואע"ג שהולך אח"כ לביהכ"נ להתפלל מוסף ולשמוע התקיעות שבתפלה, אין ההפסק מצריכו לברך שנית, דכולהו תקיעות חדא מצוה נינהו. ואם האשה חלושה וצריכה לאכול קודם התקיעות, יכולה לאכול:
(כ) כשיוצאין מבהכ"נ יש ללכת בשובה ונחת שמח וטוב לב, בבטחון כי שמע ה' בקול תפלתנו ותקישותינו ברחמים. ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה, ומ"מ יזהר שלא לאכול אכילה גסה, ותהא יראת ה' על פניו. ויש ללמוד תורה על השלחן. לאחר ברכת המזון אין לישן אלא הולכין לבהכנ"ס ואומרים תהלים בצבור עד תפלת מנחה. ואך מי שראשו כבד עליו יכול לישן מעט קודם שילך לבהכ"נ:
(כא) לאחר תפלת מנחה, הולכין אל הנהר (לזכור זכות העקדה. דאיתא במדרש כשהלך אברהם אבינו עם יצחק בנו לעקדה עשה השטן את עצמו כמו נהר לעכבו ועבר אאע"ה בנהר עד צוארו ואמר הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש. ועוד יש טעם, מפני שאנו ממליכין היום את הקב"ה עלינו, והדרך הוא למשוח את המלכים אצל הנהר לרמז שתמשך מלכותו). וטוב שיהיה מחוץ לעיר, ויש בו דגים (לזכר שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים במצודה, כך אנו נאחזים במצודת המות והדין, ומתוך כך נהרהר יותר בתשובה. עוד טעם, לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע כמו בדגים ונפרה ונרבה כדגים. וי"א הטעם כי לדגים אין גבינים ועיניהם פקוחות תמיד כדי לעורר עינא פקיחא דלעילא). ואם אין שם נהר שיש בו דגים, הולכין לנהר אחר או לבאר, ואומרים הפסוקים מי אל כמוך וכו' ככתוב בסדורים סדר תשליך, ומנערים שולי הבגדים, והוא לרמז בעלמא ליתן לב להשליך את החטאים ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא. אם חל יום ראשון בשבת הולכין ביום שני:
(כב) לאחר שחוזרין לביהכ"נ ועדיין לא הגיע זמן ערבית, יזהר מחברת מרעים שלא יבא ח"ו לדברים בטלים, אך יעסוק בתורה או בתהלים או בספרי מוסר, כי קדוש היום לאדוננו:
(כג) שני ימים טובים של ר"ה כיום אחד ארוך הן חשובים, וקדושה אחת הן (ע"ל סי' צ"ט ס"ב), ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך בליל שני בקידוש וכן בהדלקת הנרות וכן בתקיעות של יום ב' שהחיינו או לא, כי י"א כיון דקדושה אחת הן וכבר בירך שהחיינו בראשון, אין צריך לברך עוד בשני. וע"כ נוהגים שבקידוש ליל ב' מניחין על השלחן פרי חדש, שתהא ברבת שהחיינו שבקידוש גם על הפרי, או שלובש בגד חדש. ואם אין לו אינו מעכב, ואומר שהחיינו בקידוש (כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך שהחיינו). וכן האשה בהדלקת הנרות לליל ב' (אם נוהגת לברך שהחיינו) אזי עכ"פ אם אפשר תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש שתהא ברכת שהחיינו גם על זה. ואם אין לה אינו מעכב. וכן התוקע ביום שני, אם אפשר יש לו ללבוש בגד חדש. ואם חל יום ראשון בשבת, אינו צריך דהא עדיין לא ברכו שהחיינו על השופר: