סימן סב - הלכות משא ומתן
סימן סב. הלכות משא ומתן, ובו י"ח סעיפים:
(א) צריך ליזהר מאד שלא להונות את חברו. וכל המאנה את חברו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה:
(ב) כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע:
(ג) הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד. חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך וכך אני רוצה להשתכר בו, אע"פ שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה, מ"מ זה מותר, שהרי זה כמפרש לו שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו:
(ד) מי שיש לו איזה דבר למכור, אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים וכל כיוצא בזה:
(ה) וכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יטים כדי למכרם בחזקת יפיט או לערב משקה רע ביפה. ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש:
(ו) מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עלין:
(ז) המודד או שוקל חסר לחברו או אפילו לנכרי עובר בלאו, שנאמר לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה (וע"ל סי' קפ"ב ס"א וד'). ועונש המדות והמשקלות קשה מאד שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב. ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה:
(ח) כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהי' לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהי' לך, איפה שלמה וצדק יהי' לך וגו'. ותיבת בכיסך וכן תיבת בביתך נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רז"ל לא יהיה לך בכיסך ממון. מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך. מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיו בביתך, יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך, יהיו לך צרכיך. עוד אמרו חז"ל מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב:
(ט) צריך למדוד ולשקול בעין יפה שיהיה עודף על המדה שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך. מה ת"ל וצדק, אמרה תורה צדק משלך ותן לו:
(י) צריד למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל. מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפי' ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים. ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפי' ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות פן תצא תקלה על ידי זה, שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מדת העיר, וימדוד כן לאחר שאינו יודע ג"כ את המנהג ויטעהו:
(יא) חייבים ראשי הקהל להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החנויות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים, רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם:
(יב) אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו אע"פ שאינו מודד בה. ואם שוהה עובר בלאו שנא' לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפי' לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה, מותר להשהותה:
(יג) המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע בין מטלטלים, בין מנכרי בין מישראל, וכבר הושוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו, נקרא רשע. אבל אם עדיין לא הושוו על הדמים אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות, מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מגוי:
(יד) הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו, הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אע"פ שקנאו לעצמו:
(טו) מי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר רשום מקחך, אע"פ שהוא בענין שלא קנה בזה, מ"מ כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע, דהיינו שאוררין אותו בבית דין ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו:
(טז) וראוי לו לאדם לעמוד בדבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם הושוו על המחיר אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שהוא חוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדבורו כמ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפי' מחשבת לבו. שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה והלה לא ידע ממחשבתו והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כ"א סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו. וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה. אבל צרכי עצמו, כל שאין בהם סרך מצוה אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו:
(יז) וכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך בדעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעת גמורה ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם, מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. וכל זאת לעשיר. אבל האומר ליתן לעני בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין מפני שנעשה כמו נדר. ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו:
(יח) הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם. היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו, ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנא' טוב שכן קרוב מאח רחוק. אבל לשאר כל אדם, קרובו קודם חוץ מתלמיד חכם שקודם אפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר הוא קודם לכולם. ואפי' לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים ללוקח ולסלק אותו. ואפי' הלוקח הוא ת"ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא ע"ה ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. ובל קדימות אלו מצות חכמים הם לקיים מה שכתוב ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך:
(א) צריך ליזהר מאד שלא להונות את חברו. וכל המאנה את חברו, בין שהמוכר מאנה את הלוקח, בין שהלוקח מאנה את המוכר עובר בלאו, שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. והיא השאלה הראשונה ששואלין את האדם בשעה שמכניסין אותו לדין, נשאת ונתת באמונה:
(ב) כשם שיש איסור אונאה במשא ומתן, כך יש איסור אונאה בשכירות ובקבלנות ובחילוף מטבע:
(ג) הנושא ונותן באמונה אינו חושש לאונאה. כיצד. חפץ זה בכך וכך לקחתיו, כך וכך אני רוצה להשתכר בו, אע"פ שהוא נתאנה בלקיחתו, וכל המתאנה אינו רשאי להונות אחרים בשביל זה, מ"מ זה מותר, שהרי זה כמפרש לו שלא יסמוך על שווי המקח אלא על הדמים שנתן הוא בעדו:
(ד) מי שיש לו איזה דבר למכור, אסור לו ליפותו כדי לרמות בו, כגון להשקות בהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמנה, או לצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים וכל כיוצא בזה:
(ה) וכן אסור לערב מעט פירות רעים בהרבה פירות יטים כדי למכרם בחזקת יפיט או לערב משקה רע ביפה. ואם היה טעמו ניכר מותר לערב, כי הלוקח ירגיש:
(ו) מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עלין:
(ז) המודד או שוקל חסר לחברו או אפילו לנכרי עובר בלאו, שנאמר לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה (וע"ל סי' קפ"ב ס"א וד'). ועונש המדות והמשקלות קשה מאד שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, שאינו יודע מה ולמי ישיב. ואף שיעשה צרכי רבים אין זאת תשובה הגונה:
(ח) כתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהי' לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהי' לך, איפה שלמה וצדק יהי' לך וגו'. ותיבת בכיסך וכן תיבת בביתך נראין לכאורה כמיותרין, ודרשו רז"ל לא יהיה לך בכיסך ממון. מה טעם, משום אבן ואבן. לא יהיה לך בביתך צרכיך. מה טעם, משום איפה ואיפה. אבל אבן שלמה וצדק אם יהיו בביתך, יהיה לך ממון. וכן איפה שלמה וצדק אם יהיו בביתך, יהיו לך צרכיך. עוד אמרו חז"ל מה יעשה אדם ויתעשר, ישא ויתן באמונה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב:
(ט) צריך למדוד ולשקול בעין יפה שיהיה עודף על המדה שנאמר איפה שלמה וצדק יהיה לך. מה ת"ל וצדק, אמרה תורה צדק משלך ותן לו:
(י) צריד למדוד כמנהג המדינה ולא ישנה כלל. מקום שנהגו לגדוש לא ימחוק אפי' ברצון הלוקח שפיחת לו מדמים. ומקום שנהגו למחוק לא יגדוש אפי' ברצון המוכר שמוסיף לו דמים, כי התורה הקפידה על עוות המדות פן תצא תקלה על ידי זה, שיראה הרואה שמודדין כך וידמה לו שכך היא מדת העיר, וימדוד כן לאחר שאינו יודע ג"כ את המנהג ויטעהו:
(יא) חייבים ראשי הקהל להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החנויות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים, רשאים להכותו ולקנסו כנראה בעיניהם:
(יב) אסור לאדם להשהות מדה חסרה בביתו או בחנותו אע"פ שאינו מודד בה. ואם שוהה עובר בלאו שנא' לא יהי' לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. ואפי' לעשות את המדה עביט למי רגלים אסור, שמא יבא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדין אלא במדה הרשומה ברושם הידוע וזו אינה רשומה, מותר להשהותה:
(יג) המחזר אחר דבר לקנותו או לשכרו בין קרקע בין מטלטלים, בין מנכרי בין מישראל, וכבר הושוו על הדמים, וקודם שגמרו את הקנין בא אחר וקנאו או שכרו, נקרא רשע. אבל אם עדיין לא הושוו על הדמים אלא שהמוכר רוצה בכך והקונה רוצה בפחות, מותר לאחר לקנותו. ואסור להשיג גבול רעהו בשכירות בתים וכדומה מגוי:
(יד) הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין, והלך השליח וקנה את החפץ במעותיו בשביל עצמו, הרי זה רמאי. ואם קנאו ממעות של המשלח, מחויב ליתנו לו אע"פ שקנאו לעצמו:
(טו) מי שנתן אפילו רק מקצת דמים על המקח או שרשם על המקח סימן בפני המוכר, או שאמר לו המוכר רשום מקחך, אע"פ שהוא בענין שלא קנה בזה, מ"מ כל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע, דהיינו שאוררין אותו בבית דין ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו:
(טז) וראוי לו לאדם לעמוד בדבורו, שאפילו לא נתן עדיין מעות ולא רשם את הדבר ולא נגמר הקנין, אם הושוו על המחיר אין לשום אחד מהם לחזור. ומי שהוא חוזר בין הלוקח ובין המוכר הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. כי ראוי לאיש ישראל לעמוד בדבורו כמ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. וירא שמים יש לו לקיים אפי' מחשבת לבו. שאם חשב וגמר בלבו למכור לו בסכום זה והלה לא ידע ממחשבתו והוסיף לו על סכום זה, לא יקח ממנו כ"א סכום זה שגמר בלבו, לקיים מה שכתוב ודובר אמת בלבבו. וכן הלוקח שגמר בלבו לקנות בסכום כך וכך, אין לו לחזור בו. וכן כל כיוצא בזה בשאר דברים שבין אדם לחברו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזה טובה ויש בידו לעשותה. אבל צרכי עצמו, כל שאין בהם סרך מצוה אינו צריך לקיים אפילו מוצא שפתיו:
(יז) וכן מי שאומר לחברו ליתן לו איזה מתנה קטנה, שזה סמך בדעתו שבודאי יתן לו, אם חזר ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי זה לא סמך דעתו על זה. ומכל מקום בשעה שהוא אומר ליתן לו צריך להיות בדעת גמורה ולא יהא בדעתו לשנות, כי לדבר אחד בפה ואחד בלב אסור מן התורה שנאמר איפת צדק והין צדק יהיה לכם, מה תלמוד לומר הין צדק, והלא הין בכלל איפה היא, אלא שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. וכל זאת לעשיר. אבל האומר ליתן לעני בין מתנה מועטת בין מתנה מרובה אינו יכול לחזור בו מן הדין מפני שנעשה כמו נדר. ואפילו גמר בלבו ליתן צריך לקיים מחשבתו:
(יח) הרוצה למכור קרקע או בית, ובאו שנים כל אחד אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהם בעל המצר, אם היה אחד מהם מיושבי עירו והשני מעיר אחרת, בן עירו קודם. היו שניהם מיושבי עירו ואחד מהם שכנו, שכנו קודם. ואם השני הוא חברו הרגיל עמו, ושכנו אינו רגיל עמו כלל, חברו קודם. היה אחד מהם חברו ואחד מהם קרובו, חברו קודם, שנא' טוב שכן קרוב מאח רחוק. אבל לשאר כל אדם, קרובו קודם חוץ מתלמיד חכם שקודם אפילו לשכנו וחברו הרגיל אצלו. אבל אם היה אחד מהם בעל המצר הוא קודם לכולם. ואפי' לאחר שמכרו לאחר, יכול בעל המצר ליתן את הדמים ללוקח ולסלק אותו. ואפי' הלוקח הוא ת"ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן הוא ע"ה ורחוק מן המוכר, המצרן קודם ומסלק את הלוקח. ובל קדימות אלו מצות חכמים הם לקיים מה שכתוב ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלהיך: