התחבר לפורום בעזרת רשתות חברתיות:

מי המוגבל?

בפורום זה אתם מוזמנים לדבר על כל שעובר עליכם כל יום ...
להעביר חויות / לשמוע / לספר בדיחות / חידות וכו' ..

מנהל: אלזם

מי המוגבל?

הודעה שלא נקראהעל ידי tipid » 02 דצמבר 2010, 12:51

יש רגעים שבהם אני מצליחה לעבור לצד השני ולהכיר את עולמם של ה"מוגבלים", ואני מגלה עולם קסום, ודרך חיים שלכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנה.

מאת ענת ניזינסקי

אנחנו פוגשים את האנשים האלה בכל יום. הם יכולים להופיע בכל מקום. חלקם נעים באמצעות כיסא גדול ומוזר. לאחרים, יש מכשיר גדול ומשונה שצמוד אל האוזן. לכמה מהם צמוד כלב גדול. לפעמים, חלקנו רואים בהם גורם זר, מפחיד, מאיים ומעורר סלידה. אנחנו רגילים לרחם עליהם ומכנים אותם בשמות שונים כמו "עיוורים" או "חרשים", "מוגבלים" ו"נכים".

בחברה שלנו נדמה שיש חלוקה מאוד ברורה לשני סוגים של אנשים – יש "אותנו", ה"נורמלים", ויש "אותם", ה"מוגבלים". אנחנו בצד שלנו, והם, הרחק מאיתנו, בצד השני.

יש רגעים שבהם אני מצליחה לעבור לצד השני ולהכיר את עולמם של ה"מוגבלים". אני מגלה עולם קסום, ודרך חיים שלכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנה. האנשים האלה הם ההתגלמות של הכוחות הנטועים עמוק בנשמת האדם במלוא תפארתם. מי שלא ראה אותם לא יודע מה זה כח רצון. לאנשים האלה יש רצון לחיות שבוער בתוכם. ההוכחה לכך היא שהם עושים הכל כמונו ה"נורמלים". הם שרים, רוקדים, עושים ספורט, לומדים, ממש חיים במלוא העוצמה.

אי אפשר להתעלם מהשמחה שלהם. השמחה, היא המהות שלהם כבני אדם. הם, בניגוד אלינו ה"נורמלים", מסוגלים להתבונן ולהתפעל מפרח מלבלב או משמיים כחולים. כשאני מביטה לתוך עיניהם, אני יכולה לראות את האור שבעולמם. כשאני מתבוננת בגישה שלהם לחיים, אני מבינה שלמעשה, המוגבלים האמתיים הם אנחנו ולא הם. אנחנו עיוורים, כי במקום לצאת ולהתבונן ביופי של הבריאה, אנחנו צופים במכשיר מרובע שמקרין רוב הזמן תמונות הזויות. אנחנו עיוורים, כי אנחנו לא טורחים להביט במראה ולהעריך את היופי שלנו. אנחנו חרשים כי אנחנו לא תמיד מטים את אוזננו כדי להקשיב לאחר, לזה ששונה מאיתנו. אני לעולם לא אצליח להבין מאיפה יש לנו את האומץ לכנות אנשים עם גישה כל כך מדהימה לחיים בשם "מוגבלים".

העצבות היא פריבילגיה
אט אט אני לומדת בזכות האנשים האלה להעריך את מה שהבורא נתן לי. בכל פעם שאני רואה בן אדם נע על כיסא גלגלים, אני מודה על כך שיש לי רגליים, ועל כך שאני יכולה ללכת ולרוץ בלי שום קושי. בכל פעם שאני רואה אדם עיוור עובר לידי ברחוב, אני מעריכה את העובדה שיש לי זוג עיניים שיכולות לקלוט ולראות את כל היופי שקיים בעולם הזה. בכל פעם שאני נתקלת באדם כבד שמיעה, אני מעריכה יותר את העובדה שיש לי אוזניים, שדרכן אני יכולה להקשיב לטבע, לאחרים ולמה שמתחולל אצלי בפנים. עייני דומעות מרוב אושר כשאני מבינה שבעצם יש לי כל כך הרבה דברים. אני מבינה דבר חשוב דרך הדמעות האלה – אני מבינה שהעצבות היא פריבילגיה. רק על זה שאנחנו בריאים ושלמים, אנחנו צריכים לרקוד במשך חודש שלם ברציפות. אחרי הכל, אם ה"מוגבלים" חיים בשמחה, אז מי אנחנו "הנורמלים" שנעז להיות עצובים?

העולם של ה"מוגבלים" שינה, ועדיין משנה אותי. אני מרגישה שהעולם הזה והגישה שלהם לחיים הצליחו להדליק את הפתילות שבלב. האור שבעולמם מצליח לחדור למקומות הכי עמוקים שבי עד שהוא מאיר את כולי, וכשאני חוזרת לעולם שלי אני שקועה בתוך האור הזה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק את החיים, עם כל הקשיים שבהם, ולא להרפות לעולם. בסופו של דבר כל אדם מקבל בחייו כל מה שנחוץ בשביל להתפתח. לכל אדם יש את הקשיים, וכל קושי הוא הכרחי על מנת שנוכל לגלות את הכוח והעוצמות הטמונים בכל אחד מאיתנו, ולאחר מכן לנווט אותם למקומות הנכונים. יחד עם כל קושי שניתן לנו, ניתנים לנו גם הכלים להתמודד איתו. אם אלה שקרואים מוגבלים מסוגלים, גם אני מסוגלת.

האנשים בעולמי, אומרים עלי שאני אדם משונה. הם מסתכלים על פני המוארות ושואלים כל הזמן בכמה כסף זכיתי בלוטו. אני לא עונה להם, אני רק עונה לעצמי שלא זכיתי בלוטו, אלא זכיתי בהרבה יותר.

http://www.aish.co.il/c/qk/48870622.html
tipid
צדיק/ה
 
הודעות: 1076
הצטרף: 11 מאי 2006, 13:09

חזור אל דברי שמחה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־9 אורחים