• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

חדש שבט טוב ושמח!

alia1

New Member
בס"ד,
חדש טוב ושמח לכולם!

שבט:

חדש שבט הוא האחד עשר במנין החדשים שמתחיל מניסן, ואילו בחדשים בתוך השנה, הרי הוא חמשי לתשרי שבו מתחילה השנה. ובמקרא הוא נקרא תמיד החדש האחד עשר, ככתוב: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו' (דברים א); ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט וגו' (זכריה א):

'עשתי עשר' - אחד עשר. וסימנך: כל המוסיף - גורע, כלומר, אילו היה נכתב בלי 'ע' של עשתי עשר, היה משמע שתים עשרה; עכשו שנוספה 'ע' - הרי נגרע אחד ומשמעו - אחד עשר:

ראש חדש שבט הוא תמיד יום אחד בלבד, כיון שחדש טבת שלפניו לעולם חסר, ואולם חדש שבט לעולם מלא, של שלשים יום, ויום שלשים שלו - א' דראש חדש אדר:

מזלו של החדש - דלי, על שם הכתוב (במדבר כד): יזל מים מדליו וזרעו במים רבים; כיון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעמקו, וכשהם יוצאים מן הבור עדין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שמבחוץ:

באחד לחדש הזה דבר משה לישראל את משנה התורה, הוא ספר דברים - בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר וגו'. שם הוכיחם על כל אשר מרו את פי ה' בארבעים שנה שהיו במדבר, שם חזר ושנה להם הרבה מן המצוות שכבר נאמרו בהר סיני ובאהל מועד וגם באר להם מצוות חדשות שעדין לא נאמרו להם, וכן נתן להם את הברכות והקללות ויכינם לבוא לרשת את ארצם, ויברך אותם לפני מותו:

שלשים וששה יום דבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל, באחד בשבט התחיל, ובשבעה באדר השלים. תחילת דיבורו -... רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו וגו' עד הנהר הגדל נהר פרת. וסוף דבריו - אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך, ואשר חרב גאותך, ויכחשו איביך לך, ואתה על במותימו תדרך:

לכן אמרו חכמים האחרונים, משול אחד בשבט כיום מתן תורה. בששי בסיון נתנה תורה לישראל ואותו היום מסוגל לקבלת עול תורה ומצוות, בכל שנה, אף באחד בשבט נפתחים בלבות ישראל מעינות חדשים של תורה, כיון שבו ביום נתן לישראל משנה תורה, וכל הימים האלה שבין אחד בשבט לז' באדר, מסוגלים לזכות בהם לכח התחדשות בעסק התורה והמצוה:
 

alia1

New Member
שבת שירה:

שבת שקוראים בה בתורה בפרשת בשלח, נקראת 'שבת שירה', על שם שירת הים שאמרו בני ישראל אחר קריעת ים סוף, והיא כתובה בפרשה זו:

לא שירת הים בלבד יש בפרשה זו, אלא עוד הרבה ענינים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, חק ומשפט, מן, באר ומלחמת עמלק; אף על פי כן לא יחדו ישראל שם לשבת זו, אלא על שם השירה בלבד, כי שירה זו לישראל בכל הדורות כאילו עכשו אמרוה. ולמה כן? - שכל דברי התורה - הקדוש ברוך הוא מדבר וישראל שומעים, ופרשה זו - ישראל דברו והקב"ה וכל פמליותיו מאזינים למוצא פיהם. כי באותה שעה נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה, ונעשו לבותיהם מעינות שופעים תורה, וקול דיבורם - כקול ש ד י; -:

ולא עוד, אלא שקדמה תורה זו שנבעה מתוכם, לתורה ששמעו מפי הגבורה בהר סיני. וכל כך למה? לפי -:

שבכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות, ובכל עת שהם נושעים מאויביהם ומתרוחים מצרותיהם, ירון לבם שיר ושבח לאל מושיעם, ולא תהילות עצמם יספרו; וכן כתוב בשירה זו: 'ויאמרו - לאמר', כלומר, השירה שאמרו אז, פעלה 'לאמר' בכל הדורות; -:

ששירה זו אמרו מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הנסים והנפלאות. כי ההתפעלות עוברת, אבל האמונה נקבעת בלב וקימת לעד; ולא אמרו ישראל שירה עד שנתאמן בלבם שכל מה שעבר עליהם עד עתה מן השעבוד והעוני וכל מה שעתיד לעבור עליהם עוד, מן הנסיון והצרוף - הכל מחסד ה' עליהם מעולם ועד עולם; ואין לישראל שמחה ואין להם חיים אלא באמונה בלבד שהם מאמינים בה'. וכן כתוב (תהלים צז): ולישרי לב שמחה, ונאמר (חבקוק ב): וצדיק באמונתו יחיה; ואף בדברי השירה הזאת נאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל וגו'; -:

ששירה זו שאמרו על הים, נאמרה בעתה ובזמנה וידעו ישראל לכון את השעה הנכונה שכל צבאות השמים נתמלאו שירה ורינה למלכם, וכל ברואי מטה הודו לה' ואמרו כולם:

כי גדול ה' מכל האלקים! וכשהיה כבוד מלכותו מלא כל העולם, פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה, שנאמר, 'אז ישיר', אז - ולא קודם לכן; אז - ולא לאחר מכן:

אילו אחרו שירתם - לא היה כל היקום עונה אחריהם בשירה, שכבר עבר רישומו של המאורע; אילו הקדימו ואמרו שירה מיד בצאתם ממצרים - היו אומרים להם: הודו לפרעה כי הוא שלחכם לחפשי, והרי הוא וסוסו ורכבו וכל תקפו בהויתם, ואתם - נבוכים במדבר. עכשו שכל סוס ורכב פרעה ופרשיו וחילו טובעו בים סוף, ולא נשאר לפרעה עוד כח ולא גאון - לאותה שעה נאה השירה: אשירה לה' כי גאה גאה - סוס ורכבו רמה בים, וגו' ה' ימלך לעלם ועד!:

שירת כל היקום מתוך גרונם של ישראל:

אשירה לה' - לבדו, כי אין עוד מלבדו!:

כי גאה גאה - רק הוא לבדו לובש גאות, וגאותו מתגאה ועולה תמיד. לא כן גאות אדם שמשפילתו. בגאותו הוא רוצה לעלות שחקים - ויורד תהומות:

סוס - הכח והעצמה שבברואי מטה:

ורכבו - האדם המתגאה בשלטונו על כחות הבריאה; -:

מי אתם כולכם ומה כל גאותכם, לפני גאות אחד מברואי הקדוש ברוך הוא, לפני הים בשוא גליו? הלא את כולכם - רמה בים, ירה בים - כמי שמשליך בידו חפץ קל, מעלהו מעלה ומורידו מטה:

ומי אתה הים הסוער וכל משברי גליך וכל עוזכם ותקפכם, לפני בני אהוביו של הקדוש ברוך הוא? סוערים הם המים, גועשים הגלים ורותחים התהומות ואומרים להציף תבל - הנה רוח יוצאת מאפיו, מיד -:

נערמו מים - כאילו חול היו, ולא מים;:

נצבו כמו נד נזלים - כאילו גושי קרח היו ולא זרמי מים רותחים;:

בלב ים - לא יבשו התהומות, אלא זרמו למטה כאשר נבראו, כיון שהגיעו למצב רגלי האהובים, שם קפאו - בלב ים:

מי עשה כן? מי פעל כן? - אהבתו שאהב את אוהביו היא שעשתה כן, אהבתו שאהב אותנו!:

ומי אנו כולנו וכל גדולתנו ותהלתנו, לפני הדר כבוד מלכו של עולם יוצר הכל ונוהג בחסדו עם הכל? גאולים נכנסנו לים, בני חורין, מרוממים ומנושאים - עבדים יצאנו ממנו, את כל הגדולה והתפארת אנו מחזירים לך אלקינו, כי אנחנו עבדיך ואתה מלכנו -:

ה' ימלך לעלם ועד!:

ולא היתה בריה בעולם ששרה לקדוש ברוך הוא שירה נאה מזו, על כן חביבה שירה זו על ישראל והם משתעשעין בה, ואומרים אותה בכל יום ויום, וקוראים בה בציבור שבת אחת בשנה, בעמידה. (ויש שאינם נוהגים לשמעה בעמידה דוקא) בניגון נאה, ובשמחה גדולה, ועושים כבוד לשבת זו ומעטרים אותה בשם נאה, 'שבת שירה':

כח טמיר של שירה שנתגלה:

אז ישיר - מהו לשון 'אז'? -:

אלא שהכתוב מעיד עליהם שתמיד היו משתוקקים לרנן לפני הקדוש ברוך הוא. שכל עצמם ומהותם של ישראל, שורש נשמתם וטבעם - להעיד על הבורא; אלא שכל השנים מחמת שהיו בגלות ומשועבדים לפרעה לא יכלו להוציא שירה זו מפיהם, והעדות הזו שלמענה נבראו לא יכלה לצאת מהכח אל הפועל; כל דיבור פיהם היה בגלות כדאיתא בזהר הקדוש; עד שסיע להם הקדוש ברוך הוא בנפלאותיו וראו את משעבדיהם שאינם כבר בעולם ואת גאולתם שהיא שלמה - אז ישיר - מאליו היה יוצא השיר:

מעין עולם הבא:

אמרו חכמים: איזהו בן עולם הבא, כל האומר פרק שירה בכל יום:

אתה מוצא, עירוני שבא לכפר, אף על פי שהוא מתהלך בכפר, אוכל שם ושותה וישן עמהם - הכל מכירים בו שבן העיר הוא ולא בן הכפר. וכן בן כפר שבא לעיר, אע"פ שמתהלך עמהם, הכל אומרים עליו: בן הכפר;:

וכן אתה מוצא אדם שמראה עצמו כאילו כל מעשיו לשמים ומדבר גבוהות וכל עיסוקיו כמעולם הבא, ואין הוא אלא בן העולם הזה, שכן גם עליותיו לשמים, להנאתו הן, להנאת העולם הזה. זה לעומת זה אתה מוצא, אדם שאינו מרקיע שחקים והוא נוהג כמעשי כל אדם ומתהלך עם הבריות בנחת כאחד מהם ואינו אלא בן עולם הבא:

מה בין זה לזה? הראשון, לא תשבע נפשו מהנאות העולם הזה לעולם, ואין כל העולם הזה די לו עד שהוא 'עולה לשמים' לבקש לו שם הנאתו. ואילו בן העולם הבא, שבע הוא לעולם ומלא רצון ומשוה את ה' לנגדו תמיד. גם כי ילך בגיא צלמות לא ירא רע, כי ה' עמו ובאור פני מלך - חיים וטובה. מי לו בשמים, ועמו לא יחפוץ בארץ? טוב לו בעולם הזה, והרי הוא כאן בן עולם הבא מלא רצון מכל:

ולא עוד, אלא שלבו מתמלא רצון ושמחה עד אפס מקום, עד שעובר על גדותיו ופורץ בשירה:

צא ולמד - כל היקום מלא שירה לבוראו וכל בריה ובריה שרה שירתה ליוצרה. הכלב שהוא רעב תמיד, אומר שירה: מזמין את הכל לשיר עמו ואומר: באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו. נמלה זו שכל ימיה ששה חדשים, אומרת שירה בכל יום. מה היא אומרת - נתן לחם לכל בשר - כי לעולם חסדו; -:

והאדם, שמא הוא חסר מכל הבריות? איה היא שירתו שהוא משורר לפני אלקי חסדו? אלא שנותן כל מעיניו בעולם הזה שהוא חסר ואינו רואה את החסדים שסובבים אותו. רואה את החסרות ואינו רואה את היתרות:

ברם, כשנפקחות עיניו ויודע שאינו יחיד ולא עזוב בעולם וזוכר כי עיני ה' אלקיו עליו מראשית חלדו עד סוף אחריתו, או אז מתמלא לבו שירה. אותה שעה, בן עולם הבא הוא ודאי, שכן דבוק הוא ביוצרו ובוראו מעולם ועד עולם:

עכשו הגע בנפשך: כל עם סגולה, כולם יחד, עם אהובים, בשעה שנפקחו עיניהם וראו את מעשי ה' הגדולים עמהם וגבורותיו אין קץ ואהבתו אליהם בלי גבול ופצחו לפניו בשירה שיצאה מתוך כל לב ונפש - שמא יכול אתה למצוא בעולם הזה, מעין עולם הבא גדול מזה?:

ואין לך כשירה הזאת הכנה טובה לקבלת התורה. שאין אדם יכול לקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה, אלא אם משכיח מלבו תחילה מחסוריו מהעולם הזה שאינם חסרים לו. ואין לך יפה מן השירה הבוקעת מן הלב, עדות נאמנה שאין לפניו מחסור ולא חמדה ולא תשוקה אלא זה בלבד - הדיבוק באלקי אמת - אשירה לה' כי גאה גאה - ה' ימלך לעלם ועד:

הכרת טובה:

יש נוהגים שבשבת שירה, מפזרים בחוץ משירי מאכלי שבת, שיאכלום עופות הבית וציפורי הדרור שבחוץ, ונותנים טעם למנהגם:

כיון שקוראים בשבת זו בפרשת בשלח שיש בה סיפור על המן שירד לישראל במדבר ושנאמר בו (שמות טז): אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה וגו' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט, ולא מצאו:

אמרו רבותינו ז"ל, שאותם האנשים שיצאו ללקוט ביום השביעי רשעים היו, ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה, מה עשו? הלכו בלילה ופזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם, כדי שיאמרו, משה בדאי הוא שבודה מצוות מלבו. ויהי בבקר יצאו ללקוט - ולא מצאו. והיכן היה המן הזה שהניחוהו אמש? אלא שהקדימום הצפרים שבאו בעוד לילה וישאוהו למרחוק כדי שיאמנו דברי משה וגם השבת תהא מקודשת אצל כל העם; -:

משום כך ראויות הצפרים ליטול שכרן. ואימתי נוטלות שכרן? ביום שמזכירים את צדקתן, בפרשת בשלח:

ויש אומרים, שהן נוטלות שכר שירה שהן אומרות לקדוש ברוך הוא בצפצופן כל יום, ובשעה שאנו עומדים בפרשת שירה שלנו, אנו נזכרים בשירתן של הצפרים:

טעם אחר: להורות כי הקדוש ברוך הוא המציא לישראל במדבר מזונותיהם ללא עמל ויגיעה כצפרים ועופות המוצאות מזונותיהן בכל מקום:

יש מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה, משום שאסור ליתן מזונות בשבת לפני בעלי חיים שאין מזונותיהן על האדם:
 

alia1

New Member
ט"ו בשבט:

חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלה הם: אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לעניניו:

אחד בניסן - ראש השנה למנין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה:

אחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. שכל הבהמות הנולדות עד אחד באלול נחשבות על השנה שיצאה ומתעשרות לעצמן, והנולדות אחריו נחשבות על השנה החדשה ומתעשרות לעצמן, ואין מעשרין מן הנולדות בשנה זו על הנולדות בשנה אחרת. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי:

(מעשר בהמה אינו כשאר מעשרות, אלא יש עליו קדושת קרבן, לפיכך אינו נוהג בזמן הזה):

אחד בתשרי - ראש השנה לדין, וכל באי עולם עוברים לפני הקב"ה ביום זה כבני מרון. וכן הוא ר"ה למנין שמיטות ויובלות, ולמנין שנות ערלה בנטיעות חדשות ולמעשר תבואות וירקות:

חמשה עשר בשבט - ראש השנה לאילן. למאי נפקא מינה? למעשרות:

הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה, והרביעית, והחמשית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והששית - שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים; והואיל ואין מעשרין מפרות שנה אחת על פרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חילוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופרות האילן; לזה ראש השנה שלו ולזה ראש השנה שלו; ופרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט:

וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פרות שביעית, הפרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:

חנטו פרותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פרות אלה לכשיבשילו, על פרות אשתקד יחשבו; חנטו לאחר ט"ו בשבט - על פרות השנה יחשבו. וחנטה זו שאמרנו - שהתחיל הפרי לגדול וקודם שגדל שליש מגדלו המלא. (ואין הכוונה לפריחה שעל האילן):

יש מפרות האילן שאין שעת החנטה קובעת בהם אלא זמן לקיטתם או זמנים אחרים, ולעולם תחילת שנתם בט"ו בשבט:

וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:

בט"ו בשבט, כבר אגורים דשנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך - בחזקת שיקלטו יפה ויוציאו פרות:
 

alia1

New Member
ראש השנה והוא חול:

אף על פי שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, לא נקרא כן אלא לענינו, זה שנאמר בפרק הקודם לענין מעשר פרות האילן, אבל אין בו לא איסור מלאכה, ולא משתה ושמחה, ולא זכר בתפילה:

אף על פי כן, משנים בו מעט משאר ימים, שינוי למעליותא, ונוהגים בו קצת יום טוב: אין אומרים בו תחנון, ולא בתפילת המנחה שלפניו כיון שמעלת היום מתחילה עם הערב, ואין עושים בו הספד למת, ואם חל בשבת אין אומרים 'אב הרחמים' שענינו הזכרת נשמות המתים:

ונוהגים להרבות בו באכילת פרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדין לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו 'שהחינו':

ומה בין ראש השנה זה לשאר ראשי השנה (מלבד אחד בתשרי) שאין עושין בהם שינוי של הכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט? -:

לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה:

וכשישראל אוכלין מפרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך:

עוד טעם, שראש השנה לאילן הוא גם שעת תפילה ודין גם לאילן, שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא שבכל תחילת הצמיחה של אחד מברואיו הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו ואז עת תפילה היא לבקש על הצלחתו:

והתורה המשילה את האדם לעץ השדה, הרי שיום זה מעין יום הדין הוא גם לאדם שנמשל בעץ, וזהו אפיה של אומה זו, של ישראל, שהם שמחים ביום של דין. יצא הדין כאשר יצא, ובלבד שיראו הכל שיש דין ויש דין. ומפני שישראל אוהבים דין ושמחים בו, לכן הם יוצאים זכאים בדין:
 

alia1

New Member
תפילה על אתרוג נאה:


כתוב בספר 'בני יששכר', וזו לשונו:

'מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פרות'. עד כאן לשונו:
 

alia1

New Member
שבחה של ארץ ישראל :

הואיל וט"ו בשבט מזכירנו בשבח הארץ, לכן ראוי להזכיר ביום זה מדברי חכמים שהפליגו לדבר בשבח ארץ ישראל ומעלותיה:

קודמת לכל ומשובחת מכל - 'וכן אתה מוצא בדרכי המקום שכל מי שהוא חביב, הוא קודם את חברו: התורה לפי שהיא חביבה מכל - נבראת קודם לכל וכו'; ארץ ישראל שהיא חביבה מכל - נבראת קודם לכל, שנאמר (משלי ח): עד לא עשה ארץ וחוצות - וראש עפרות תבל; 'ארץ' - אלו שאר ארצות, 'וחוצות' - אלו מדברות, 'וראש עפרות תבל' - זו ארץ ישראל וכו':

למה נקראת תבל? שהיא מתובלת בכל; שכל שאר הארצות - יש בזו מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל - אינה חסרה כלום, שנאמר (דברים ח): ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. (ספרי עקב לז):

ארץ בחירה לעם הנבחר - 'זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה (במדבר לד) - אמר הקדוש ברוך הוא: הארץ שלי, שנאמר (תהלים כד): לה' הארץ וגו'. וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה): כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי'. (מדרש רבה פ' מסעי):

ישראל בחירים וארצם בחירה, שנאמר: כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהלים קלב). ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג), ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושערה וגפן וגו', לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצב נחשת (דברים ח) ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (שם יא) - משל למלך שיש לו בן אחד שהוא חביב עליו מכל בניו, וכרם אחד שהוא משובח מכל שאר כרמיו, אמר:

נותן אני את הכרם המשובח לבן המשובח. כך ישראל נבחרים מכל האומות וארץ ישראל נבחרת מבל הארצות, יבואו בחירים וינחלו נחלה בחירה. (ילקוט הראובני, עקב):

שלא ככל הארצות, הארץ הזו. כל הארצות, פעמים משביעות את יושביהן ופעמים אינן משביעות, אבל אינן יוצאות מדרך הטבע לעולם; הארץ הזו אינה כן, אלא פעמים שהיא מבורכת ופעמים שהיא מקוללת - והכל שלא כדרך הטבע. בזמן שהיא מבורכת אפילו זורעין מעט, הברכה בה מרובה; אוכלין מעט והאוכל מתברך במעיים. ובזמן שאינה מבורכת אין שום דבר בעולם מועיל לפתוח אוצרותיה - שלא כדרך הטבע. שכן לא בעבודה וביגיעת מלאכה בלבד הדבר תלוי אלא - את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וגו' והקללה, אם לא תשמעו וגו'. (שם):

שממה שיש בה ברכה - והשמתי אני את הארץ (ויקרא כו) - זו מידה טובה, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר: ושממו עליה איביכם הישבים בה (שם) - אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח. (ספרא בחוקותי ו):

בא וראה, אף על פי שהארץ עדין בקללתה, עדין לא פקד ה' את ארצו פקידה מלאה, והנה זה אלפים בשנים אשר שקדו עליה אויביה להחריבה ולהרבות שממותיה - אפילו עתה כמה מתוקים פרותיה וכמה יפה נופה ומה נעים אוירה! קל וחומר לימים הראשונים שלפני הקללה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לאחרית הימים, לעת פקידה שלמה במהרה בימינו, אשר תאיר הארץ את פניה וברכתה אל כל בניה שביה - מה רב ההוד וההדר, היפעה והתפארת השמורים לארץ הזאת לעת קץ. כי על כן ארץ בחירה היתה הארץ הזאת, וארץ בחירה היא תשאר לעולם, ארץ זבת חלב ודבש:

פרות ארץ ישראל מבשרים הקץ - 'ואמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו): ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא. (רש"י): כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה - אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. (סנהדרין צח.):

בימיה הראשונים - 'והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת (דברים יא) - או בגנות ארץ ישראל הוא מדבר שמזכיר בה הרים? תלמוד לומר 'ובקעות', מה בקעות לשבח (שהארץ מישור ונוחה לזריעה) אף ההרים לשבח. ועוד, שנותנת טעם (מיוחד) בהר, טעם (מיוחד) בבקעה - שפרות ההר קלים ופרות הבקעה שמנים:

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שתים עשרה ארצות נתנו, כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פרות שבט זה לטעם פרות שבט זה'. (ספרי עקב):

וטבל בשמן רגלו (דברים לג) - מלמד שארצו של אשר מושכת שמן כמעין. מעשה שנצרכו אנשי לודקיא לשמן. מנו להם פולמרכוס (מפקח) אחד, אמרו לו: לך וקח לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לצור. הלך לצור. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לו לגוש חלב. אמר להם: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמרו לו לך אצל פלוני. הלך לביתו ולא מצאו. אמרו לו: הרי בשדה. הלך ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו. אמר לו: שמן במאה ריבוא אני צריך. אמר לו: המתן לי עד שאגמור את הזית. משגמר את זיתיו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר פולמרכוס: אפשר שיש לזה במאה ריבוא שמן? דומה שצחקו בי היהודים. כיון שהגיע לביתו הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו; הוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקים מה שנאמר וטבל בשמן רגלו. נתן לפניו לחם ואכל ושתה. לאחר שאכל ושתה עמד ומדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו רצונך שוב? אמר לו: אין לי מעות. אמר לו טול ואני אבוא עמך ואטול את מעותי. עמד ומדד לו שמן בשמונה עשרה ריבוא:

אמרו: לא הניח אותו אדם לא חמור ולא גמל בארץ ישראל שלא משכו עמו. הכירו אנשי לודקיא וקדמו לפניו שלשה מילין וקלסו לפניו קילוס גדול. אמר להם: לא תקלסו קילוס זה אלא לאדם זה שהכל שלו. ולא עוד, אלא שאני חיב לו שמונה עשרה ריבוא! לקים מה שנאמר: יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב (משלי יג):

(כלומר, אחד מראה עצמו עשיר והוא בעל חוב - זה פולמרכוס. ואחד מראה עצמו עני והוא עשיר מופלג - זה איש גוש חלב). (מנחות פה: ספרי - ברכה):

זבת חלב ודבש:

רמי בר יחזקאל נזדמן לבני ברק, ראה עזים שרעו תחת התאנה. נטף הדבש מן התאנה והחלב נגר מן העזים ונתערבבו זה בזה, אמר: הרי זבת חלב ודבש. (כתובות קיא:):

אמר ר' יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו - שלשה מילין. פעם אחת קדמתי בנשף (קודם שהאיר היום) והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים. (שם):

רבי אמר לר' פרידא: אין אתה מראה לי את האשכולות שבכרמך? אמר לו: כן. יצא להראות לו, הביט מרחוק וראה כעין שור בין הגפנים. אמר לו: אין השור הזה מחבל את הכרם? אמר לו: השור הזה שאתה רואה - אשכול הוא. (ירושלמי פאה ז,ג):

מעשה באחד שהיתה לו שורה של תאנים ובא ומצא גדר של דבש מקיף אותם. (שם):

מעשה בשועל שבא וקינן בראשה של לפת. (שם):

מעשה בשיחין (שם מקום), בקלח אחד של חרדל שהיו בו שלשה בדין (ענפים), ונפשח (התבקע) אחד מהן, וסככו בו סוכת היוצרים, ומצאו בו שלשה קבין של חרדל. (שם):

אמר רבי שמעון בן חלפתא: היה מעשה שאמר ר' יהודה לבנו בסיכנין: עלה והבא לנו גרוגרות מן החביות. עלה והושיט ידו ומצאו של דבש. אמר לו: אבא, של דבש היא! אמר לו: השקע ידך - ואת מעלה גרוגרות. (שם):

מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בצפורין: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה. עלה ומצא את העליה צף עליה דבש. (שם):

אמר רב חסדא: מאי דכתיב (ירמיה ג) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי, למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך: מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה. (כתובות קיב):

מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא. (גטין נז):

לעת קץ:

עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל, וארץ ישראל ככל העולם כולו. (פסיקתא רבתי פ"א)... דבר אחר: כי ירחיב ה' אלקיך (דברים יב) - אפשר שהקדוש ברוך הוא מרחיב את ארץ ישראל? אמר רבי יצחק: המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת - היא מודעת כמה היא. כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות, מנין? שנאמר (דברים יא): והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת וגו', כשישרה אותה הקדוש ברוך הוא, מנין? שנאמר (ישעיה מ): כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה. - אותה שעה היא מודעת מה היא. (דברים רבה ד):

עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים וגו'. (כתובות קיא):

ואספת דגנך ותירשך וכו' - שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר, וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב. (ספרי עקב נא)... מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וכל כלי חמדה שבים הגדול, מקיאם לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבוא? תלמוד לומר (דברים לג): כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול. (ספרי ברכה שנד):
 

רות וידאל

New Member
בס"ד

elzam002 סגולות עצומות לטו בשבט elzam002

אנו חוגגים את ראש השנה לאילנות כי האדם עץ השדה,

צריכים לעשות תשובה בטו` בשבט על התורה ועל מלכות שמים

ומתברכים בשפע ברכה "בני בני חיי ומזוני",
יום זה חג משתה ושמחה- חתן ביום חופתו אינו מתענה ,

מתפללים על הפרות שיתברכו ונתנים שבח להשי"ת שמחדש את הפרות משנה לשנה,
יש נשים ששומרות את האתרוג מסוכות עד טו` בשבט, לאחר סוכות הן עושות רבה מהאתרוג ושומרות אותה לטו` בשבט -סגולה בדוקה ללידה קלה


נוהגים בטו` בשבט להתפלל שיהיה לנו אתרוג כשר ומהודר בחג סוכות הבא

הקדוש ברוך הוא מברך בטו` בשבט את הפרות של ארץ ישראל

{שהם עולם על כל פרות העולם,}
בליל טו` בשבט , ראש השנה לאילנות , נוהגים רוב תפוצות ישראל לסדר בשולחן מכל פרות האילן ומכל פרות הארץ ומברכים שהחיינו על פרי חדש,
כל אחד מברך על פרי אחר:

האיש - מברך על החיטה- "חלב וחיטים ישביעך"
האישה - מברכת על הגפן - "אשתך כגפן פורה בירכתי ביתך"
הבן - מברך על הזיתים- "בניך כשתיליל זיתים סביב לשולחנך"
לבת- נותנים רימון ואגוז - "כל כבודה בת מלך פנימה "
לילדים קטנים - נותנים תפוח ודבר -"תחת התפוח עוררתיך , דבש וחלב תחת לשונך",

צדקה מנהג טוב ויפה לתת בטו` בשבט 91 פרוטות כמניין אילן
יש שנוהגים לשלוח איש לרעהו משלוח מנות שמיכל פרות

יש נוהגים לומר תפילה מיוחדת שחיבר רבנו הבן איש חי:\
"יהיה רצון מלפניך ה` אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתברך כל מיני אילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים ,כדי שיהיו היין היוצא מהם מצוי לרוב ולכל עמך ישראל לקיים בו מצות קידוש ומצות הבדלה בשבתות ובימים טובים ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרה שכתוב :"לך אכול לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך"

בסדר פרות טו` בשבט קודשם עושים את ברכת שהחיינו ולאחר - מכן מברכים לפי הסדר הבא:חיטים שעורים , זיתים תמרים, ענבים , תאנים , ורימון,

על השולחן צריכים לשים לפחות 15 מינים , היות שיש מנהג יפה שלכל מין שאוכלים אומרים פרק משיר המעלות ובצורה כזא לסיים את כל שיר המעלות 15 פרקים,
ראש השנה לאילנות מסמל את גאולת ישראל , עם ישראל נמשל לעוץ העומד ערום וקפוא בחורף , הסופות מטלטלות אותו , במבט ראשון זה נראה שהמצב ללא תקווה , כמו שבטו` בשבט העץ הקפוא מתחיל לקבל תזונה , השרף עלוה בתוכו, המעמד נראה כמו תחית המתים , העץ מתחיל לפרוח ולהוציא פרות ,כך עם ישראל ב"ה ירים את ראשו ויזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש,
 

רות וידאל

New Member
בס"ד


הלכות ברכת האילנות
דין ברכת האילנות
א}היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאים פרחים ,מברך :"ברוך אתה ה` אלקינו מלך העולם שלא חסר בעולמו כולם וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם "ויש נוהגים לומר בנסח הברכה:להתנאות בהם בני אדם ,

זמן ברכת האילנות

ב}אין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשנה בלבד , ולכתחלה אין להקדים הברכה לחודש אדר , אל יברך בחודש ניסן , ובדיעבד אם ברך בחודש אדר ,יצא ידי חובה ,ואינו חוזר ומברך בחודש ניסן , ואם עבר ניסן ולא ברך ברכת האילנות ,יברך בחודש אייר וכן במקומות שאין דרך האילנות להוציא פרחים בחודש ניסן , כגון בארצות דרום אמריקה שהאילנות מוציאים פרחים בחודש תשרי , יברכו ברכה ברכה זו בחודש תשרי אף לכתחלה ,ולא יאבדו ברכה יקרה זו ,
ג}הזריזים מקדימים למצות לברך ברכת האילנות ביום ראש חודש ניסן , ויש נוהגים להתאסף ברוב עם לברך ברכת האילנות בצבור ואם אינו מוצא מנין ביום ראש חודש ניסן , ביחיד ולא ימתין כמה ימים כדי לברך בצבור , ומכל מקום אינו חייב מן הדין לברך בראש חודש ניסן דווקא ,ואם לא ברך בראש חודש ניסן מברך בימים שלאחר מכן ,
ד}מותר מן הדין לברך ברכת האילנות בשבת , ואין לחוש ולגזר פן ישכח ויתלש מפרחי האילנות בשבת ומהיות טוב יש לברך ברכת האילנות בימות החל , ורק אם ארע שלא ברך עד השבת האחרונה בחודש ניסן , וחושש שמא ישכח ויעבר חודש ניסן ,יברך ברכת האלינות בשבת ,ובמקום שאין ערוב יש להזהר שלא להוציא הסדור לרשות הרבים בשבת כדי לברך ברכת האילנות,
מקום האילנות
ה}טוב לברך ברכת האילנות על אילנות הנטועים בגנות ובפרדסים שמחוץ לעיר ,ומכל מקום אם קשה לו לצאת מחוץ לעיר מחמת סבה של טרדה או חלשה ,וכל שכן מחשש בטול תורה ,יברך ברכת האילנות בתוך העיר,
על אילו אילנות מברכים ?
ו}אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות המוציאים פירות מאכל ,אבל אילנות סרק שאין מוציאים פרות , אין מברכין עליהם וצריך שיהיו לכל הפחות שני אילנות ,ואפילו הם ממן אחד ,והמברך על ראית מיני אילנות שונים ,הרי זה משבח ,
ז}אין לברך ברכת האילנות אלא בשעה שהאילנות מוציאים פרחים ,אבל אם כבר נשרו כל פרחי אותם אילנות שרוצה לברך עליהם ,אפילו אם עדין לא גדלו הפרות באופן שראויים לאכילה , אינו מברך עליהם ברכת האילנות
ח}אילנות מרכבים מין בשאינו מינו, יש אומרים שאין לברך עליהם ברכת האילנות , הואיל ונעשו נגד רצון הקדוש ברוך הוא ,ויש אומרים שמותר לברך עליהם , הואיל והברכה על כללות הבריאה , ולהלכה נראה שנכון יותר שלא לברך ברכת האילנות על אילנות מרכבים ,שספק ברכות להקל , ומכל מקום , הרוצה לברך עליהם , אין למחות בידו, שיש לו על מה שיסמך ,
ט}מותר לברך ברכת האילנות על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם ,אף על פי שהם ערלה ואסורים באכילה ובהנאה , הואיל ולא נעשו באסור ,
חייבים בברכת האילנות

י}נשים מברכות ברכת האילנות ,שאין זו מצווה שהזמן גמרא , שהרי נקבעה לחודש ניסן מפני שדרך האילנות להוציא פרחיהם בחודש ניסן , {ובחוץ לארץ מברכים ברכה זו אף לכתחלה שאל בחודש ניסן ,כנ"ל בסעיף כ`}ונכון לחנך אף את הקטנים לברך ברכת האילנות , וקטן שנעשה בר מצוה בימי חודש ניסן , נכון שימתין מלברך עד אחר הגיעו למצוות,
יא }הסומא בשתי עיניו לא יברך ברכת האילנות ,ונכון שישמע הברכה מאחר , ויכון לצאת ידי חובה ,
סדר הברכה
***********
יב }נוהגים לומר אחר ברכת האילנות מזמור "בשוב ה` את שיבת ציון היינו כחולמים ", ואם יש שם עשרה אומרים לאחר מכן קדיש "יהא שלמא ", וטוב שיברך אחד בקול רם , והצבור יאמרו אחריו בלחש


חודש שבט הוא האחד עשר במנין החודשים שמתחיל מניסן.

מזל החודש: דלי, על שם הכתוב: (במדבר כ"ד) "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" כיון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור עדיין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שבחוץ.

*ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות*

חז"ל קבעו יום זה כיום גבול בין שנה אחת לחברתה, כיון שביום זה נחשבי הפירות – כפירות השנה החדשה. ולמה משנה הדבר? למעשרות! יש שנים שנוהגי בהן מעשר עני, יש שנים למעשר שני, וכן יש לנו שנות ערלה. שנים אלול נחשבות ונספרות מתאריך ט"ו בשבט. אע"פ שנקרא ר"ה לאילנות אינו חג, אולם נוהגים בו קצת שינויים! אין אומרים תחנון בתפילה וכן נוהגים לאכול מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. משתדלים להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג יפה ומהודר לחג הסוכות
 

רות וידאל

New Member
בס"ד

elzam002 elzam002 elzam002

<a href='http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=38949' target='_blank'>http://www.tapuz.co.il/blog/UserBlog.asp?Blogid=38949</a>

מבוא
סדר בטו בשבט

ט"ו בשבט - מידע על חג טו בשבט מהו החג

רשימת פירות וירקות שברכתם בורא פרי העץ

אין לך חג מחגי ישראל שטבע הארץ טבוע בו כבט"ו בשבט. חג זה מציב גבולות בין החורף המסתיים לאביב בראשיתו. בכל אשר תפנה תחוש בהתעוררות הטבע ובשיבתו לחיים חדשים.



בתקופת המשנה והתלמוד עובדי אדמה היו אבותינו וחיו בחיק הטבע. הם חשו היטב את השינויים המתחוללים בחודש שבט ועל כן שנו (מסכת ראש השנה, פרק א, משנה א): "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי - ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". והלכה כידוע כבית הלל. קביעת התאריך במועדו, אף שהיא מלווה ויכוח, מעידה על התבוננות בטבע, במזג האוויר ובגדילת הצמחים.



צמיחתו של ט"ו בשבט כחג קיבלה תאוצה על רקע הניתוק הפיזי של עם-ישראל מארץ-ישראל. היה זה חג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לטיבה וטבעה, לפירותיה ונופה. במרוצת השנים פשט המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.



במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, קיבל ט"ו בשבט את תיקונו בלוח המועדים שלנו. האר"י מתקין "סדר" האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי) איש צפת, על "גוריו" וחבריו (אנשי הערגה והכיסופים ביקשו לחדש את פני היהדות הדוויה והמדוכדכת), עמד ותיקן "יום אכילת פירות," סמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. תיקון ט"ו בשבט, שהיה לימים ל"סדר", יצא מבית מדרשם והיכה שורשים בקהילות ישראל בארצות המזרח השכנות לארץ-ישראל ומהן פשט לארצות אשכנז. הספר "חמדת ימים" עשה פרסום רב לתיקון זה ואף קבע את מתכונתו הדומה ל"סדר ליל פסח". לימים הוצא הקטע על ט"ו בשבט מתוך הספר "חמדת ימים" ונדפס בקונטרס נפרד בשם "פרי עץ-הדר".



סדר ה"סדר" אלה יסודותיו של סדר ט"ו בשבט: שתיית ארבע כוסות ואכילת שלושים מיני פירות. ליד שולחן מקושט בפרחים ועליו נרות דולקים, מסבים בצוותא כל בני המשפחה, וברוב טקס אוכלים משפע הפירות, שותים יין וקוראים פרקי תנ"ך, וכן קטעים מן המשנה, מהתלמוד ומספר "הזוהר", ואף נושאים תפילה מיוחדת לברכת העץ, טיבו וטבעו. אחד המנהגים הבולטים הוא סדר שתיית ארבע כוסות יין. שתיית יין זו מסמלת את המעבר בין עונות השנה, וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגוני יין - מעבר מלבן לוורוד (מעורב אדום ולבן) ובסוף אדום.



חלוקה מקורית של הפירות מביא המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים". לדעתו יש סדר קבוע באכילת הפירות, ועצם חלוקת הפירות מדגישה את העולמות השונים. העולם הראשון הוא עולם העשייה, המסומל בפירות נקלפים שתוכם נאכל. העולם השני הוא עולם היצירה, המסומל בפירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק, ואילו הגבוה שבעולמות הוא עולם הבריאה, המסומל בפירות שנאכלים בשלמותם - קליפה ותוך.

מראשית ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג, אות ומופת לשיבת העם לארצו. התנועה הקיבוצית, שהעניקה ציביון ארץ-ישראלי לחגים, יצרה את הקשר בין סדר ט"ו-בשבט והמפעל הציוני. ארון הספרים היהודי, רובו ככולו, עמד לפנינו כשערכנו את ההגדה שלפניכם. יודעים אנו כי גיבוש הנוסח הסופי של הגדת ט"ו בשבט יימשך ודאי שנים רבות. אנו מאמינים ומקווים שבעוד דור או שניים יוחג סדר ט"ו בשבט בכל בית בישראל, וההגדות שנכתבו ושתיכתבנה יתגבשו לכלל נוסח חגיגי אחד.
 

אשת נח

New Member
d787106qj6.jpg
 
חלק עליון