• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

חנוכה-נצחון האמונה

liori24

New Member
חנוכה

חנוכה - נצחון האמונה

סיפור חנוכה מתחיל עם שקיעת ממלכות בבל ופרס, ועליית האימפריה היוונית, בראשות אלכסנדר מוקדון. הופעתו של אלכסנדר מוקדון ומסע כיבושיו התאפיינו, בשינוי התפיסה התרבותית של העולם. הוא הביא עימו את התרבות ההלניסטית ושאף ליצור באמצעותה תרבות כלל-אנושית. אלכסנדר מוקדון הניח שאחידות תרבותית וחברתית תיצור תשתית לאימפריה יוונית יציבה, שלא תהיה מאויימת ע"י עמים שיתנגדו לדרכה ולתרבותה.

באותה תקופה, התרבות היוונית סימלה בעולם העתיק את הקידמה. חכמי יוון פיתחו את הפילוסופיה ואת מדעי הטבע, את השירה, את האמנות ואת תרבות הגוף. השלטת תרבות זו על רוב עמי האימפריה שהיו נתונים תחת שלטון יוון, לא היתה קשה במיוחד. לעומת תרבותו של העולם העתיק, היתה התרבות ההלניסטית מתירנית ומשוחררת ממעצורים רבים, והיא קסמה להמונים.

בשנת 300 לפני הספירה, לאחר מות אלכסנדר, התחלקה ממלכתו בין כמה משרי צבאו. שניים מהם קיבלו לידיהם את ממלכות המזרח: תלמי שלט על מצרים, וסלבקוס על סוריה, עירק (בבל), פרס, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו, שעד אליה הגיע אלכסנדר בכיבושיו המהירים והמזהירים.

ארץ-ישראל היתה נקודת העימות בין שתי הממלכות היוונית, ועברה מיד ליד מספר פעמים. במרבית מאה השנים הראשונות היא היתה נתונה תחת שלטון תלמי. בשנת 200 לפני הספירה עברה הארץ לשלטון סלבקוס, שבו מרדו המכבים 37 שנה לאחר מכן. התרבות ההלניסטית היתה השלטת בשתי הממלכות, והוסיפה לחלחל לשורות העמים ולבסס את מעמדה כתרבות האחת, האוניברסאלית.

בלב האוקיינוס האנושי, שקיבל על עצמו את התרבות היוונית, היו רק ירושלים וארץ יהודה 'כיס גיאוגראפי' זעיר, שיושביו דחו את תפיסת העולם החדשה. בימי תלמי הניחו היוונים ליהודים לחיות כרצונם ועל-פי אמונתם. תלמי אף ראה בתורת ישראל נכס תרבותי רב-ערך, וביקש משבעים מחכמי ישראל לתרגמה ליוונית. תרגום זה, שנערך במצרים, ידוע בכינויו 'תרגום השבעים' או הספטואגינטה.

אט-אט החלה להתפתח בתוככי העם היהודי תופעת ההתייוונות. צעירים חסרי שורשים נסחפו אחר היופי החיצוני והחופש המוסרי של התרבות ההלניסטית. ובהמשך הזמן חילחלה ההתייוונות גם אל האריסטוקרטיה היהודית. השיכבה האמידה של העם אימצה את תרבות יוון, שהיתה באותה עת כרטיס-כניסה חברתי וכלכלי לעולם הגדול.

עם עליית אנטיוכוס לשלטון השתנה המצב לרעה. העם היהודי הקטן, שישב על צומת-דרכים אסטרטגי של הארצות הכבושות, ודבק במנהגיו הבדלניים, הדאיג אותו. בשלב ראשון, ניסה אנטיוכוס להקים בירושלים משטר שיהיה נוח לו ולמזימותיו. את הכהן הגדול, חוניו, העביר מכהונתו ומינה תחתיו את המתייוון יאסון. בהמשך הדיח אנטיוכוס גם אותו ומינה את מנלאוס, מתייוון קיצוני יותר מיאסון. ירושלים הפכה ל'פוליס' - עיר-מדינה יוונית ומוסדות יווניים וגימנסיון התגוששויות הוקמו בה. באותה תקופה החל תהליך התיוונות מואץ שנגס חלקים נכבדים מעם ישראל. רק גיבורי כח, שניחונו במסירות נפש, הצליחו לעמוד במסע הפיתויים והאיומים.

מפלגת המתייוונים קיבלה את מלוא הגיבוי של המעצמה הגדולה שמעבר לים. המתייוונים התייחסו לתורה ולמצוות כאל אמונות נושנות, שאבד עליהן הכלח. את עצמם החשיבו כנושאי דגל הקידמה והתרבות, אנשי העולם הגדול והמודרני. נאמני התורה נתפסו בעיניהם כחשוכים ופאנטים.

בעצת יועציו הגיע אנטיוכוס למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם כן יפגע בדתם. הוא הכריז על גזירות האוסרות את חוקי התורה: אסור לשמור את השבת, אסור לערוך ברית-מילה ואסור לקדש את החודש, כלומר, לשמור על לוח השנה היהודי. גם בית המקדש, מעוז רוחו וקדושתו של העם, חולל בידי עובדי האלילים היוונים ובני בריתם המתיוונים.

באופן פארדוקסלי, דווקא הגזירות הללו, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולנצחונם של נאמני התורה. כאשר הגיע העם לנקודת המשבר האחרונה - פרץ המרד.

המרד פרץ במודיעין, כפר של כוהנים ממשפחת החשמונאים. בראש הכפר עמד מתתיהו בן יוחנן הכהן וחמשת בניו: יוחנן הגדול, שמעון התרסי, יהודה המכבי, יוחנן הוופסי ואלעזר החורני. קבוצת חיילים יוונים ריכזה את תושבי הכפר היהודים במרכז הכפר. היוונים הקימו מזבח אלילים. מפקד הצבא פנה אל מתיתיהו וציווה עליו להקריב קרבן על המזבח לאליל יווני. מתיתיהו סירב. אחד המתייוונים היהודים קם וניגש להקריב חזיר על-גבי מזבח האלילים. חילול הקודש היה נורא! הלב נקרע מצער. מתתיהו הזקן לא היסס. התנפל על המתייוון עובד העבודה הזרה, כשהוא שולף פגיון נסתר מקפלי בגדיו. חמשת בניו שניצבו סביבו, התנפלו אף הם על החיילים היוונים. ואז החל המרד!

משפחת החשמונאים נמלטה להרים והמשיכה לנהל משם את המלחמה נגד היוונים. הם בזו לחיי התייוונות, והעדיפו את המוות, את מות הקדושים. אט-אט הצטרפו אליהם יהודים נוספים, אשר יצאו להילחם בחירוף נפש על חירותם הדתית. חיל המצב האיזורי הובס, תגבורת יוונית הגיעה, וגם היא נחלה מפלה. הבורא סייע למכבים שמסרו נפש על אמונתם. למרות חולשתם הצבאית ומספרם הזעום, הנצחונות ליוו אותם בדרכם.

במהלך המלחמה נפטר מתתיהו הזקן. בנו, יהודה, מונה למפקד. הוא ניהל לוחמה אמיצה אך מחושבת. בטחונו בצור ישראל מילא את לבו. החשמונאים נחלו נצחונות מקומיים, אך חשובים. המורל בכפרי היהודים עלה. יהודים נוספים הצטרפו אל שורות יהודה המכבי. בהמשך נערכו קרבות פנים אל פנים מול גונדות יווניות ומול פילי מלחמה אימתניים. הללו קרסו מול נאמני ה'. צבא יהודה ראה את יד ה' עומדת לימינו.

יהודה שאף להגיע לירושלים ולטהר את בית-המקדש. הוא חסם את תגבורות הצבא היווני ופינה לעצמו דרך אל עיר הקודש. בקרב האחרון והמכריע שנערך סמוך לירושלים, כאשר ליסיאס, מפקד צבא היוונים, הטיל למערכה את מיטב כוחותיו - למעלה מארבעים אלף חייל המצוייד במיטב הנשק ובמכונות מלחמה אדירות, גבר עליהם צבא החשמונאים הדל והעלוב והדרך לירושלים נפתחה!

החשמונאים מיהרו אל בית-המקדש. שם מצאו הרס וחורבן, פסלים ואלילים אותם הותירו היוונים. שברון הלב היה נורא. הם מיהרו לטהר את המקום הקדוש ולהכשירו לעבודת ה' - משאת נפשם.

בכ''ה בכסלו, בשנת ג' אלפים תקצ''ה לבריאת העולם, 165 לפני הספירה, נערכה חנוכתו המחודשת של בית המקדש. ביום זה נמצא פך שמן קטן וטהור, חתום בחותמו של הכהן הגדול. נעשה נס, והשמן הספיק לשמונה ימים, עד שהושג שמן טהור נוסף להדלקה תמידית של המנורה.

בפרספקטיבה היסטורית, אנו מבינים היטב, כי דווקא דבקותם של היהודים בדתם ובאמונתם, היא זו שנתנה לנו לא רק את חג החנוכה, אלא גם את עצם הישארותנו כיהודים. בזכות אמונתם העזה נותר העם היהודי חי וקיים.




נצחון המכבים ומשמעותו הנצחית

בחנוכה אנו מדליקים נרות במשך שמונה ימים. ביום הראשון אנו מדליקים נר אחד ומוסיפים נר נוסף בכל יום. להדלקת נרות חנוכה אין כל קשר לניצחון הצבאי של המכבים על צבאות האימפריה היוונית. הנר מסמל את הצד הרוחני של האדם, את התורה שניתנה בסיני, הקשורה בקשר בל יינתק לנשמת האדם.

בכך ניתן להסביר מדוע אנו מדליקים "נר נשמה" לזכר נשמת אדם שהלך לעולמו. שכן הנר מסמל את הנשמה, ולנפטר אין גוף אלא נשמה בלבד.

פרט נוסף המרחיק את הדלקת הנרות מהדימוי הצבאי הוא מקום ההדלקה. ההדלקה מתקיימת בחוג המשפחה; לעומת זאת, מקומן של חגיגות ניצחון הוא ברחובות. במצעד צבאי בו משתתף המון העם. משינויים אלו ניתן להבין את הרעיון הטמון בהדלקת הנרות.

כאשר החשמונאים קבעו את צורתם הסמלית של ימי החנוכה, הם בקשו להעניק להם מימד שיבטא את נצחונם על היוונים. ניצחון צבאי ניתן לחגוג במשך מספר דורות, כל עוד נותר זכר לעליונות שהושגה הודות לנצחונות, קיים ערך לחגיגות צבאיות אלו ותו לא. אולם עם השתלטות הרומאים על מלכות החשמונאים, שוב לא היה טעם בחגיגה זו. באמצעות הדלקת הנרות, השכילו החשמונאים לבטא את הגרעין הנצחי שהיה חבוי בנצחונם, את הפן הרוחני של ההתקוממות נגד היוונים. ואמנם תוקפו של ההישג הרוחני לא פג עד עצם היום הזה והוא קיים לעד.

המכבים הפכו לדמויות נערצות אצל רובו של העם. יהודה המכבי ואחיו עסקו אכן בניהול מלחמה, אולם, בראש ובראשונה הם היו חכמי תורה וחברי הסנהדרין. שילוב זה של "ספרא וסייפא" (הספר והחרב), היה מקובל ומצוי בין מנהיגי העם היהודי בדורות עברו, בימי משה ויהושע, בימי דוד ושלמה ובתקופות נוספות. יהודה המכבי ואחיו החשמונאים ראו את הניצחון באספקלריה רוחנית, ובהתאם לכך עיצבו את מצוות החג שנותרו לדורות נצח.

כאמור, היציאה למאבק מול האימפריה היוונית נשאה אופי רוחני מתוך מגמה שהעם לא יאבד בגלי ההתייוונות ובגזרות השמד שאיימו להכחיד כל זיק רוחני שנותר אצל הנחבאים במערות יהודה. מסיבה זו, גם הניצחון נשא בעיקר אופי רוחני: נצחון הרוח על האלילות היוונית.

לאחר שגורשו היוונים, חיפשו המכבים שמן טהור בכדי להדליק בו את המנורה שבמקדש. הם מצאו פך אחד, אשר כמות השמן שבו הספיקה להדלקה ליום אחד בלבד. אולם אירע נס, ושמן זה דלק במשך שמונה ימים. מהשמים הוכיחו להם את חשיבות הדלקת נרות המנורה בשמן טהור ומהו הגורם האמיתי לניצחון של קומץ הלוחמים על המעצמה היוונית העולמית האדירה - עליונות רוחנית, התורה שנשמרה בקדושה ובטהרה מול ניסיונות ההלניזציה של היוונים וגרוריהם. היא שהביאה לניצחון.

החשמונאים לא תלו את ניצחונם בגבורתם הגופנית. הם הבינו שתורת ישראל היא זו שניצחה את חכמת יוון ואת כח הזרוע של נושאי דגלה. ניצחון זה אנו ממשיכים לחגוג לאורך כל הדורות, כאשר אנו מדליקים את נרות החנוכה על אדן חלון ביתנו.




"בימים ההם - בזמן הזה"

נוסח הברכה שאנו מברכים בעת הדלקת נרות חנוכה הוא: "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". נוסח זה מגלה, שהניסים, החסדים וההארות שנעשו בימי מתתיהו כהן גדול, מתגלים גם בזמן הזה. ימי החנוכה מהווים לא רק תזכורת למאורע שהיה אי פעם בעבר הרחוק. בימי החנוכה נגנזו סגולות רוחניות, ובהדליקנו את נרות החנוכה אנו מתקשרים לאותן הארות וזוכים לשפע ממרום.

מעשיהם של החשמונאים העידו על התקשרות פנימית אמיצה עם הקב"ה ועם תורתו. התקשרות זו התגלתה כלפי חוץ בנכונותם להלחם במסירות נפש למען קדושת עם ישראל ובשאיפתם הכנה להדליק את מנורת בית המקדש בשמן טהור. רצון פנימי זה, הוא שגרם את התרחשותם של ניסי החנוכה. הניצחון המרשים והשמן המועט שדלק שמונה ימים, היו תוצאה של אותה דביקות פנימית עמוקה. היה זה הד חוזר ממרום לבקשתם של ישראל להתקשר עם הבורא. החשמונאים ביקשו את ההארה של הקב"ה, וה' האיר להם פנים.

לנוכח העובדה שכל אותו מאורע, מקורו במסירות נפש פנימית ועמוקה, ההארה הרוחנית שהודלקה באותם הימים, עדיין חיה, קיימת ומאירה. סגולתם של נרות החנוכה, להאיר בליבנו פנימה מהארת הימים ההם ולעורר את האהבה הישנה לבורא כבימים ההם, עדיין קיימת.

נס הנצחון על היוונים ונס פך השמן, אף על פי שהינם גילויים שונים, לאמיתו של דבר שורשם אחד. מלחמתם של מתתיהו ובניו נגד היוונים לא היתה מלחמה למען עצמאות מדינית. המערכה נסבה אודות נסיונם של היוונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". היוונים ביקשו להנהיג בישראל את תרבות הגוף ואת טיפוח החומר. לעומתם, ניצבו הכהנים הקדושים, שנלחמו על השלטת הרוחניות והטוהר. מאחר שהקדושה והטוהר היו מטרת מאבקם, מהשמים נלחמו לצידם של החשמונאים והנחילו להם נצחון מופלא של מעטים שגברו על הרבים.

גם נס פך השמן, על אף היותן גילוי שונה, עולה הוא בקנה אחד עם נס הנצחון. שמן לא היה חסר באותם ימים, אך לא שמן טהור. המכבים ביקשו להאיר את מקדש ה' בשמן טהור, ולכן, סייעו להם בצורה על טבעית. היתה זו הופעה אלוקית שהעידה, כי טהרת ליבם אכן עלתה לרצון לפני אדון הכול.

נמצא איפוא, ששני הניסים היוו בפנימיותם ענין אחד, הנזכרים בזכרון אחד - הדלקת הנרות.

זאת ועוד, על ידי העמקה בדבר נווכח, שמבחינה רעיונית שרשרת מאבקי החשמונאים כנגד משעבדיהם היוונים הינה בעצם מלחמה על שלטון הטוהר.

היוונים ביקשו להשליט בארץ ישראל את אליליהם ואת תרבותם האלילית. במרכזה של תרבות זרה זו עמדו פיתוח הגוף וטיפוח היופי החיצוני עד כדי סגידה. היהדות דוחה גישה זו. לגופו של האדם נודעת חשיבות רק מכח היותו נרתיק לנשמה. שהרי הגוף הוא הכלי העיקרי שהופקד בידיו מאת הבורא, כדי להוציא לפועל את השליחות שהוטלה על האדם בעולם הזה. לעומת זאת, גוף החסר קשר לנשמה, מאבד את ערכו וחשיבותו.

החשמונאים, יצאו חוצץ נגד הנסיונות להחדיר לאומה תרבות זרה זו.

אור החנוכה הודלק בשלהבת השאיפה העמוקה לטוהר שקיננה בלבבות, וביטוי החיצוני היה בנס נצחון הטהורים ובנס השמן הטהור שדלק הרבה מעבר לכל חישוב טבעי. אור זה עדיין ממשיך לדלוק ולהאיר. בנרות החנוכה שאנו מעלים, מתאחדים אנו בקשר פנימי עם אותו אור נצחי.

בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, דלקה בו המנורה הטהורה, שהיוותה עדות מתמדת וגלויה לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. בעוונותינו הרבים איבדנו את משכן הקודש. אולם אור המנורה לא כבה, אלא רק נגנז. הנשמה היהודית, שעליה נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", הינה ניצוץ מאותו אור גנוז. האדם הינו "עולם קטן", אור זה מלמד שקיימת השראת שכינה בלבבות ישראל.

אמנם זוהר אורו של "נר ה' – נשמת אדם" קטן וחלוש, אולם נרות החנוכה מלמדים, שאף אם נר זה קטן הוא בכמותו, כיון שטהור הוא, סופו לדלוק לנצח נצחים. אמנם אורו מועט, אולם הוא עתיד להתגבר. כשם שבאותם ימים, המעטים ניצחו את הרבים, כך עתיד מעט האור לדחות הרבה מן החושך.

על נרות קדושים אלו נאמר ש"אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". חלילה לנו לנצל אורות טהורים אלו לשימוש חומרי כלשהו. אולם רשאים אנו, ואף חייבים, לראותם, להתקשר אליהם, ולאורם ניסע לעד.



נצחון האמונה היהודית

מלחמת הגבורה שניהלו החשמונאים נגד היוונים, מלחמה שנסתיימה בנצחונם המופלא, היתה מערכה רוחנית ביסודה. אמנם בסיומה של המערכה זכה עם ישראל לפרוק את עול המשעבדים הזרים גם מבחינה מדינית, אולם עיקר המערכה היתה נטושה אודות ערכים רוחניים. היתה זו מלחמת קודש נגד חדירת תרבות יון לארץ הקודש ונגד השתרשותה בקרב העם.

חכמינו הגדירו את מהותה של תרבות יון כ"חושך". על הפסוק (בראשית א, ב): "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", פסוק המתאר את מצב העולם בטרם הופעת האור, דרשו חכמינו במדרש: "חושך - זו גלות יון, שהחשיכה את עיניהם של ישראל" (בראשית רבה ב, ב).

אין הכוונה לחושך פיסי המוגדר כהעדר אור, אלא לחושך מהותי, כשם שנאמר במכת החושך שהיתה במצרים: "וימש חושך" (שמות י, כא) - חושך מוחשי, ולא רק סילוק והעדר של האור (כדברי רש"י שם). כך גם חשכות יון היתה התגלמות של חושך מציאותי.

החשיכה של יון היתה מעין מסך שמנע בעד קרני האור לעבור דרכו. אחד המסכים הבולטים ביותר בתחום זה, מסך הגורם להחשכת ההארה של האמונה בלבבות, הוא הטבע. חוקי הטבע הנגלים לעינינו תדיר בסיבתיות קבועה של סיבה ומסובב, עלולים להשכיח מהלב את מציאות הבורא, שבמאמר פיו מתקיימים חוקי הטבע. תופעות הטבע המופיעות בעולם בחוקיות קבועה ומסודרת, עלולות להסתיר את האמת הגדולה שיש מנהיג לעולם, שלא זו בלבד שהוא מתערב בצורה פעילה בכל הנעשה בתבל, אלא שקיום הבריאה עצמה תלוי ברצונו בלבד.

אכן, זה היה עיקר עיסוקה של מלכות יון. היוונים חרטו על דגלם את חכמת העיסוק בטבע ובחוקיו, בלי שקישרו את המציאות למקורה האלוקי.

אין כל דופי בעיסוק בטבע ובחוקיו, כאשר חושפים את הסדר הנפלא השורר בו, ומסיקים מכך מסקנות מעשיות האמורות להיטיב עם האדם ולשפר את איכות חייו. אולם כל זאת נאמר כאשר חיים על פי ההכרה שלטבע קיים מפעיל, שיצירה מופלאה זו קשורה בקשר מתמיד ליוצרה. כידוע, "הטבע" הוא בגימטריה "אלקים", בכך יש רמז שהקב"ה הוא יוצר הטבע, ומתוך ההתבוננות בטבע ניתן להגיע להכרת האלוקות.

במבט האמונה, הטבע וחוקיו הינם רצון אלוקי מתמיד. הסדר המופתי השורר בבריאה, מאפשר לאדם לפעול במסגרתה ולהפיק ממנה תועלת מרבית.

במה דברים אמורים? כאשר מקשרים את היצירה אל יוצרה, ואין שוכחים אף לרגע קט, את נוכחותו המתמדת של הקב"ה בבריאה. לעומת זאת, כאשר מנתקים את הבריאה מהבורא ומתייחסים אליה כאל יישות עצמאית. זוהי גישה חשוכה שעוצמת אפילתה גוברת ככל שהשנים מתקדמות, והאדם ממשיך לחיות בתוככי חושך ההשקפה.

גזרות היוונים נועדו להחליש את האמונה בלבבות היהודיים ואת קיום המצוות. נצחון המכבים היה איפוא גם נצחונה של האמונה.




חנוכה שמח
 
חלק עליון