ענווה

הר של ענווה

המדרש מספר, שכאשר הקב"ה התכונן להעניק לנו את לוחות הברית,
ניגשו אליו כל ההרים והפצירו בו שעליהם תינתן התורה.
כל אחד מהם שטח את טענותיו וניסה להסביר, מדוע לדעתו, דווקא הוא הראוי ביותר,
שעליו יינתן הספר הקדוש. "אני הגבוה מכולם ולכן ראוי שעלי יינתן ספר התורה!", אמר אחד ההרים.
"לא", ענה לעומתו הר אחר. "אני ההר התלול מכולם ולכן ראוי, שעלי יינתן ספר התורה!"

אחד אחרי השני, שטחו ההרים את טענותיהם בפני הקב"ה,
אך בסופו של דבר, הקב"ה בחר בהר סיני - לא משום שהיה הכי גבוה או הכי רחב
(להפך, הר סיני איננו מיוחד כלל בממדיו הפיזיים!),
אלא משום, שלדברי המדרש, היה זה ההר העניו ביותר מבין כל ההרים בעולם.

"עקב ענוה יראת ה' עשר כבוד וחיים"
ועל כך פירש רש"י "ענוה עיקר והיראה טפילה ועקב לה מדרס לרגליה"
לדברי רש"י יראת ה' טפילה, כלומר נסמכת על ענווה.
ענווה היא תנאי הכרחי ליראת ה' .

ענווה וגאווה
על כל יהודי להיות שפל רוח בפני כל האדם.
כמו שנאמר על משה רבנו שהיה
"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
וכל המתגאה כאילו כפר באמונת ה', כמו שנאמר:
"ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך".

אפשר להגיע לשמחה ע"י ענווה שנאמר לענוים נתן חן.
חן -מתנת חינם
חן-חכמה נסתרת
חן-לשון חנינה ,רחמים.

אחד מסמלי המצה שהיא מסמלת ענווה,
הואיל והיא נשארת רזה ודקה ולא מתנפחת כחמץ.
לפי דעת מהר"ל היא מסמלת את החירות,
כי החירות היא הנאמנות לעצמיות האדם
ללא התפחה ,כמו הלחם המותפח על ידי השמרים
המסמלים גאווה
רעיון אחר מדבר על האותיות הזהות במילים "חמץ" ו"מצה",
כאשר האות השונה היא ח' וה'.
האות ח' סגורה, דבר המבטא גאוה וישות עצמית,
בעוד האות ה' פתוחה כלפי מעלה, כסמל להתבטלות בפני אלוקים.

כשאדם מקטין את עצמו ומתמלא ענווה
הרי הוא מתקרב לעצמיותו הנקודתית
ומרכז נשמתו מתגלה אליו בכל הוד תפארתו

ערפילי טוהר קכ"ה