תפילה

"ואתחנן"- תפילה

תפילה-שרש פלל,כמו מילים דומות
סלל,צלל,הכוונה לחתירה ליעד מסוים
להתפלל אומר שהיעד הוא להתחבר למי שאמר והיה העולם
להתפלל במדויק,לא למלמל
כתוב במסכת ברכות דף ב':
"אל תעש תפילתך קבע, אלא תחנונים".
לא להתרגל אלא לכוון.
תחנונים לשון חן
להתפלל עם חן,חכמה נסתרת.
תפילה עם כוונות הלב
כתוב בתלמוד הבבלי
"תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה"

התפילה היא לא למען בורא עולם אלא למעננו,
כאשר אנו מתפללים ומבקשים מאלוקים,
אנו בעצם מחזקים את אמונתנו שהכל ממנו יתברך.
ושרק הוא יכול למלא את חסרוננו
חז"ל אמרו שהתפילה היא "עבודה שבלב".
שעבודת התפילה מביאה לידי גילוי של המתרחש בלבו של האדם פנימה.
התפילה נותנת פורקן לנטיות הגנוזות בעומק הלב.

המבי”ט בספרו “בית אלוקים” (שער התפילה פרק ב') למד:
“כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה,
אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל ית'.
ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם,
ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית',
ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין,
וסוף השכר לבוא.
אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש,
שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפלה לא היה אומר אותה”.
ובפרק י”ב שם:
“כוונתו בתפלה לא להשגת תועלת המושג,
כי אם שמודיע ומכיר כי אין מי שיוכל להפיק רצון איש ואיש כי אם הוא יתברך“.

כך הגדיר הרב דסלר (מכתב מאליהו ד' 33) את עבודת התפילה:
“בתפילה מכיר האדם את בוראו שהוא המשפיע לו כל חיותו,
וגם את אנוכיותו, ולומד להכניע את עצמו לפניו”.
התפילה באה להשפיע על המתפלל, ולחזק את הכרתו בגדלות הבורא ובתלותנו בו,
ולא ל”השפיע” על הקב”ה.
או כלשון ה”עלי שור” (ח”ב שמ”ח):
“להתחנן לפניו ית' כדי לחזק את אמונתנו”.

"ואתחנן"= תפלה=שירה

"ואתחנן" בגימטריה "שירה"
שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפילתו.
ותפילה-עשרה לשונות נקראת תפילה-
ואחד הוא רינה,ומניין?
שנאמר:"ועתה אל תשא בעדם רינה ותפילה".
"ואתחנן"=כאמור"שירה"שצריך ניגון
ונעימת קול בעת התפילה,כעניין "כבד ה' מהונך"
כבד את ה' בקולך- ממי שחננך קול.
ד"א,"ואתחנן",לומר"שיויתי ה' לנגדי תמיד"-
שיראה עצמו המתפלל כאילו שכינה כנגדו,
כי נאמר"ואתחנן אל ה'"וכמו שאומר רבינו
"בעל הטורים"-שצריך לשים על לבו
לפני תפילתו
כי
ה'
הוא
כל יכול
ובידו
הישועה!

כל מילה בתפילה פועלת השפעות גדולות בכל העולמות,
כמו שנאמר:
“נתתי דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ”
(ירמיהו נ”א ט”ז).
וביאר הגר”ח מוולוז'ין :
שבתפילה נהיה האדם כביכול שותף להקב”ה ביצירת העולמות.

תפלה נוראה וקדושה מרבינו תם זיע"א


בספר יוסף אומץ (אות תפד): תפלה זו קבלה מרבינו תם: "האומרה בכל יום, אני ערב בדבר שלא יארע לו שום פגע רע בכל אותו יום ויצליח בכל דרכו".





ב

כל ענייני הוא תפילה
(רבי נחמן מברסלב)





"שמעתי בשמו, שאמר לענין המחלוקת שהיו חולקים עליו.
כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו')-
"כרום זלת לבני אדם"- 'אלו דברים העומדים ברומו של עולם,
ובני-אדם מזלזלין בהם, ומאי ניהו, תפלה'.
על-כן מחמת שכל עסקו תפלה. כי בענין תפלה היה מרבה לדבר עם אנשיו,
והזהירם מאד להרבות בתפלה והתבודדות ושיחה בינו לבין קונו,
כמבאר בספריו הקדושים ויותר מזה הרבה לדבר עמנו
וחזק אותנו בהתחזקות בלי שעור, להרבות בתפלה והתבודדות.
על-כן בני-אדם מזלזלין בו ומבזין אותו וחולקין עליו,
כי כל עסקו הוא תפלה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם,
ובני-אדם מזלזלין בהם. והבן".

(ליקוטי תנינא, סימן צג)

כתב בעל ´חתם סופר´:
<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>תפלה עולה בגימטריא-515,
ואתחנן עולה בגימטריא515.
כשנוסיף למנין זה-(515),את אותיות שם הויה(26),נקבל-541,
שהוא בגימטריא-ישראל.</span>

בכך יש רמז שכאשר ישראל דבקים בקב"ה,מתקבלת תפילתם,
ככתוב
<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>:"ואתם הדבקים בה´ אלהיכם,חיים כולכם היום". </span>

המילה תפילה פרושה התחברות.
כמו פתיל המחבר
ובלשון המשנה:
´התופל כלי חרס´-
אדם המחבר חתיכות חרסים ויוצר מהם כלים.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום"

וכן לרמוז,כי "אתם" אותיות "אמת".

רמז לאורות המקיפים שהם כ"א

פעמים "אהי'ה" והם בגימט' "אמת".

(21*21=441 )ולזה אמר ע"י

"אתם הדבקים בה' אלהיכם" על ידם

"אתם" "חיים כולכם היום"-שמשפיעים

בכם ושומרים אתכם"(אדרת אליהו)

אמר רבי אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? (קילשון)
לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום,
אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת אכזריות למדת רחמנות”.
ובמסכת יבמות (ס"ד.):
“א”ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר?
מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,
כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב”ה ממדת רגזנות למדת רחמנות”.

המתפלל על חברו נענה תחילה

אמר רבי יוסי בן דורמסקית סימן זה יהא בידך,
כל זמן שאתה מרחם על חבירך המקום מרחם עליך.

אברהם מפני [שבקש] רחמים על אבימלך ונתפלל בעדו
מיד נטל שכרו
שנ' ויתפלל אברהם [אל האלהים] וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו
(בראשית כ' י”ז),
ומה שכר נטל, שנפקדה אשתו וילדה לו בן”.

מאת הרב משה ארז דורון שליט"א:

תפילה
"ואדם אין"העבודה הרוחנית הראשונה שנעשתה על ידי אדם מעולם.
המצוה הראשונה שקוימה בתבל.
הקשר הראשון בין אדם לבוראו - תפילה.
כותבת התורה (בראשית פרק ב' פסוק ה'):
"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה".
ומבאר רש"י: "טרם יהיה בארץ - עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם
בשישי קודם שנברא האדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, (ומקשה רש"י והלא)
ובשלישי שכתוב "ותוצא" לא יצאו? (ומסביר) אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום שישי.
ולמה? "כי לא המטיר" לפי ש"אדם אין לעבוד את האדמה",
ואין מכיר בטובתן של גשמים,
וכשבא האדם וידע שהם צורך לעולם - התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים".

מדברי רש"י אנו למדים שסדר הדברים כך היה: בתחילת בריאת העולם הצמחים לא צמחו ממש ,
רק עמדו על פתח הקרקע (ביום השלישי לבריאה), ומשנברא אדם (ביום השישי לבריאה)
הבחין שעדיין חסר דבר מה בבריאה ובחכמתו ידע שמה שחסר הוא הגשם.
אז - התפלל אל ה' וביקש את רחמיו, ומיד כשירד הגשם - החלו הצמחים לצמוח...

מתוך העיון בדברי רש"י מתגלים לנו דברים רבים ונפלאים אודות מצוות התפילה.
מה שעורר את אדם הראשון להתפלל הוא דווקא החסרון.
בדומה לזה, אחת מן הסיבות העיקריות לכל החסרונות האנושיים
היא - לעורר את האדם לתפילה.
להכיר במוגבלותו וקטנותו מחד ובגדלות הבורא מאידך,
ועל ידי זה - לפנות אליו ולבקש את טובתו וחסדו.
יכול היה הבורא להמציא לאדם את כל הצטרכויותיו בנקל.
לבוראו עם פרנסתו, עם בת זוגו, עם רפואתו ושאר צרכיו... אולם אז,
בנקל עלול היה האדם "ליפול" לתפיסת עולם מעוותת של "אני ואפסי עוד",
לגאווה חסרת גבולות, שתסלק מנפשו את שכינת האלוקים
(והלא גם היום, למרות חסרונותיו, עדיין מתקשה המין האנושי להיפטר מן המידה הרעה הזו).

ואין זה, חלילה, מין "שעשוע" אלוקי. אדרבא, האלוקים חפץ להיטיב לכל נברא ,
ולמלא באהבה את צרכיו של כל נברא. אולם מאחר שהתכלית האמיתית,
העליונה והעמוקה ביותר - היא להכיר את הבורא ולהתוודע אליו,
משרתת מציאות החסרונות את אותה תכלית.

המטרה בתפילה איננה למלא את החסרון.
ההיענות לבקשת האדם ומילוי חסרונו היא דבר צדדי,
שהלא, כאמור, גם בלא זה יכול היה הבורא למלא חסרונו.

הענין העיקרי הוא,
שבאמצעות החסרון זוכה האדם לפנות לבורא וליצור עימו קשר.
ועצם הפניה והקשר - הם הם התכלית.
הם הם הרווח האמיתי שהצמיחה התפילה.
(השלכה אחרת של העקרון הזה היא, שיתכן שאדם הקשור לאלוקיו ורגיל לפנות אליו,
"יחסוך" מעצמו את אותו סוג חסרונות שמגמתו יצירת קשר, שהרי הוא - כבר קשור...).

שבח והודיה

אמנם בקשת סיוע מן הבורא איננה לבד "תפילה".
תפילה, כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק א'),
כוללת יותר מזה."מצוות עשה להתפלל בכל יום,
שנאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם".
מפי השמועה (כלומר איש מפי איש במסורת התורה שבעל פה)
למדו ש"עבודה" זו היא תפילה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם",
אמרו חכמים - איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה....חיוב מצווה זו כך הוא -
שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא,
ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה,
ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו,
כל אחד לפי כוחו......וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו עד עזרא"
(כלומר שכל אדם חיבר בעצמו את תפילותיו, שזוהי, כדברי הרמב"ם,
עיקר מצוות התפילה, עד שבזמן עזרא עמדו אנשי כנסת הגדולה
ובכדי להקל עלינו חיברו את נוסח התפילה המוכר לנו היום מן הסדור).
בקשה ושאלה, אם כן, אינן אלא חלק מן התפילה
(אף שגם כאן ראוי להדגיש שאין הכוונה רק על בקשות למילוי צרכים גשמיים,
אלא גם, ואולי בעיקר, על מילוי צרכים רוחניים -
דעת, עצה, הדרכה וסיוע משמיים למלא את יעודנו הרוחני בעולם וכו').

בנוסף לאלו מבאר הרמב"ם שישנם במצוות התפילה שני חלקים נוספים:
שבח והודיה. הודיה, כדבריו,
היא "הודיה על הטובה שהשפיע לו",
כלומר על מילוי החסרונות.
וכמובן גם מדברי רש"י שהבאנו על חשיבותה הגדולה של הכרת הטוב לה'
וההודיה לו על כל שפע שהוא שולח, אפילו "טבעי" כמו הגשם.

וגם זה ממעלת החסרון, שבאמצעותו מבחין האדם מנין מגיע אליו השפע,
איננו מקבל אותו כמובן מאליו, ומודה למשפיעו. וכלשון רש"י,
שאילו היה יורד הגשם ללא תפילת אדם הראשון,
אזי היה האדם במצב של "אין מכיר בטובתן של גשמים",
ועל ידי זה היה עלול שלא להבחין כלל בחסד שבדבר...
(זו גם משמעות הברכות שאנו מברכים על כל מה שאנו אוכלים ונהנים ממנו - הכרת טובה).

אך הודיה, עם כל מעלתה וחשיבותה,
סובבת גם היא סביב החסרון.
שכן הבקשה פירושה פניה על מנת למלא את החסרון,
וההודיה היא הכרת טובה על מילוי החסרון.

החלק הנוסף במרכיבי התפילה הוא השבח,
ומבחינה מסוימת הוא נעלה על הבקשה וההודיה לאין ערוך.
שבח הוא ביטוי התפעלות הנפש מגדולת הבורא ורוממותו,
ללא קשר לחסרונותי האישיים.
זוהי יציאה והשתחררות מן החוג המצומצם
של המודעות לעצמו וחסרונותיו בלבד, והתנשאות
אל החוג האין סופי של מעשי ה', גבורתו, כוחו ויפי פעליו בחיי הזולת,
בהנהגת הברואים ובבריאה כולה.
ומבחינה כזו הוא מאפשר קשר עמוק לאין ערוך עם הבורא,
קשר שעשוי להיות השער לדבקות, לנבואה ולהתגלות אלוקות.
אך לו היה האדם מוותר על חלקי הבקשה וההודיה ומתרכז בשבח בלבד,
היה עשוי לשכוח את קטנותו, ודווקא על ידי השבח לשוב ולהלכד ברשת הגאווה,
המסתירה את פני ה', ועל כן - כולם כאחד נחוצים וטובים.

"נתיב לא ידעו עיט"

וכשם שמצוות האמונה היא היתד האחרונה שנותרת
לנשמות הדור האחרון להאחז בה, היא עיקר נסיונם,
ואם יעמדו בו - היא עיקר מעלתם,
כך גם מצוות התפילה הנובעת ממנה,
היא עבודתם העיקרית והמרכזית של "נשמות העקב"
בדור של "עקבתא דמשיחא", באחרית הימים האלה.
וכן כותב בפרוש רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של הארי ז"ל:
"ולכן צריכים (בעלי הנשמות שבדור האחרון) שישתדלו להרבות בתשובה
ושאלות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיושיעם מן הגלות ויגאלם" (שער הגלגולים הקדמה כ"ו).

וכן כתב רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן,
אודות מעלת התפילה ונחיצותה דווקא בדורנו:
"כי כנגד קליפת המן עמלק, שהוא בחינת אריכות הגלות של עכשיו,
שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה,
כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושוועות
וזעקות בלי שיעור, עד ישקיף וירא ה' משמיים...

כי תפילה למעלה מהכל וכולל כל החמישים שערים דקדושה..
.כי התפילה היא בחינת "נתיב לא ידעו עיט",
בחינת שער חמישים, שאין מי שהשיג אותו,
כי אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע הכח
של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים,
בפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו
שהוא רחוק מהשם יתברך.
כי אפילו המלאך הקדוש שמקבל תפילות מישראל
וקושר מהם כתרים לרבו אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה,
רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב בראש קונו...

ועל כן בגאולה האחרונה כתיב "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם",
"כי עיקר הגאולה השלמה העתידה לבוא הוא רק על ידי תפילה"
(לקוטי הלכות, הלכות העושה שליח לגבות חוב הלכה ג').