• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

סיפורים יפים !

אלזם

New Member
<span style='font-family:Times'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'><span style='color:green'>הגנן וגינתו:</span></span></span>

היה הייתה גינה ובגינה צמחו צמחים מסוגים שונים. כל צמח והייחוד שלו, כל צמח והצורה שלו, כל צמח והריח שלו. על הגינה שמר גנן. בתחילה לא הכיר הגנן את צמחיו, לא ידע איך להתייחס לכל אחד. מה לתת לו לאכול וכמה להשקות אותו. אך תוך זמן קצר למד להכיר את צמחיו. הוא כבר ידע שיש צמחים שפורחים בלי בעיה ויש כאלה שקצת קשה להם להתפתח וצריכים עזרה. הוא הכיר את אלה שפורחים בצבעים עזים. וגם את אלה שפורחים בשקט בדד. הוא ידע למי צריך להוסיף מים ולמי לתת לגדול לבד בלי להפריע. כך עוברים ימים וחודשים והגנן לומד להכיר כל אחד. לומד איך להתייחס בצורה מתאימה לכל אחד ותוך כדי עבודה אפילו בלי לשם לב הוא מתאהב בגינתו.הוא נהנה לבוא ולראות אותה מלבלבת וכואב לו שהיא קצת נובלת. כאשר הוא רואה צמח סגור שפתאום פורח זה עושה אותו מאושר לכל השבוע. ואם צמח פתאום קצת נובל הוא לא מפסיק לחשוב איך לעזור לו. כך יום יוםבא הגנן לגינתו ועובד אותה בלב שלם, עד ש..

פתאום הוא מרגיש קצת עייף. קצת קשה לו לקום כל פעם מוקדם קצת קשה לו לעבוד מידי יום.ואז הגנן מחפש שינוי ואט מזדחלת מחשבה בליבו.אוליי הגיע הזמן לתת לגנן אחר לטפל בגינה. אני כבר שבע עבדתי מספיק ולגנן אחר יהיה בודאי מה לחש.ישב הגנן וחשב ושקל את הדברים לכאן ולכאן התחבט ולא ידע מה לעשות עד שלבסוף החליט שבאמת הגיע הזמן לעזוב. ואם עוזבים צריך להיפרד אז הלך לגינתו הביט בפרחים התבשם מריחם ונהנה מפריחתם, אח"כ יצא משער הגינה והסתכל לאחור בפעם האחרונה. וכשדמעה מבצבצת מהעין הוא ידע שהגינה תחסר לו מאוד והוא תמיד יאהב אותה.

<span style='color:blue'>מוסר השכל: לכל סוף יש התחלה חדשה וחשוב לפעול עם סוף מעשה במחשבה תחילה הנה הגנן פה עייף זקן ותשוש אבל לפחות הוא ראה ביופי גינתו הוא ראה בעמלו הרב אשר השקיע בכפות ידיו וזה הסיפוק הגדול של לעשות משהו בחיים זה נותן את השמחה והאושר והאהבה כי לא מי שהראה דבר יפה או שנגרם לו טוב הוא אדם מאושר אלא מי שחווה את טובו הוא עם שהוא חוזה ביפה ופוגש בטוב סביבו-- והגנן חזה ביפה שעמל בכפות ידיו</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:purple'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>מטמון כפול:</span></span></span>

מעשה באכר עצל שקבל בירשה חלקת שדה. בא אל שדהו, השקיף עליו ואמר: -שדה מלא אבנים וסלעים קבלתי, מה אעשה בו? לשוא אשקיע בו כוחות, כי לא אזכה לראות ברכה בעמלי. עמר ומכר את שדהו בפרוטות, שכן בקש להפטר ממנו בכל מחיר.

האכר שקנה ממנו את השדה היה איש חרוץ. עמד ולקט את האבנים ועשה מהן גדר מסביב לשדה. עקר את הסלעים וסלל בהם דרך אל שדהו. כשעקר את הסלע האחרון מצא מתחתיו מטמון של זהב. שמח האכר מאוד אך לא הפסיק לעבוד בשדהו. חרש את האדמה במחרשה, זרע גרעיני חטה וראה ברכה בעמלו. כאשר קצר את התבואה אמר בשמחה:
אכן שדה מבורך נפל בחלקי מטמון כפול מצאתי בו

<span style='color:blue'>מוסר השכל לא כל הנראה לעין נראה ללב ולא כל הנראה ללב נראה לעין, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. תשקיע בכלי שיש לך תתבונן איך תוכל להוציא ממנו טוב והנה יצא טוב</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:#55E55E'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>סיפור על הרב אריה לוין זצ"ל:</span></span></span>

הרב אריה לוין זצ"ל ביקר פעם אצל הרופא עם אשתו שסבלה כאבים עזים ברגלה. הרופא שהכיר והוקיר את הרב, פנה אליו בשאלת שלומם וקבלם בכבוד, והציע את עזרתו. אמר הרב: מאחר וכואבת לנו הרגל, נאלצנו לבקש את רפואתך. אך הרופא עמד נבוך בשאלה, של מי? ולא ידע למי יגש ואת מי יבדוק! משום כבודו של הרב פנה הרופא מענין לעניין ושוב הציע את עזרתו, ושוב ענהו הרב אותו מענה. רק אז העיז הרופא ושאל: למי הכוונה "כואבת לנו הרגל"? את מי עליי לבדוק? ענה הרב בתמימות: הרי עליך לדעת כי כשלאשתי כואבת הרגל, הכאב כאילו אוחז גם בי, ואזי כואבת לנו הרגל.


<span style='color:blue'>מוסר השכל זוהי אהבה אמיתית שהבעל מרגיש בכאבה של אשתו ונמצא איתה גם ברגעים קשים</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:eek:range'><span style='font-family:Times'><span style='font-size:18pt;line-height:100%'>הזמנה לחתונה בירושלים:</span></span></span>

מעשה היה בביתו של ר' לוי יצחק מבדיצו'ב שעשה סעודת "תנאים" לאחת מנכדותיו (סעודה למשפחות החתן והכלה קודם החתונה) וקבעו זמן החתונה לשבת נחמו (שבת שלאחר ט' באב). הסופר כתב בתוך ה"תנאים": החתונה תהיה אם ירצה ה' בשבת נחמו בעיר ברדיצו'ב. כשקרא ר' לוי יצחק את "התנאים", קרעם לגזרים וקרא מתוך התרגזות: איך כותבים כי החתונה תהיה בברידיצו'ב, בשעה שאנחנו מאמינים ומצפים בכל יום למשיח שיבוא ויגאלנו ויקבץ את נפוצותינו לארצנו הקדושה? אלא כך צריך לכתוב: החתונה תהיה, אם ירצה ה' בשבת נחמו בירושלים עיר קודשנו. ואם חס וחלילה עד אז לא יבוא משיח צדקנו, תתקיים החתונה בברדיצו'ב. (שרי המאה, הרב י.ל מימון).

<span style='color:blue'>מוסר השכל ירושלים היא באמצע ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים וההיכל באמצע בית המקדש והארון באמצע ההיכל ואבן השתייה לפני הארון שממנה הושתת העולם ולכן כה חשוב לזכור את ירושלים תמיד גם ביום מכובד זה של החתונה</span>
 

אלזם

New Member
<span style='font-family:Times'><span style='color:eek:range'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'>המלך חלק 01 :</span> </span></span>

מאת: אביגיל !

בעיר מסויימת של ממלכה החליטו ה"נכבדים" בה להמליך עליהם מלך כל כמה חודשים. הראשון שיגיע לכיוון הממלכה הוא יקבל את הכבוד
ואכן מצאו מישהו המליכו אותו למלך והוא היה מבסוט נתנו לו מכל הטוב והטעם. ולימים שחלפו להם הגיע הזמן לשלחו לשלום. הוא היה כל כך עצוב אבל זהו המצב והלך לו לדרכו חסר כל.. פגש בדרכו בן אדם וסיפר לו על מה שעבר עליו.
הבן אדם התלהב ובהחלט הלך לכיוון הממלכה -המליכו אותו למלך- הרי יכול הוא לצוות מה שהוא רוצה אז וציוה שיבחרו לו איזשהו" אי" וישבנו בו כל מיני דברים חיוניים לאדם. אז הוא בנתיים מלך שהשומעים בקולו בנתיים עובדים בעבורו ובנתיים בונים מפלסים וכבישים וכל מה שצריך בתוך "האי"!
- כי כך דבר המלך. לימים המלך היה צריך לעזוב את שנת כהונתו בתור מלך..... מי יותר חכם המלך הראשון או השני? המלך הזה היה חכם... לאן הוא הלך שכביכול עכשיו מחוסר הוא?.... "לאי" שעבדיו עבדו והכינו לו לקראתו.

<span style='color:blue'>מוסר השכל: למה הדבר דומה? לאדם העובד את עצמו בלבד את יצריו בלבד עבד לעבד מאשר בן אדם שעובד את בורא העולם מלך מלכי המלכים אשר הוא זה שיתן לך גם שכר כשטיפטר מן העולם וגופך יהיה בקבר והרי אתה מחוסר כל אינך לוקח דבר כשגופך בקבר אולם נשמתך קיימת לנצח ואז תהנה בעולם הבא כי הלכת בדרך האמת ותקבל לך "אי" של ממש!</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:red'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>סיפור המלך 02:</span></span></span>

מאת: אביגיל


היה היה מלך מאוד מכוער. יום אחד כינס את כל הממלכה ואמר לקהל הרחב היש מישהו שמוכן לצייר אותי ממש ממש בדיוק בדיוק איך שאני נראה מי שיצייר אותי כפי שאני נראה יקבל חבית זהב גדולה.
מישהו אחד צעק אני. המלך אמר לו בכבוד קח את זמנך.
הגיע היום הגדול. המלך כינס את כולם שוב ואמר קבלו את הצייר ואת הציור שלי הרימו את הווילון
פתאום רואים באמת תמונה ממש בדיוק דומה כך נראה המלך. המלך כעס וצעק עליו מה זה כל כך מכוער ציירת אותי? עירפו את ראשו! המלך עשה שוב פעם כנס ואמר לקהל הרחב שוב היש מישהו שמוכן לצייר אותי יקבל 2 חביות של זהב. מישהו שני אמר למלך אני. המישהו הזה אמר לעצמו אם מציירים את בהמלך ככה והוא כועס אני כבר אדע מה לעשות. ביום הכינוס לציור המלך הורה הרימו את הוילון וראו "דוגמן" יפה תואר נראה כל כך טוב. המלך כעס ואמר לו זה בכלל לא נראה אני! עירפו את ראשו!
המלך שוב פעם עשה כנס ואמר יש מישהו שמוכן לצייר אותי יקבל 3 חביות של זהב. ומישהו שלישי אמר אני רוצה. המלך נתן לו את זמנו והגיע יום הורדת הוילון לראות מה צייר הבן אדם הזה. הוא צייר יער ונוף יפה וסוס יפה ואביר עליו כשראשו מופנה לכיוון שאי אפשר לראות כל כך את הפנים של המלך בעצם. המלך אמר ואוו זה ממש ציור יפה ואני מודה לך מאוד התרשמתי מאוד מאיך שציירת אותי קבל את הזהב ואת ברכותיי

<span style='color:blue'>המוסר השכל: סיפור זה בא ללמדנו על שקר החן והבל היופי וכי אי אפשר לשפוט אדם על פי מראהו וכי הווה כל אדם לכף זכות=בצדק תשפוט עמיתך וכי לכל אדם יש יתרונות וחסרונות את היופי שבו ואת המכוער שבו ולכן המלך שמח שמישהו צייר אותו בזווית שהיא יכולה להוות את 2 הדברים הללו כי בעצם לא ממש ראו את פני המלך בתמונה שצייר המישהו ה-3 ודיי לחכימה ברמיזה</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:green'><span style='font-size:15pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>שר המדבר:</span></span></span>

כשסיים אלוקים לברוא את העולם. החליט לחלק אותו בין שריו וקרא אותם אליו.ראשון השרים שהגיע היה שר הים. עוטה כולו גלים כחולים ותכולים ועל ראשו מצנפת אדוות גלים.מכיוון שבאת ראשון אמר אלוקים לשר הים:אעניק לך את החלק הגדול ביותר. אתה תקבל שני שלישים מהעולם: את האוקיינוסים האגמים והנהרות. בחלקך ישכנו כל הדגים והאלמוגים היפים הכרישים המסכונים והלוותינים הגדולים מכל חיות העולם. אליך יבואו אנשים ובע"ח והם יאהבו לשבת לחופיך.הלך לו שר הים שמח וטוב לב ואחריו נכנס שר ההרים גבוה ורם. ועל קצה ראשו פסגה מושלגת ויפה.שלום עליך שר ההרים בירכו אלוהים לך אתן את כל הפסגות המושלגות ואת רוח ההרים החזקה המחייה כל נפש. אעניק לך את התצפיות היפות ביותר בימי אביב את כל החיות שוכנות המצוקים את היעלים ואת הנשרים. בין רכסיך ישכנו משוררים גדולים ואל מרומי פסגותיך יעפילו אמיצי לב וכובשי ההרים.צהל שר ההרים ודילג לו לדרכו ואחריו נכנס שר היער עוטה עלוות עצים וברגליו סבוכים שורשים מפותלים.ברוך הבא אמר אלוקים לך אני נותן את כל הירוק שבעולם את הגונגלים המסתוריים והצפופים את שלל הפרחים והשיחים בצבעיהם העזים ואת ציפורי השיר הנהדרות שינעימו את אוזני המבקרים ביערותך. אני מעניק לך את כל החיות הגדולות את הקופים את הפילים הענקיים ואת הפרפרים הצבעוניים ואליך יבואו כל ההרפתקנים אוהבי הסכנות לחפש אתגרים ולתור אחר משימות.לפתע נשמע קול רחש ומול אלוקים הופיע שר המדבר.עייף וזקן השתרך שר המדבר כל כולו צרוב שמש ושדוף רוחות זקנו מלא אבק ועורו חרוש קמטים.עכשיו אתה מגיע? אמר האלוקים. עכשיו לא נותר לי דבר בשבילך.הצטער שר המדבר והתנצל: דרך ארוכה עברתי סלח לי. האם באמת לא נותר דבר עבורי?הביט אלוקים בשקו ונאנח: את כל האגמים הגדולים כבר נתתי. כל שנשאר לי זה מעיין זעיר באר כמעט חרבה וגב מים קטן לא יותר. את כל ההרים הגבוהים והגאים כבר חילקתי ונשארו לי רק כמה גבעות דלילות שאיש לא רצה וכמה ואדיות יבשים. את כל הצמחים כבר פיזרתי. ונשארו לי רק כמה שיחים קוצניים וכמה צמחים קטנים ואפורים שאף אחד לא לקח את האלקים הנוח והאביבי כבר חילקתי לכולם ונשאר לי רק אקלים קשה חם מאוד ביום וקר מאוד בלילה. בקיצור סיכם אלוקים יש לי להציע לך רק יובש גדול ולא יותר.נתעצב שר המדבר ושקע אל תוך עצמו לא נורא אמר לבסוף אם כן אחזור לי אל ביתי אל המדבר. אינני צריך דבר באמת.ראה אלוקים בצרתו של שר המדבר ואמר: לא,אני חייב לתת לך משהו. הפך אלוקים את שקו אך כל שנשפך ממנו היה חול רך וחם שיצר דיונות גדולות ורחבות.אל תצטער ניחם האלוקים את שר המדבר אומנם פסגות גבוהות ומושלגות לא קיבלת גם לא נהרות ארוכים ושוצפים צמחי פרא אין ברשותי להציע לך וגם לא פרפרים ובע"ח רעננים אבל אליך המדבר יגיעו כל ההוזים הנביאים והמתבודדים בין נקיקך ייאספו אוהבי השקט והטבע. ואתה המדבר מכיוון שאתה כל כך קשה אליך יתקבץ כל מי שיחפש בעולם את האמת הנקייה ואליך סיים אלוקים יגיע כל מי שיחפש אותי".

<span style='color:blue'>מוסר השכל: במקום שקט כשאדם לבד הוא הכי יכול להרגיש את עצמו עם הבורא מה שנקרא "התבודדות". לדבר עם הבורא. לעשות חשבון נפש. "רגע ברגעו נתבע האדם לשלם כל חובותיו לעצמו". אולם "לבדיות אינה בדידות ולא כל רוב אדם הוא ביחד" ולכן אם כבר האדם לבד זה הזמן הנכון להתבודדות. "אנשי סגולה יכלו להתבודד גם בתוך ההמון". וכמו "ששר המדבר הגיע אחרון וכביכול הגיע לא בזמן אחרי שכבר אלוקים חילק את הכל" אולם נשארו עוד כמה דברים חול.. שקט.. שלווה.. בדידות..וכן יבואו לשר המדבר כל מי שיחפש את הבורא לפיכך גם אדם שאם הוא בא לקב"ה ומדבר אליו ומבקש ונראה לו שהבורא לא נענה אליו צריך לדשדש במעשיו לראות היכן טעה לנסות להתחזק בסוף הוא יתן לך את בקשתך זאת ההזדמנות שלך כמו שלשר המדבר בסוף הבורא הביא לו משהו חשוב מאוד כך גם על האדם כל עוד אתה חי בעולם הזה, זה: "הלחזור בתשובה".( ראו ערך במדור: "לחזרה בתשובה")זה הדבר הכי טוב שבעולם </span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:purple'><span style='font-size:21pt;line-height:100%'><span style='font-family:Times'>זה בידך:</span></span></span>

תמיד אהב יוסי למצוא שאלות מתוחכמות לשאול את רבו. ביום מן הימים כאשר יצאה הכתה לשדה מצא יוסי פרפר וחשב: אסגור את ידי ואשאל את רבי אם הדבר שבידי חי או מת.
אם יאמר חי אלחץ ידי ואהרוג את הפרפר. וכך יראה הרב כי טעות בידו. אם יאמר מת אפתח את ידי ויעוף הפרפר.
הלך ושאל את הרב חי או מת? אמר לו הרב: אין הדבר תלוי אלא בידך!
והבין יוסי כי אכן הרב חכם וכנראה שקשה לעבוד עליו והבין שבאמת החיים בידיים של כל אחד ואחד.

<span style='color:blue'>מוסר השכל: כפי שנקרא הקטע "זה בידך" הוא מחזיק פרפר בידו שיכול או להמית אותו ע"י "מעיכה" או להחיות אותו לעוף לחופשי כך גם האדם.. יכול להחיות את עצמו ויכול להמית את עצמו. כשאדם עושה רע הוא נחשב כמת. וכשאדם עושה טוב הוא נחשב לחי. אם תעשה טוב תקבל טוב ואם תעשה רע תקבל רע. אם רואה בעיניים רע שם תקבל מכה, הולך ברגליים למקומות רעים שם תקבל מכה וכן הלאה, כי במקום בו אדם חוטא שם הוא מקבל מכה</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:eek:range'><span style='font-family:Times'><span style='font-size:24pt;line-height:100%'>השועל והדגים:</span></span></span>

שועל היה מהלך על שפת הנהר וראה דגים רצים ממקום למקום. אמר להם השועל: מפני מה אתם בורחים? -מפני רשתות שמביאים עלינו בני האדם-ענו הדגים.- אמר להם השועל:-רצונכם שתעלו ליבשה ונדור יחד, אני ואתם כמו שדרו אבותי עם אבותיכם? -אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? -אמרו הדגים- לא פקח אתה אלא טפש אתה!
-מה במקום חיותנו אנו מתיראים במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה-

<span style='color:blue'>מוסר השכל: הזורמים עם הזרם אינם זורמים עם עצמם, דג חי הוא שוחה נגד הזרם, הם לא נשמעו לזרם אימרותיו של השועל המבקש מהם לדור ביבשה שהרי מקום חיותם במים והם דגים חיים שמנסים לשרוד במקום שחיותם בו כל שכן האדם צריך לשרוד בעולם הזה עם כל הקשיים וחס וחלילה לא להתאבד ולאו דווקא במובן כפשוטו גם לא להתאבד בכך שאתה מוסר את עצמך לעשות דברים רעים חס ושלום. תשרוד בעולם הזה להיות כמה שיותר טוב. הזמן עובר מהר תנסה כמה שיותר ויותר לקיים מצוות לעשות טוב לקיים את המוסר האמיתי שהתורה שהבורא מחייב ומבקש זה יהיה לך לזכותך </span>
 

אלזם

New Member
<span style='font-family:Times'><span style='color:red'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'>מעשה ביהודי שבחר ב''רביי'' רפורמי להתדיין בפני הקב''ה: </span></span></span>

יהודי אחד נכנס ל''רביי'' רפורמי ידוע ואמר לו: ''אדוני הרב, בא אני מעיר רחוקה כדי לתבוע בעל דברים שלי לדין תורה''.
- ''ומי הוא בעל הדברים שלך''? שאל ה''רביי''.
- ''רבונו של עולם בכבודו ובעצמו'', השיב היהודי.

חייך ה''רביי'' ושאל: ''מדוע אפוא טרחת לבא ממרחק עד לכאן? וכי לא יכולת לתבוע את בעל דינך לפני אחד הרבנים בעירך''?
הסביר לו היהודי: ''כל הרבנים בעירי הם יראי א-לקים ויש מקום לחשוש שמא לא יוכלו לקיים את הפסוק ''ל
 

אלזם

New Member
<span style='font-family:Times'><span style='color:red'><span style='font-size:21pt;line-height:100%'>האחים:</span></span></span>

לאב אחד היו שני בנים שאהבו זה את זה אהבה רבה. האב מת ורכושו נשאר בידי האחים. קשה היה לחלק את הרכוש שווה בשווה ועל כן החליטו לערוך מכירה פומבית. כל אחד יוכל לקנות מרכוש האב כפי רצונו, והכסף שיקבלו עבור החפצים- יחלק בין האחים, וכך עשו. אולם ביום המכירה אירעה תקלה: לאב הנפטר היה שעון זהב יקר, וכל אחד מן הבנים רצה אותו. האח האחד הציע סכום מסויים השני הציע יותר ושוב הראשון העלה את הצעתו. לבסוף קנה אותו אח אחד בסכום העולה בהרבה על ערך השעון, ובלב האח השני נכנסה שנאה איומה לאחיו שזכה בשעון.

משעה זו לא הוסיפו האחים לדבר זה עם זה. השנאה הלכה וגברה, והאחים לא יכלו להתגבר על עצמם ולפתוח בדברי פיוס- למרות שניסו פעמים מספר. השעון שגרם לריב הממושך לא נחשב עוד בעיניהם. האחים רצו בכל כוחם בשלום- אך כל מאמציהם עלו בתוהו. הימים עברו בצער וברוגז.

אחד האחים ניסה ך להשכיח את צערו על ידי ריבוי שתיית יין ובזה ערער את בריאותו וקירב את מותו. רק ביום המוות נפגשו האחים והתפייסו.

<span style='color:blue'>מוסר השכל לא שווה לוותר על "ידידות" בגלל מקור גאווה</span>
 

אלזם

New Member
<span style='color:purple'><span style='font-family:Times'><span style='font-size:21pt;line-height:100%'>מי צדק?</span></span></span>

תייר אחד טייל להנאתו בצל עצי החורשה,כשנפגש עם חבר בן ארצו. ישבו שניהם ודיברו עלח דא ועל הא, וכל אחד סייפר דברים מוזרים ומפליאים ראה בשוטו בארצות נכר. והנה אמר הראשון: מעודי לא ראיתי עוד חיה משונה יותר מזאת הנמצאת בארץ זו. דומה חיה זו ללטאה, אורך זנבה ככף יד איש, לשונה זריזה לתפוס זבוב ויתוש, וצבעה? תאר לעצמך! תכלת כתחול השמים!

תכלת? לעז השני. מכיר אני את חייתך, אך מעולם לא היה צבעה תכלת. קוראים לה כאן בשם זיקית. מצאתיה מסתתרת מלהט קרני השמש בצל התומר, וצבעה ירוק כעשב השדה.

אמר הראשון: לא עץ ולא עשב היו במקום שמצאתיה אני, גלויה לאור היום היא זחלה, ללא כל אפשרות לטעות- וצבעה היה תכלת!

ירוק אני אומר לך- ירוק! תאמין לי! לא, כי כחול! ירוק! כחול! צעקה אחר צעקה, רקיעת רגליים, עיניים יוקדות שבועות וקללות- עד מהרה הפכה הידידות לכעס וקנאה.

והנה התקרב השלךישי, ששמע את מריבתם מרחוק. וכך אמר השלישי: אדונים, בחרו בי כשופט בריבכם. הרי אני אינני שייך לשום צד. הנה הלילה בלכתי בגני, צדתי את החיה שהיא מקור לריבכם, וברי היא לפניכם במטפחת זו. רצוני להביאה העירה, שמא ימצא לה קונה. וידוע לי היטב מה טיבה של חיה זו שצדתי- הרי היא שחורה כחשכת הלילה- ואם אמצא אותה ירוקה או כחולה, מוכן אני לבולעה על עורה ועצמותיה. הוא פתח את המטפחת, והנה הופיעה הזיקית בצבע לבן.

איש לא דיבר פרט לזיקית, שבמקרה הייתה מגזע שידע לדבר. וכך אמרה: שמעו נא לי, רבותי היקרים! כולכם צדקתם, וכולכם טעיתם. הרי הצבע אצל בני מיני משתנה הוא שש פעמים בכל יום ויום. אבקשכם כעת, הניחו לי ללכת, ותמורת שחרורי איעצכם עצה: במקרה שחולקים על דבריכם, אל תמהרו להאשים את הזולת בטיפשות או ברשעות. (על פי השיר של המשורר ההולנדי "סטארינג").


<span style='color:blue'>מוסר השכל: לפעמים יש כמה צדדים לאמת אחת--אנשי אמת אינם מתווכחים הם משיחים באמת אחת ששניהם אוחזים בשני קצוותייה--אי"ה</span>
 
א

אורחים

Guest
בס"ד בר"ה

יפה מאד ..... ישר כח .. ובעיקר מתאים לזמן הזה.. עם כל הרעש של השטותים והבלים, דברי אפיקורסות,הפך אמונה ואמונת חכמים שהוציאו לאחרונה כמה שוטים על רבינו הקדוש השם ירחם עלינו ועל כל ישראל ויקרב אותם מהרה לרבינו הקדוש עד שיתבטלו ויביאו את כל העולם ביחד איתם לאומן ראש השנה אצל רבינו הקדוש... ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה &-&
 

alia1

New Member
מצאתי באקראי אצל ידידנו הנאמן "גוגל"
תחת"מוסר השכל"ואהבתי..............

עכבר קטן


עכבר הציץ דרך חריץ בקיר וראה את האיכר ואשתו פותחים חבילה.
"מעניין איזה מזון יש בחבילה" חשב לעצמו,
אך הזדעזע לראות את הזוג מוציא מלכודת עכברים מן הקופסא.
הוא יצא אל החצר וזעק אזהרה: "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!"
התרנגולת קירקרה וזקפה אליו את ראשה: "אדון עכבר, אני יודעת שזה אסון לגביך,
אבל אין לכך שום משמעות בשבילי".
העכבר פנה אל החזיר: "יש מלכודת עכברים בבית!"
החזיר הפגין סימפטיה ואמר:
"אני כל כך מצטער, מר עכבר, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות חוץ מלהתפלל לשלומך".
העכבר פנה אל הפרה וזו הגיבה בזלזול:
"אפשר לחשוב- מלכודת עכברים. אני ממש בסכנה, אה..."
עצוב ומפוחד חזר העכבר אל הבית, להתמודד לבדו עם מלכודת העכברים.
בלילה נשמע קול פצפוץ, כזה שמשמיעה מלכודת עכברים שהופעלה.
אשת האיכר קפצה ממיטתה לראות מה לכדה המלכודת. בחושך לא ראתה כי היה זה
נחש ארסי שזנבו נתפס במכשיר.
הנחש הכיש את האישה והיא הובהלה לבית החולים.
היא טופלה וחזרה לביתה סובלת מחום גבוה.
כולם יודעים שהטיפול הטוב ביותר לחום גבוה הוא מרק עוף טרי.
לכן לקח האיכר גרזן ושחט את התרנגולת כדי לבשל מרק.
שכנים וידידים באו לבקר את החולה וישבו לצידה מסביב לשעון.
כדי להאכיל אותם, נאלץ האיכר לשחוט את החזיר.(טוב,סיפור גוי'ים :D )
האישה גססה עד שלבסוף נפטרה. מכרים רבים באו ללוייה וכדי לסעוד אותם,
שחט האיכר את הפרה.

מוסר השכל:
בפעם הבאה שאתם שומעים שמישהו נתקל בבעיה וחושבים שהיא לא
נוגעת לכם, זכרו שגם כאשר החלש ביותר מאוים- כולם נמצאים בסכנה.
 
חלק עליון