עמוד 1 מתוך 1

הודעה שלא נקראהפורסם: 29 מאי 2006, 18:25
על ידי אלזם
התייחסות נכונה לחיים... - לקרוא עד הסוף !


מיכאל הוא אדם שאוהב לאהוב. אחד שתמיד יש לו משהו חיוב
כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא עונה: "אם מצבי היה טוב יותר,
הייתי שני אנשים" פשוט טיפוס חיובי ואופטימי.

כשעל אחד העובדים היה עובר יום רע, מיכאל היה שם בשביל הצד החיובי במצבו.
על סגנונו המיוחד, עורר בי סקרנות ולכן יום אחד ניגשתי אליו ושאלתי אותו:
פשוט לא מבין. אי אפשר להיות חיובי כל הזמן. אני אז איך בכל זאת אתה מצליח?"

מיכאל ענה לי ברוגע: "כל בוקר אני מתעורר ואומר לעצמי כי עומדות בפניי
שתי אפשרויות:
אחת - להיות במצב רוח טוב
והשנייה - להיות במצב רוח רע
בוחר להיות במצב רוח טוב. אני

בכל פעם שדבר רע קורה, אני יכול לבחור להיות
לבחור ללמוד מהניסיון; ; אני בוחר ללמוד מהניסיון קורבן או
כאשר מישהו מגיע אליי בתלונה, אני יכול לקבל את תלונתו
או להצביע על נקודת אור בבעייתו,
אני בוחר בנקודת האור.

כן בטח, זה לא ממש קל", מחיתי בתסכול.

זה קל מאוד אמר מיכאל. "החיים הם למעשה מקבץ של בחירות. כשאתה מוציא מהם
את כל השאר הטפל והשולי, כל מצב ומקרה הוא בחירה. אתה בוחר איך להגיב
במצבים שונים ומגוונים.
אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב-רוחך.
אתה בוחר אם להיות במצב רוח טוב או רע.

ובשורה התחתונה: זו הבחירה שלך איך לחיות את חייך.
כשיצאתי ממשרדו של מיכאל הרהרתי על מה שאמר.

בחירות בחיי למרות שלא המשכנו להיות בקשר, חשבתי רבות עליו כאשר בחרתי
במקום להגיב אליהם.

שנים אחדות מאוחר יותר, שמעתי כי מיכאל היה מעורב בתאונת,
מגובה 30 מטר בעת שעבד על מגדל תקשורת. בה נפל
לאחר 18 שעות ניתוח וטיפול נמרץ,
שוחרר מיכאל מביה"ח כשלגבו הוכנס מוט ברזל .

שלומו? ראיתי אותו שישה חודשים לאחר התאונה.. כששאלתי אותו מה
השיב: "אם מצבי היה טוב יותר, הייתי שני אנשים.
רוצה לראות את הצלקות מהניתוח? "
החלטתי לראות אותן אך שאלתי אותו, מה עבר בראשו בזמן התאונה
שעדיין לא נולדה. הדבר הראשון עליו חשבתי, היה שלומה של ילדתי-לעתיד

מיכאל. "לאחר מכן, כששכבתי על הקרקע, אני זוכר שעמדו ענה
אפשרויות. יכולתי לבחור בחיים ויכולתי לבחור במוות, בחרתי בחיים.


לא פחדת? לא איבדת את ההכרה?" שאלתי אותו נפעם.
הזמן מיכאל המשיך, "...החובשים היו נפלאים. הם המשיכו לומר כל
שהכל יהיה בסדר.
אך כשהם הכניסו אותי לחדר מיון, ראיתי את הבעות הפנים של הרופאים
וממש פחדתי. והאחיות
בעיניהם ראיתי את מה שחשבו - "הוא גמור". ידעתי שאני חייב לעשות משהו.
ומה עשית?" שאלתי.
שאלה אם אני אלרגי למשהו? הייתה שם אחות גדולה ששאלה אותי שאלות" ,אמר מיכאל. "היא
"כן" עניתי לה.. הרופאים והאחיות הפסיקו את עבודתם וחיכו לתשובתי.
לקחת נשימה עמוקה וצעקתי "לכוח-המשיכה". בזמן צחוקם, המשכתי ואמרתי להם:
"אני בוחר לחיות. נתחו אותי כמו אדם שעתיד לחיות ולא כאדם מת.

מיכאל חי תודות לכישוריי רופאיו, אך גם בגלל גישתו המדהימה לחיים.
למדתי ממנו כי כל יום אנו בוחרים לחיות בצורה מלאה. גישה, היא בסופו של דבר, הכל.
מספיק צרות לעצמו. לכן, אל תדאגו למחר. מחר כבר ידאג לעצמו לבדו. לכל יום יש
אחרי הכל, היום הוא המחר שבגללו דאגת אתמול...

המשך יום נעים !

הודעה שלא נקראהפורסם: 29 מאי 2006, 18:34
על ידי אלזם
במקום דו"ח על מהירות מופרזת

ישראל העיף מבט מהיר אל הספידומטר לפני שהאט. המחוג הראה 105 במקום שבו מותר לנסוע עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות. איך זה יכול לקרות לו, חשב?
הוא שמע את כריזת השוטר בניידת שהופיעה לפתע במראה. השוטר הורה לו לעצור בצד. ישראל האט את רכבו ועצר בשולי הדרך והניידת מאחוריו.
ישראל הביט במראת הצד וראה את השוטר יוצא מן הניידת ופוסע לעברו. עוד מבט לעבר פניו של השוטר וכולו נתמלא פליאה. הרי זה יעקב, אחד המתפללים מבית הכנסת. הוא פוגש אותו כל שבת והם מברכים זה את זה בברכת שבת שלום. הוא לא ידע שיעקב מתנדב במשטרת התנועה. במדים יעקב נראה אחרת. עתה חש הקלה.
חיש מהר יצא ישראל מרכבו וקידם בברכה את יעקב, "שלום יעקב, אני מופתע לראות אותך כך במדים".
"שלום ישראל" השיב יעקב בארשת פנים רצינית.
"אני מניח שתפשת אותי על חם כי אני ממהר הביתה. אשתי והילדים מחכים לי".
"כן, אני מתאר לעצמי" ענה ראובן כמעט בלחש.
"אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר ועתה אני ממהר הביתה וכנראה לא הקפדתי הפעם על המהירות המותרת" אמר ישראל בצורה מבודחת.
השוטר לא ענה ועלעל בפנקס הדו"חות.
"אתה יודע, אשתי טלפנה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב, אתה יודע למה אני מתכוון?"
"כן אני יודע למה אתה מתכוון, אני גם יודע שיש לך עברות קודמות רבות" סח יעקב.
אוי ואבוי, חשב ישראל לעצמו, זה הולך להיות לא טוב. הוא בטח ירשום לי דו"ח. צריך לשנות גישה.
"על מה עצרת אותי, יעקב?"
"105 קמ"ש. האם תואיל בבקשה לשבת ברכבך?"
"רגע, חכה רגע יעקב, אני הסתכלתי בדיוק במד המהירות ובקושי נסעתי 80" שיקר ישראל, העיקר שלא לקבל דו"ח.
"בבקשה ישראל, לך שב ברכב" ביקש יעקב בנימוס.
ישראל חש נבוך, נכנס לרכבו וטרק את הדלת בתסכול. הוא הביט במראה לעברו של יעקב וראה אותו רושם בפנקסו.
למה הוא לא ביקש ממני רשיונות, תמה ישראל, איך זה יכול להיות? החרא הזה רושם לי דו"ח? מעניין איך תהיה הפגישה בינינו בבית הכנסת? איזה פרצוף יהיה לו לעמוד מולי?
דפיקה קלה על שמשת החלון קטעה את הרהוריו של ישראל. הוא הסב את פניו וראה את יעקב מסמן לו לפתוח את החלון כשהוא מחזיק בידו דף מקופל. ישראל פתח את החלון כדי חריץ קטן. יעקב השחיל דרכו את הניר המקופל ופסע חזרה אל הניידת מבלי לומר מילה.
ישראל חשב לעצמו, מעניין כמה יעלה לו הקנס, הפעם, ופתח את הדף.
רק רגע, מה זה? בדיחה? זה לא דו"ח, וישראל קרא:
'ישראל היקר, לפני שנתיים היתה לי בת. היא היתה בת 6 כאשר נדרסה למוות. אתה ודאי מנחש שהיה זה נהג אשר נסע במהירות מופרזת. הוא קיבל קנס קטן ו- 3 חודשים בכלא. כעת הוא חופשי לחבק את אשתו ואת שלוש בנותיו. לי היתה בת אחת ואני צריך לחכות עד שאגיע לשמיים כדי שאוכל לחבק אותה שוב. מאות פעמים ניסיתי לסלוח לנהג ההוא. מאות פעמים אני מנסה לסלוח לנהגים כאלה, ואפילו עכשיו, איתך. אז תסלח לי, ישראל, ותיסע לאט כי יש לי עוד בן אחד בלבד ואני פוחד עליו מאד מאד'.

ישראל הרים את מבטו מן הכתב והספיק לראות את יעקב נוסע במורד הרחוב. הוא הביט בו עד שנעלם.
הוא נותר לשבת נטוע במקומו עוד דקות ארוכות מהרהר בדברים שקרא ואז התניע את רכבו והחל לנסוע אט אט אל ביתו כשבליבו תפילה, רק לראות, לחבק ולחוש שוב את אשתו וילדיו.
הוא ראה אותם בדמיונו מחייכים וצוהלים לקראתו והדמעות זלגו מעיניו.
הם לא הבינו מדוע היה נסער ונרגש כל כך כשהגיע הביתה...

החיים יקרים מפז – בואו כולנו ננהג בזהירות בבקשה. בואו נמנע צער וסבל מיותרים.

בואו ניסע בשיא הזהירות כדי שכולם יזכו לפגוש את כולם!

ועוד בקשה קטנטנה – נא להעביר את המסר החשוב הזה הלאה. תודה!