• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

חזרנו בתשובה אשתי ואני. לא מצאנו מקום שבו מדברים על האופן שב

סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.

breslav

Member
שאלה:

חזרנו בתשובה אשתי ואני. לא מצאנו מקום שבו מדברים על האופן שבו צריך להעשות העניין של הזיווג. אנו מתארים לנו שיש שינוי מהדרך החילונית, איפה לומדים זאת, והיינו מעוניינים לדעת אם יש איזה טיפ כיצד להתנהג בעניין?

תשובה:

הנה לפניכם תיאור, מקווה שתוכלו ללמוד ממנו:

"היינו זוג הכי מאושר בעולם. אהבתי את אשתי בצורה שהרגשתי שחלל ליבי מלא בנפש שלה, ברוח ובנשמה שלה. לכל מקום שהלכתי הרוח הזו הלכתי איתי היא הייתה אני, לא הרגשתי שאני מחובר אליה והיא אלי, אלא אחד, מהות אחת. בכל הזדמנות הייתי מתקשר אליה, מהרחוב מהישיבה, בנסיעה ...ובכל הזדמנות. צליל קולה הצטרף למנגינה שחשתי בניגון הקבוע שניגן בליבי. כשהגיע העת לשוב הביתה הייתי גומע את המרחק בריחוף, מצפה לפגישה, מצפה ליראות אותה עומדת על סף הדלת עם זרועות פתוחות, מצפה לחבוק אותי באהבה, לחבר את הרוחות שבלבבנו. ישבנו יחד, סיפרנו את החוויות שעברו על כל אחד מאיתנו. שתיתי בצמא את המתיקות של דבריה שיצאו בחן, עם חיוך אוהב של מלאך, של אישה מעולם האצילות. וכך היה יום יום וכל יום מחדש, כל יום בטעם חדש.... אין מילים לספר חוויה זו. ושיא השיאים היה בערב שבת. סעדנו את סעודת השבת, שרנו יחד את שירי השבת, שרתי לה קטע משיר השירים: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים: והיא הייתה משיבה לי: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף-עַרְשֵנוּ רַעֲנָנָה: בסוף הסעודה היינו נכנסים לחדר השינה, חדר חשוך שרק נורה קטנה בקצהו האירה מעט את פניה, שפתותינו נפגשו ולא נפרדו עוד, לבי נצמד לליבה החשוף שמתחת לסדין. גופותינו היו תעלומה נסתרת, אף פעם לא ראיתי את גופה חשוף, והיא לא ראתה אותי. המסתורין, הבלתי נודע, הצטייר בדמיוננו בציורים לא מהעולם, ציור שנצטייר ע"י הרגש, הרגשה שבאה עקב תחושת החום והרכות של הגופות הצמודות.... ולבסוף נרדמנו כך..... היינו הזוג הכי מאושר... עד שבאה הרוח האכזרית שחדרה לתוך חיינו וקרעה את הלבבות האוהבים כמי שקורע תינוק באכזריות מזרועות אמו. בתחילה הופיעה הרוח האכזרית בתמונה שראיתי בעיתון שזרוק ברחוב. תמונה תמימה של נערה חשופה קצת בחלק גופה העליון. זה עניין אותי, חשבתי שעכשיו שהתגלה לי חלק מהמסתורין של אשתי, הדבר שהביא לנו לשיאים של אהבתנו, אנצל ידע זה להגביר את האהבה בינינו. בערב שבת הבא כשנפגשנו, חשפתי לעיני את המסתורין והיה מאוד מרגש. ובשבוע אחרי זה היה שוב מאוד מרגש, ובשבוע שאחרי זה כבר לא עשה עלי רושם, התרגלתי, וגם מידי פעם הקטין את ערכה של אשתי בעיני כי פתאום נזכרתי שבילדותי ראיתי עטינים של בהמה בגן חיות וזה עשה לי הרגשה של בזיון. לא הצלחתי להסתיר את התחושה מהרגשת הלב של אשתי, הערב הסתיים בעצבות ללא מילים. חשבתי אולי נכנס יותר פנימה, למקום היותר סודי, יותר מסתורי, יותר מעניין, יותר מרגש.... בערב שבת הבא כשנפגשנו וכך עשיתי. זה היה מרגש... מלא הוד והדר... הפלא היותר סודי שנמצא עלי אדמות התגלה מול עיני.... ריגוש כזה לא חוויתי מעולם. . ובשבוע אחרי זה היה שוב מאוד מרגש, ובשבוע שאחרי זה כבר לא עשה עלי רושם, התרגלתי.... התאכזבתי... אמרתי אולי לא ראיתי מספיק טוב... התחלנו להשאיר אור דלוק.... התרגשתי.... התאכזבתי.... לא נותרו לאשתי יותר סודות נסתרים שמילאו את דמיוני... כבר לא יכולתי לדמיין אותה כמלאך... כבר לא יכולתי לנשום אותה כפרח... כבר לא נראתה לי ייצור מעולם האצילות... כבר אינה בעיני כמין היפה... הרך... העדין.... הצימאון לטעם הטוב שהפסדנו הוביל אותנו אט אט הלאה... הלאה... בדרכי מות.... אל התהום.... אל הריקנות... לחפש לרעות בשדות זרים.... עיני דמעה... שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו.... את גן העדן האבוד

אברהם ציון
 

שפרא

New Member
Re: חזרנו בתשובה אשתי ואני. לא מצאנו מקום שבו מדברים על האופ

breslove":3gzh0y5g אמר:


שאלה:

חזרנו בתשובה אשתי ואני. לא מצאנו מקום שבו מדברים על האופן שבו צריך להעשות העניין של הזיווג. אנו מתארים לנו שיש שינוי מהדרך החילונית, איפה לומדים זאת, והיינו מעוניינים לדעת אם יש איזה טיפ כיצד להתנהג בעניין?

תשובה:

הנה לפניכם תיאור, מקווה שתוכלו ללמוד ממנו:

"היינו זוג הכי מאושר בעולם. אהבתי את אשתי בצורה שהרגשתי שחלל ליבי מלא בנפש שלה, ברוח ובנשמה שלה. לכל מקום שהלכתי הרוח הזו הלכתי איתי היא הייתה אני, לא הרגשתי שאני מחובר אליה והיא אלי, אלא אחד, מהות אחת. בכל הזדמנות הייתי מתקשר אליה, מהרחוב מהישיבה, בנסיעה ...ובכל הזדמנות. צליל קולה הצטרף למנגינה שחשתי בניגון הקבוע שניגן בליבי. כשהגיע העת לשוב הביתה הייתי גומע את המרחק בריחוף, מצפה לפגישה, מצפה ליראות אותה עומדת על סף הדלת עם זרועות פתוחות, מצפה לחבוק אותי באהבה, לחבר את הרוחות שבלבבנו. ישבנו יחד, סיפרנו את החוויות שעברו על כל אחד מאיתנו. שתיתי בצמא את המתיקות של דבריה שיצאו בחן, עם חיוך אוהב של מלאך, של אישה מעולם האצילות. וכך היה יום יום וכל יום מחדש, כל יום בטעם חדש.... אין מילים לספר חוויה זו. ושיא השיאים היה בערב שבת. סעדנו את סעודת השבת, שרנו יחד את שירי השבת, שרתי לה קטע משיר השירים: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים: והיא הייתה משיבה לי: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף-עַרְשֵנוּ רַעֲנָנָה: בסוף הסעודה היינו נכנסים לחדר השינה, חדר חשוך שרק נורה קטנה בקצהו האירה מעט את פניה, שפתותינו נפגשו ולא נפרדו עוד, לבי נצמד לליבה החשוף שמתחת לסדין. גופותינו היו תעלומה נסתרת כמו גיל ניתוח אף, אף פעם לא ראיתי את גופה חשוף, והיא לא ראתה אותי. המסתורין, הבלתי נודע, הצטייר בדמיוננו בציורים לא מהעולם, ציור שנצטייר ע"י הרגש, הרגשה שבאה עקב תחושת החום והרכות של הגופות הצמודות.... ולבסוף נרדמנו כך..... היינו הזוג הכי מאושר... עד שבאה הרוח האכזרית שחדרה לתוך חיינו וקרעה את הלבבות האוהבים כמי שקורע תינוק באכזריות מזרועות אמו. בתחילה הופיעה הרוח האכזרית בתמונה שראיתי בעיתון שזרוק ברחוב. תמונה תמימה של נערה חשופה קצת בחלק גופה העליון. זה עניין אותי, חשבתי שעכשיו שהתגלה לי חלק מהמסתורין של אשתי, הדבר שהביא לנו לשיאים של אהבתנו, אנצל ידע זה להגביר את האהבה בינינו כמו לעות ניתוח אף. בערב שבת הבא כשנפגשנו, חשפתי לעיני את המסתורין והיה מאוד מרגש. ובשבוע אחרי זה היה שוב מאוד מרגש, ובשבוע שאחרי זה כבר לא עשה עלי רושם, התרגלתי, וגם מידי פעם הקטין את ערכה של אשתי בעיני כי פתאום נזכרתי שבילדותי ראיתי עטינים של בהמה בגן חיות וזה עשה לי הרגשה של בזיון. לא הצלחתי להסתיר את התחושה מהרגשת הלב של אשתי, הערב הסתיים בעצבות ללא מילים. חשבתי אולי נכנס יותר פנימה, למקום היותר סודי, יותר מסתורי, יותר מעניין, יותר מרגש.... בערב שבת הבא כשנפגשנו וכך עשיתי כמו ניתוח אף חוזר. זה היה מרגש... מלא הוד והדר... הפלא היותר סודי שנמצא עלי אדמות התגלה מול עיני.... ריגוש כזה לא חוויתי מעולם. . ובשבוע אחרי זה היה שוב מאוד מרגש, ובשבוע שאחרי זה כבר לא עשה עלי רושם, התרגלתי.... התאכזבתי... אמרתי אולי לא ראיתי מספיק טוב... התחלנו להשאיר אור דלוק.... התרגשתי.... התאכזבתי.... לא נותרו לאשתי יותר סודות נסתרים שמילאו את דמיוני... כבר לא יכולתי לדמיין אותה כמלאך... כבר לא יכולתי לנשום אותה כפרח... כבר לא נראתה לי ייצור מעולם האצילות... כבר אינה בעיני כמין היפה... הרך... העדין.... הצימאון לטעם הטוב שהפסדנו הוביל אותנו אט אט הלאה... הלאה... בדרכי מות.... אל התהום.... אל הריקנות... לחפש לרעות בשדות זרים.... עיני דמעה... שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו.... את גן העדן האבוד


בס"ד
כמה יפים הדברים שכתבת ועד כמה נכונים הם. חשיבות המסתורין והצניעות...
 
סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
חלק עליון