כן, הבנתי.
אבל כנראה שאני צריכה להסביר יותר באיזה נושא מדובר..
אני אמנם קצת צעירה לשידוכים וכו', אני אספר במה מדובר.
לכל אדם יש שליחות בעולם, נכון? ואותו אדם צריך להתאמץ לקיים את השליחות ולקדם את העולם בדרך לגאולה.
זכיתי, ונתנו לי להיות מדריכה של ילדים (בדרך לנוער..) בכיתה ז'.
יש איתי עוד מדריכה.
ניסיתי, באמת שניסיתי, כמה שיותר לנסות ולהיות איתם ולהעביר להם ערכי אמת.
אבל כלום...שנה וחצי ופשוט כלום. הם לא כ"כ סובלים אותי בלשון הפשוטה... הם רואים אותי ומעקמים את הפרצוף וכו'...
ואני ממש אל מדברת על העניין הזה- שאני נפגעת וכו' ושזה עצוב.
נצא כרגע מהבועה שלי, מצידי שלא יאהבו אותי, אבל לפחות שהם יקבלו משהו, שיקשיבו, שיעבירו לדורות הבאים, שיתחזקו...
את המדריכה השניה הם מאוד אוהבים, אבל מצד התוכן, אני יותר אחת שנותנת דגש על להעביר תוכן ואמונה וכו' והיא יותר בקטע של להתחבר אליהם.
ויוצא, ששנה וחצי העברתי בלעשות- כלום, בלתרום כלום לעם שלי, לארץ שלי...
כן, אני מחויבת למסגרת הזאת כי התחייבתי להיות מדריכה. וזה תופס לי הרבה שעות בשבוע...
בקושי יש איזה זמן לדחוף איזו התנדבות או משהו..אני משתדלת ללמוד תורה.
אבל זה ממש מעט, לעומת מה שהייתי יכולה לעשות.
הסתמיות הזאת, היא זאת שמביאה לי עצבות. לשמחתי, אני לא כ"כ רדודה שאני אהיה עצובה שאין לי כסף וכו'. זה לא מעניין אותי. גם כבוד ותהילה...אני לא מחפשת את זה.
אבל מה בן אדם ביקש בעולם? למלא את היעוד שלו? לתרום? להשפיע קצת לטובה על העם, לשנות מציאות..לקדם.
וכלום.
אז שנה וחצי ללא מעש, בלי תרומה, בלי עשיה.
וכשאין התחדשות יש עצבות. וזאת העצבות שלי.
הקב"ה נתן לי שליחות באמת אדירה, להיות אחראית על קבוצה של ילדים שנתיים...
חבל שאני לא עושה שם כלום, לא מצליחה.
וכאשר זה שורש המהות שלי בעולם, לפעול מתוך התורה, לקיים ולקדם, ואני לא מצליחה, אני ממש, אבל ממש כמו בן אדם מת. לצערי...
"כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא", או משהו כזה.
אז אני לא רציתי לצאת, אבל זרקו אותי בכח.
אז איך לא אתייאש?