• ברוכים הבאים לפורום החדש של חסידות ברסלב

המרוץ לשלמות

אש שלי

New Member
12325.jpg

מאת: הרב שלום ארוש



<span style='font-size:14pt;line-height:100%'> איך יכול להיות שלא הצלחתי? שדברים
לא הסתדרו בדיוק כמו שרציתי? – אלה
הן חלק מן השאלות של האדם שלא יסלח
לעצמו לעולם אם טעה. כך נראים החיים
על מסלול: המרדף הגדול אחר השלמות.


בגן החכמה – פרק 46

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא


והיה בא שר אחד, וציווה לו, שיעשה לו טבעת של זהב ועשה לו טבעת נפלא מאוד, וחקק שם ציורים בדרכים נפלאים מאוד, וחקק שם אילן, שהיה נפלא מאוד ובא השר, ולא ישר בעיניו כלל הטבעת, והיה לו (לחכם) ייסורים גדולים מאוד, כי היה יודע בעצמו, שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא (ספרד), היה חשוב ונפלא מאוד...

רבי נחמן מספר לנו על הטבעת אותה הכין החכם, שהייתה באמת נפלאה מאוד. טבעת שכל מי שיראה אותה בודאי ישבח אותה ואת יוצרה, ויתפעל מהאמנות ומלאכת המחשבת שהושקעו בה. גם החכם בעצמו ידע היטב את מעלתה, אבל ברגע ש"ולא ישר בעיניו (של השר) כלל הטבעת..." החכם התמלא בייסורים רבים וכל הצלחתו כבר לא הייתה שווה דבר בעיניו. גם מעלתה החשובה של הטבעת לא הועילה כלל לשיפור הרגשתו של החכם.

כאן המקום לערוך השוואה בין מידתו של התם לבין זו של החכם:

התם – יגע וטרח, אבל בסוף יצאה לו נעל משולשת שכולם צחקו ממנה. הוא גם ידע שכולם עושים טוב יותר, אבל רק ושמח בנעליים שהכין.

החכם - עשה את עבודתו במהירות ובמיומנות. הכין טבעת נפלאה שכולם התפעלו ממנה. הוא גם ידע שלא יהיה שום אדם בעולם שיוכל לעשות טוב יותר, אבל רק בגלל שטבעת זו לא מצאה חן בעיני אותו שר הוא נשבר והתייסר.

רבי נחמן הדגיש את העובדה שהחכם ידע בעצמו שהטבעת שעשה היא מושלמת. אם כן, לחכם היו את כל הסיבות שבעולם לשמוח בחלקו. הוא יכול היה בקלות ליהנות מיגיע כפיו מבלי להתייחס כלל לדעתו של אותו שר.

מרחק שמים וארץ - זה המרחק שבין מידותיו של התם לאלה של החכם. התם ידע שהמוצר המוגמר חסר, אבל שמח. החכם יצר מוצר מוגמר מושלם – ולא שמח. די היה לחכם בכך שאדם אחד מכל בני העולם לא משבח אותו, וכבר הוא נשבר.

מה גורם להבדל שבין השניים? אמונה. רק אמונתו של התם היא זו שנתנה לו את השמחה. הוא האמין באמונה שלמה שהחיסרון והטעות שלו הם השלמות שלו, לכן שמח, ושום אדם לא יכול היה להפילו משמחה זו. אולם החכם, שחי בכפירה שהוא זה שעושה הכל בכוחו, וכל השמחה והחיות שלו תלויים רק בשבח וההלל מהסובבים אותו, אז ממילא כאשר השר לא היה מרוצה מהטבעת ולא שיבח את עבודתו הוא נשבר והתייסר.

התם האמין באמונה שלמה שאין עוד מלבדו, לכן קיבל באהבה את העובדה שצוחקים עליו ולועגים לו. הוא ידע שכך השם רוצה. החכם, לעומתו, שראה רק בני אדם לנגד עיניו ורצה לקבל חיות מהם, נשבר מתגובתו של השר.

חכם, חכם... מדוע אתה מתייסר כל כך מהעובדה שהשר לא מרוצה מהטבעת שהכנת לו? הרי אתה בעצמך ידעת שהיא נפלאה? אך כפי הנראה, אותו שר שצוחק עליך לא מבין דבר וחצי דבר בטבעות. אז מדוע אתה מתחשב בכלל בדעתו? הלא כל מי שמבין בטבעות ימלא פיו בשבחים. אבל רק בגלל שאיזה "גולם" שלא מבין שום דבר בחייו אומר את דעתו האווילית, כבר יש לך ייסורים?!

תופעה זו – שאדם מגלה רגישות יתירה לדעת הבריות וכל חיותו תלויה ועומדת על דעותיהם, והיא זו שקובעת אם החיים שלו יפים או לו: אם מסכימים איתו, מבינים אותו, מעודדים וכו' – היא רק בגלל שיש לאדם תאווה לכבוד, וכפי שהסברנו בפרקים קודמים מדובר באחד מחולאי הנפש הנוראים, כאשר אדם רוצה באובססיביות כבוד. הוא רודף אחריו כמו אחרי החיים שלו. מחלה זו הינה תוצאה ישירה של חוסר בטחון עצמי, הבא מכפירה, אמונה רק ב"אני" שלו, וכמובן חיים ללא אמונה. לכן ברור הדבר שלא ימצא את השמחה האמיתית, את הקשר עם המעשה והתכלית שלו.

וכן פעם אחד בא שר גדול והביא אבן טוב יקר, שבא ממרחקים, והביא לו עוד אבן טוב עם ציור, וציווה לו שיצייר כציור הזה על האבן טוב שהביא, וצייר ממש כאותו הציור, רק ששגה בדבר אחד, שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו. ובא השר וקיבל האבן טוב, ויישר בעיניו והיה לו להחכם הזה ייסורים גדולים מן השגיאה: הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!...

כעת רבינו מתאר מקרה אחר שבו השר דווקא הוא זה שמרוצה, ואילו החכם מקבל את כל התשבחות, ומן הסתם מקבל גם תשבחות מכל מי שרואה את הטבעת ועכשיו גם את האבן, וכולם מתפעלים מהן. אבל יש משהו שהורס לו את כל השמחה וממלא אותו בצער וייסורים: בגלל שגיאה, דקה מן הדקה, שאף אחד חוץ ממנו לא רואה אותה – הכל כבר לא שווה כלום...

מה שלא יהיה ואיך שלא יהיה, החכם תמיד ימצא דבר מסוים להצטער ממנו. לעומתו, התם, שמח מכל דבר, גם בנעל המשולשת שהוא בעצמו יודע היטב שהיא לא בדיוק נעל שראויה לנעילה, ומן הסתם כולם גם יודעים את זה ואף לועגים לו. אך אם כל שמחתו נובעת מהעובדה שהוא מקשר הכל אל השם, מכיוון שיודע שזהו רצון השם, ממילא נלמד שכל הצער של החכם נובע רק בגלל שהוא מנתק את מעשיו מהשם ושואף לשלמות דמיונית. אבל, השם דואג לזמן לו תמיד איזה חסרון - בין במעשה שלו ובין ביחס של הבריות - והכל רק כדי להזכיר לו שהוא בסך הכל בן אדם! שהוא לא מושלם. כי זה הכלל – אדם לא יכול לעשות דבר מושלם שיתקבל בעיני כולם, כולל הוא עצמו.

המרדף הנורא

החכם אומר: "הלא עד היכן מגיע חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה!..." כאן ישנו רמז גדול למחלה הגדולה ביותר שחולים בה רבים וטובים בדורנו – מחלת הרדיפה העצמית.

מהיכן מתחילה הרדיפה העצמית של החכם? כאשר חושב 'עד היכן מגיע חכמתי...' כלומר מהגאווה. הוא לא מוכן לסלוח לעצמו על שום טעות! מכיוון שהוא מחזיק מעצמו כאדם שמסוגל לכל, שהוא כל יכול! ואם כך הם פני הדברים אז הוא לא היה צריך לטעות, ואם הוא כבר טעה – אז זה באשמתו. הדבר מדכא אותו מאוד, הוא נעשה עצוב, ממורמר וכל הזמן מתקומם: 'איך יכול להיות שלא הצלחתי? שלא הסתדר לי בדיוק כפי שרציתי?' וכך נשאר הוא בייסוריו, והכל מסיבה אחת – בגלל המחשבה שהוא מושלם.

החכם רודף, מאשים ומייסר את עצמו. כל הרדיפה הזאת באה לו רק מהגאווה, שהיא כמובן כפירה, וזה קורה כאשר אדם לא מתפלל וחי בלי השם יתברך.

על פי האמונה, כאשר לא הולך לך משהו עליך להבין שהשם לא נתן לך הצלחה בדבר ויש בזה מסר עבורך: להתעורר לתפילה ולתשובה ולהתקרב אל השם על ידי הכישלון.

בעיני האמונה, חוסר ההצלחה הוא הצלחה משום שרק על ידי הכישלון אדם יצליח להתקרב אל השם. כל אדם צריך לדעת היטב, לזכור ולשנן - שהכל נעשה ברצון השם, אף ובכישלון עצמו יש מסר מהשם לנכשל. כשאדם מודע לנקודה זו אז יזכה לקבל בשמחה גדולה את כל מה שעובר עליו.</span>


(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)
 
חלק עליון