התרנגול המצפה לאור
מעשה שהיה סיפר הממונה ולקח ר' זוועלע בבית הסבא הגדול ר' מוטילי החסיד, בערב יום כיפור תרנגול לכפרות. סיבב אוחו שלש פעמים מעל לראשו ואמר בהתאם לכתוב - זה כפרתי, זה תמורתי זה חליפתי - זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום. זה תחת זה
הסתכל ר' זוועלע על עצמו ועל התרנגול וחזר בתמיהה, זה תחח זה ? אני במקומו: פלא! ניגש לסבא הגדול ר' מוטילי ושאל אותר כשהוא מראה על התרנגול. אני במקומו - זהו?
ולאחר כמה רגעים הוסיף דברי הסבר לתמיהתו.
תרנגול למה? האם אין בריות יותר נאות ויותר מיוחסות למה לא כבש ולא גדי ולא יונה? מה זכותו של התרנגול?
ענה לו ר' מוטילי כמו שענה הממונה והוסיף ואמר לו, נכון, זה במקום זה כדי לדעת להבחין בין אור לחושך ולצפות לאור ביום הדין וסיפר לו מעשה בשבחו של התרנגול:
כשברא הקב"ה את כל הבריות שבעולם, בהמות, חיות עופות ואף את האדם, יצאו וראו שהעולם נחלק בין יום ובין לילה, בחרו כולם את היום ועזבו את הלילה לשינה ולבטלה. הזניחו את הלילה, ורק ברייה אחת לקחה לעצמה את הלילה ותזדקק לו. והברייה הזאת היא התרנגול אשר נהפך לבריית הלילה, למד את כל מצפוניו, סודותיו ורמזיו, להבדיל בין אשמורת לאשמורת ולהבחין ראשון באור העולה מתוך חשכה הלילה, באילת השחר. נעור הוא בלילה. ישן ולא נרדם. עינו אחת פתוחה לכל המתרחש ומתעורר בקריאה בשעה שצריכה לו. ומעשה היה באשה אחת שילדה בלילה, אמרה לבנה: צא הדלק לי נר ואחתוך את החושך, יצא ופגע בשד שדמון שהוא השר של הרוחות. רצה השד להתעסק בו ,התחיל התרנגול לקרוא , אמר השד לבן: לך והשתבח לפני אמך, שקרא התרנגול ואלמלא שקרא התרנגול הייתי מכה אותך והורגך.
אח סודו של התרנגול ידע רבי עקיבא וכשהיה הולך בדרך ולן בשדות היה לוקח אתו תרנגול שיעורר אותו בעת הצורך. התרנגול משמש לבן לוויה של עמנו הנמצא בחשכת הלילה ומעורר אותו בעת הצורך. בדומה לעמנו, מבחין התרנגול בין אור לחושך, מצפה לארץ, ומרגיש בדומה לישראל באור העולה, באור הגנוז בחשכת הלילה בקדרוניתא בצפרא - בחשכה שלפני עלות השחר שהיא העמוקה מכל. וכך הוא מתדיין גם עם העטלף, "אני מצפה לאורה שאורה שלי הוא ואתה למה לך אורה!"
ועל זה קבעו לו את התפילה המיוחדת להבחין בין יום ובין לילה. זהו שבח לתרנגול ולעם ישראל הדומים לו, התרנגול חי בלילה מצפה לאורה ומתאווה לה, הסתכל ר' מוטילי בזוועלע לקחו בידו ואמר לו תוך שהוא מראה על התרנגול, זה בדומה לזה, צריך לבוא במקומו להבחין בין אור לחושך ולצפות לאור ולהרגיש בעלייתו.
וכבריית לילה, מבחין התרנגול בכל סוד טמיר ובכל דבר גנוז ולא רק באור הגנוז, אלא גם בקול הגנוז. הוא היחידי השומע בקולו של האדם בעת יציאת נשמה, בשעה שמלאכו מתגלה לפניו ומודיע לו שבא להוציאו מן העולם וכשמגיע זמנו להיפטר ומתחילה נשמתו של האדם לבכות היא משמיעה קולה מסוף העולם ועד סופו ואין הבריות מכירים ולא שומעים את הקול, חוץ מהתרנגול שבדומה לישראל מבחין בקול הגנוז כמו באור הגנוז העולה מן החשכה.
http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.as ... m=1218&pg=