התחבר לפורום בעזרת רשתות חברתיות:

אמא מסוג שונה!

בפורום זה אתם מוזמנים לדבר על כל שעובר עליכם כל יום ...
להעביר חויות / לשמוע / לספר בדיחות / חידות וכו' ..

מנהל: אלזם

אמא מסוג שונה!

הודעה שלא נקראהעל ידי tipid » 31 מרץ 2011, 09:41

לפעמים אני חוששת שיש בי משהו אכזרי ומזיק שעלול לפגוע בילדיי.

מאת שרה סמית'
כמו את רוב הנשים, הדאגה כיצד להיות אמא טובה, מעסיקה גם את חברותיי ואותי, אולם הדאגות שלי לגבי איך להיות אמא טובה, שונות לחלוטין מדאגותיהן של נשים אחרות. כשהחברות שלי אומרות "אמהות טובות" הן מתכוונות לאמהות שתדענה לחנך את ילדיהן להתנהג יפה, ושתהיינה מסוגלות להישאר רגועות גם כשילדיהן לא מתנהגים כמצופה. הן לא באמת חוששות שמא הילדים שלהן לא יאהבו אותן או לא ירצו לשמור איתן על קשר לכשיגדלו.

בשבילי, דברים אלה אינם מובנים מאליהם. אני דואגת אם אוכל להניח לעצמי להיות קרובה אליהם, בלי לפגוע בהם. אני חושבת איך לגדל אותם בדרך שלא תותיר בהם צלקות פסיכולוגיות. אני מפחדת שהם ייפגעו מעצם היותי האמא שלהם. אני חוששת שיש בי משהו אכזרי ומזיק שעלול לפגוע בהם, כמו שאני עצמי נפגעתי.

אני מוקפת באנשים שכל הזמן מעודדים אותי שאני אמא טובה, אבל אני לא מסוגלת להירגע וליהנות משבחיהם. אני תמיד בוחנת את עצמי, צופה וממתינה. בעיניי, אני תמיד חשודה.

בבית הספר פרחתי, בבית העמדתי פני שאני לא קיימתאמא שלי הייתה חולת נפש. היא הייתה מפחידה ושתלטנית, והזיכרונות הראשונים שלי ממנה הם איך היא הפחידה אותי. היא הייתה מושכת בשערי עד שקבוצות שיער היו נותרות בידיה; היא הייתה צועקת עליי אם הרעשתי, ולא משנה אם הרעש היה צחוק או בכי. כבר בשלב מוקדם למדתי להיות בלתי נראית. נעתי בבית כמו צל שקט, נזהרת לא לעשות שום דבר שימשוך אליי את תשומת ליבה. בבית הספר פרחתי, שם המורות פזרו מחמאות בנדיבות, והמשמעות של להיראות לא הייתה באופן אוטומאטי להיענש. בבית הספר הברקתי, בבית העמדתי פנים שאני לא קיימת.

בתור ילדה לא הבנתי שבגלל המחלה שלה, רגשותיי כלפי אמא שונים מרגשותיהן של יתר בנות גילי כלפי אמותיהן. חשבתי שמשהו בי פגום, שמשהו בי לא בסדר, ושחסרה לי היכולת לאהוב את אמא שלי כמו כולם.

שנים רבות עברו עד שיכולתי לחשוב על להפוך לאם בעצמי. שנים של טיפולים שבהם התרתי בזהירות את סבך נפתולי עברי. ניצלתי את השנים האלה ללימוד תורה, להחלפת תבניות חשיבה לא בריאות במערכת חשיבה חדשה וחיונית. רב תומך סייע לי לדמיין עתיד שונה – תסריט חדש שאינו מבוסס על העבר.

זכרון לידתה של בתי עדיין מבעית אותי. כשלא היה לי מספיק חלב להניק אותה - למרות ששאבתי, לקחתי תוספי תזונה ועבדתי במשך חודשים עם יועצת הנקה - הרגשתי שזוהי רק הוכחה נוספת לפגם הפנימי שלי, תחילה כבת וכעת כאם. חזרתי שוב לטיפולים, כדי לקבל תמיכה נוספת באותה צומת דרכים קריטית.

לאחרונה נתקלתי במחקר שנערך על נשים שגודלו על ידי אמהות חולות בנפשן. אחת הנשים שהשתתפה במחקר ביקשה: "בבקשה אל תתייחס אליה בתור אמא שלי. זה נותן תחושת קרבה גדולה מדי". נשים אלה נאבקו להגדיר את החולי של אימותיהן ולהשלים איתו, בקונטקסט של מערכת היחסים שלהן איתן.

ובכל זאת, מחלתן של האמהות נשארה תמיד כמו מחסום ביניהן, מין נוכחות לא טבעית שמנעה קרבה אמיתית ורגועה. רבות מנשים אלה הפסיקו להתמודד כבוגרות, ורובן עזבו את הבית עוד בטרם הגיעו לבגרות. הסיפורים שלהן שיקפו את שלי, ובתיאוריהן של נשים זרות אלה, מצאתי קהילה.

קשה לדבר על הנושא. בעיני רבים נחשבת מערכת היחסים בין אם לילדה כתופעה כמעט מקודשת, מה שמקשה עוד יותר על היכולת להכיר בכך שניסיוני האישי היה שונה לחלוטין.

אני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שליהשלמתי עם העובדה שאמא שלי הייתה חולה. אמנם חיים עם חולי כרוני אינם אותם חיים שכולם מכירים, אבל הרבה יותר קשה לי להשלים עם האימהות שלי עצמי. לחיות עם אם חולת נפש, זה לא כמו לגדול יתומה. יתומה יכולה לפחות לגדול על הזיכרונות מאמא שלה; בשבילי, הזיכרון הוא הסיוט הגדול ביותר, ואני חרדה להפוך להיות הסיוט של הבת שלי.

משום כך, אני יכולה להבין מדוע אדם שחווה ילדות כמו שלי בוחר לא להביא ילדים לעולם. הוא לא מסוגל לסמוך על עצמו, ולא יכול להסתכן להרשות למישהו כה חסר אונים להיות תלוי בו. אחי, לדוגמא, בחר בדרך זו.

גם אני לא לגמרי סומכת על עצמי. ובכל זאת, מה שנתן לי את האומץ להתקדם, למרות חששותיי, הוא בטחוני באלוקים. המקורות היהודיים אומרים שלכל ילד יש שלושה הורים – אמו, אביו והקב"ה. הקב"ה אינו מעורב רק בתהליך העיבור, אלא שומר על קרבה ומעורבות בחייו של הילד, ועוזר להוריו לגדל אותו.

לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד. החרדה שלי הייתה משתקת אותי; הזיכרונות היו רודפים אותי. אפילו עזרתו של בעלי לא הייתה מספיקה כדי להרגיע אותי.

ההכרה בכך שאלוקים הוא שותף שלנו, אפשרה לי לקחת על שכמי את האחריות האדירה. ההכרה הזאת הרגיעה אותי שלמרות שלא נהיה הורים מושלמים, ה' יעזור לנו לא להיות הורים הרסניים.

הפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאםאני חושבת שהפחדים שלי דחפו אותי לפתח את עצמי באופן ייחודי כאם. אני ערנית במיוחד למצבי הרוח שלי. ומשום שאני זוכרת יותר מידי טוב את האימה שחשתי אל מול כעסה הבלתי נשלט של אמי, אני לא מרשה לעצמי להגיע למצב של כעס מוגזם. אני פשוט מבינה שמסוכן מידי להתייחס לילד במצב כזה.

אני לא מחנכת את ילדיי במצב של כעס. קודם כל אני מרגיעה את עצמי, ורק אז מחליטה אם התגובה הכרחית או מה העונש הראוי. אני עוצרת, נכנסת לחדר, נועלת את הדלת ומדברת עם אלוקים. "אני צריכה שתעזור לי", אני מבקשת ממנו, "כי הרגשות שלי יותר מידי חזקים". חמש דקות של תפילה נותנות לי את הכוח לפתוח את הדלת ולעמוד שוב מול הכאוס, רגועה יותר ועם פרספקטיבה חדשה.

אני גם נזהרת במיוחד לא להגיע למצב של אפיסת כוחות, שבו קשה מאוד לשמור על שליטה עצמית. בלילה, כשאני הולכת לישון, אני אומרת לאלוקים, "המשמרת שלי נגמרה. עכשיו אתה השומר ". בדרך זו אני מזכירה לעצמי שמותר לי להודות במגבלותיי, הן הפיזיות והן הרגשיות, ולבקש תמיכה וחיזוק.

קרוב לשבע שנים חלפו מאז שילדתי את בתי הראשונה, והן היו מסע ארוך וממושך. במהלכו הצטרף אליה אח, ולמרות כמות העבודה האדירה שמגיעה עם גידול הילדים, יש בו גם כמות אדירה של הנאה.

אילו הייתי מאפשרת לחרדות שלי לשלוט בי, לעולם לא הייתי זוכה להכיר את ההנאות האלה. לעולם לא הייתי זוכה לגעת בקסם.
http://www.aish.co.il/f/p/118729544.html
tipid
צדיק/ה
 
הודעות: 1076
הצטרף: 11 מאי 2006, 13:09

Re: אמא מסוג שונה!

הודעה שלא נקראהעל ידי ברסלבר קטן » 19 אפריל 2015, 16:34

תודה שהעלית את הנושא, למעשה גם לי יש את הבעיה הזו, גם אני גדלתי עם אמא חולנית ומעורערת בנפשה זה הרס לי את החיים אני לא ארחיב אבל אני חושב שמי שנוגע לו העניין מבין כבר את הכיוון, גם אני זכיתי להינשא עם הרבה סייעתא דשמיא וגם לי נולדו שני ילדים חמודים. ב''ה.
מה שאני רוצה להעביר כאן, לגבי הפחד שכתבה הכותבת שמפחיד אותה שגם היא חלילה תזיק לילדים, לפי הניסיון שלי עם אמי למרות שהיא מאוד הכבידה עלי, הייתה תמיד נקודה אחת שידעתי בברור שהיא רוצה את טובתי, ורק כשגדלתי יכולתי ליישב לעצמי את סתירת הרגשות שמצד אחד היא דואגת לי ומצד שני היא לא נורמלית ומקשה על התפקוד השגרתי שלי, הבנתי שיכול להיות מצב שהיא לא שולטת על התגובות שלה וממילא לא היא זו שמציקה אלא המחלה ובאמת בזמנים שהיתה יותר רגועה היא היתה ועדיין אמא מקסימה הבעיה שמאוד קשה להפנים את זה לחיי היום יום ....... אבל ברור לי שאם לא הייתה לה בעיה קיצונית ממש, למרות שאולי היא לא הייתה מושלמת לא היו לי בעיות בקשר שלנו (כאלו שגורמות לריחוק בלי יכולת לשלוט במצב)כי ההרגשה של המסירות הרבה יותר חזקה מאי אילו בעיות קטנות.
הרי לכם התובנות שלי מקווה שזה יעזור לכם.
ובעזרת ה' יבא לנו גואל, אמן.
ברסלבר קטן
משתמש חדש
 
הודעות: 1
הצטרף: 05 אפריל 2015, 23:59


חזור אל דברי שמחה

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־11 אורחים

cron