שיחה מז'
צריך לזה זכיה גדולה שיזכה לישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט כי לאו כל אחד זוכה לישב הדעת איזה שעה ביום כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי לישב עצמו אפלו פעם אחת כל ימי חייו. על~כן צריכין להתגבר לראות ליחד לו פנאי לישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו. ומחמת שאין האדם מישב עצמו ואין לו דעת, ואפלו אם יש לו לפעמים איזה ישוב~הדעת אין הדעת המישב מאריך זמן אצלו ותכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מישב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל, בפרט התאוה שיש לכמה בני~אדם להיות מפרסם ולהנהיג העולם ולנסע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח והוא שטות גדול באמת כי באמת אין זה שום תענוג ונחת~רוח אפלו בעולם הזה כי הוא מלא יסורים ובזיונות. גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפרסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת~המזון באמת. כי תצטרך בכל מעשיך לכון שיתקבלו מעשיך בעיני בני~אדם ולא תוכל לעשות שום עבודה קלה לשם שמים: