המנורה
פעם היה בן שעזב את בית אביו במטרה, לטייל ולחפש את עתידו בארצות רחוקות.
אחרי מספר שנים, הוא חזר הביתה והתגאה בכך שהוא למד לייצר את כל סוגי המנורות.
אז הוא אמר לאביו להזמין את כל יוצרי המנורות שבאזור ולראות את המיומנות המדהימה שלו ביצירת מנורות.
האב עשה כבקשת בנו והזמין את כל יוצרי המנורות שבאזור כדי לראות את
יצירותיו של בנו שאותן יצר בשנים הרבות שבהן היה רחוק מן הבית.
לרגל המאורע החליט לפתע הבן ליצור מנורה חדשה. הוא נכנס לחדר העבודה שלו ויצר מנורה חדשה.
אך למרבה הצער כאשר הוא הוציא את יצירתו החוצה מן החדר וקרא לכולם להסתכל הייתה בידיו מנורה מכוערת בצורה קיצונית ביותר!
אף אחד (מתוך נימוס) לא אמר שום דבר באותו הרגע.
אך אביו (שגם הוא חשב שהמנורה הייתה מכוערת להחריד) הלך לאחר מכן בין כל אחד מהאומנים ובקש ממנו להגיד לו (אבל באמת) מהי דעתו על המנורה.
כולם ללא יוצר מן הכלל הסכימו שהמנורה הייתה ממש מכוערת והעידה על חוסר כישרון בולט מאד.
אח"כ שאל הבן את אביו: מה דעתך על המנורה שלי? האם ראית את החוכמה האדירה שבה?
ענה האב: אבל... אבל... כל האומנים אמרו שהמנורה מ-מ-ש מכוערת!!!
אהה ענה הבן: הרי זה הסוד... בעזרת המנורה הזאת אני מפגין את הכישרון האדיר שלי!
מכיוון שבכל אחת יש חיסרון.
במנורה הזאת ריכזתי את החסרונות של כל היצירות של אלה שעוסקים באומנות הזאת!
נכון, כולם אמרו שהמנורה מכוערת. אך מה שאף אחד לא הבין זה זה:
כל אחד ראה חלקים אחרים של המנורה כמכוערים וחלקים אחרים כיפים.
כל אחד היה משוכנע מסויים היה עשוי בצורה גרועה אך האחרים לא.
הסיבה לכך היא שכל אחד ראה רק את הטעויות שהוא לא עושה, ואת אלה שגם הוא עושה-מהן הוא העלים עין.
וכך כל אחד ראה גם חלקים טובים במנורה למרות שכולה הייתה רק "צירוף של כ-ל הטעויות האפשריות.
אתה מבין אבא, אני יצרתי את המנורה הזאת במטרה: "לגמרי חסרת טעויות" במטרה להוכיח לכולם שלכל אחד מהם יש חסרונות, אך אם רציתי הייתי יכול ליצור מנורה יפה מאד.
מוסר ההשכל של הסיפור
כל אחד מאתנו נוטה להעלים עין מהחסרונות שלו, בזמן שהוא מתמקד בטעויות של חברו.
ר' נחמן לימד את חסידיו לעשות בדיוק את ההיפך: תמיד להסתכל על "הנקודות הטובות" של חברינו, אפילו אם אלינו לחפש מאד מאד קשה כדי לראות את הנקודות הטובות הללו.
כל אחד מאתנו הוא "מנורה" שהיא כלי קיבול לקדושה הזורמת ישירות מהקב"ה.
בחיים האמיתיים אין שום "מנורה הבנוייה מצירוף של טעויות"-אין אף אדם שהוא כולו חסרונות.
בכל אדם יש גם טוב וגם רע, ואפילו החוטא הגדול ביותר אינו לגמרי חסרונות, משום שכל יהודי ולא הגרוע ביותר (כדברי התלמוד) מלא מצוות כרימון.
הבן בסיפור יודע זאת, אך הוא גם יודע על ה"הרגל" של חבריו למקצוע לראות תמיד רק את החסרונות בעבודות של חבריהם, ואילו את עבודת עצמם כמושלמות. ולכן, בכך שהוא יצר מנורה שכולה -רק- טעויות הוא הראה להם שאם אנו מתעקשים לראות את העולם בדרך ה"נגטיבית הזאת" שום דבר אינו יפה הכל (חוץ ממה שאנו עושים) הוא מכוער.
אך לעומת זאת אם תמיד נחפש את הטוב שבזולת ונתעלם מן הרע אנו נראה את היופי בכל מקום.