סימן קלא - דיני ערב יום כפור
סימן קלא. דיני ערב יום כפור, ובו י"ז סעיפים:
(א) נוהגין לעשות כפרות בערב יוהכ"פ באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר. לוקחין תרנגול שאינו מסורס, לזכר, ותרנגולת לנקבה, ולאשה מעוברת תרנגול ותרנגולת. תרנגול, שמא הולד הוא זכר. ואם הולד היא נקבה, די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת. ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת. ובוחרים בלבנים על שם שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אבל אין לחזור בפירוש בשעת קנין אחר לבנים ולקנותם ביוקר, כי זהו כעין דרכי אמורי, אלא כשיזדמן לו לבן שקנה אותו בין אחרים, יבחר בו. לוקח כל אחד כפרתו בידו הימנית, ואומר הפסוקים בני אדם וכו', ומסבבה סביב ראשו ואומר זה חליפתי וכו' ג' פעמים. אם מסבב לאחרים, אומר זה חליפתך. ויש לו לסבב תחלה לעצמו ואח"כ לאחרים. וטוב שתהא השחיטה ג"כ באשמורת הבוקר תיכף לאחר הסיבוב. ואל יחשוב האדם שזוהי כפרתו ממש, אלא יחשוב כי כל מה שעושין בעוף הזה, הזה ראוי לבוא עליו בעונותיו, ויתאונן על חטאיו, והקב"ה ברחמיו יקבל תשובתו. ונוהגין לזרוק בני מעיהם הכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחת משם, לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה, כדי שירחמו עליו מן השמים, ועוד מפני שאכלו גזל, כדי שיתן האדם אל לבו להרחיק את עצמו מן הגזל. אם אין תדגגולים מצויים, יכול ליקח אווז או שאר בעלי חיים שאינו ראוי להקרבה, וי"א אפילו דגים, אך לא תורין ובני יונה שהן ראויין להקרבה ויהא נראה כאילו מקדיש קדשים בחוץ. יש נוהגין ליתן את הכפרות לעניים, אבל יותר טוב לפדות את הכפרות בממון וליתן את הממון לעניים:
(ב) אין אומרים מזמור לתודה ולא תחנון ולא למנצח, גם אין אומרים אבינו מלכנו רק בשחל יום הכפורים בשבת אז אומרים ערב יוהכ"פ בשחרית אבינו מלכנו:
(ג) מצוה להרבות בסעודה ולאכול ולשתות. וכל האוכל ושותה בערב יוהכ"פ לשם מצוה, נחשב לו כאילו התענה גם היום. ומצוה לאכול דגים בסעודה הראשונה:
(ד) עבירות שבין אדם לחבירו, אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלומר חטאתיכם שהם לפני ה' לבד, יוהכ"פ מכפר, אבל מה שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר ער שירצה את חבירו, לכן צריך כל אדם לדקדק שאם יש בידו ממון של אחרים שלא כדין, יחזיר לו ויפייס אותו. ואם יש בידו ממון שהוא מסופק בו אם הוא שלו על פי דין או לא, יודיע לחברו שהוא רוצה לעמוד עמו מיד לאחר יוהכ"פ לדין תוה"ק, ויקבל עליו באמת לקיים כאשר יצא מפי הב"ד. וגם אם לא חטא כנגד חברו אלא בדברים, צריך לפייסו, ומחוייב ללכת בעצמו לפייסו. אך אם קשה עליו או שהוא מבין כי יותר קרוב שיתפייס ע"י אמצעי, יעשה על ידי אמצעי. והאיש אשר מבקשין ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אץ זה ממדת ישראל אלא ממדת עשו שעליו נאמר ועברתו שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וכשהחוטא מבקש ממנו למחול, ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה, ולא יקום ולא יטור. ואדרבה אם החוטא אינו מתעורר לבוא אליו לבקש מחילה, יש לו, להאיש העלוב להמציא את עצמו לאותו שחטא כדי שיבקש ממנו מחילה. ומי שאינו מעביר שנאה ביוהכ"פ, אין תפלתו נשמעת ח"ו. וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו:
(ה) אם מת זה האיש אשר חטא כנגדו, מביא עשרה אנשים ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולזה האיש (פלוני) שחטאתי לו, והם ישיבו לו מחול לך מחול לך מחול לך. ויש לו לילך יחף. גם יש לו לפרט את החטא אם אינו בזיון להמת. אם קבר המת הוא חוץ לשלש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אינו צריך לילך בעצמו לשם אלא ישלח שלוחו, והשליח יקח שם עשרה אנשים וילך על קברו ויאמר הנני שליח של פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לבקש מחילה על מה שחטא וכו'. אם חרף אדם לאחר מותו, אינו צריך לילך על קברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שחרפו. ואם הוציא עליו שם רע, צריך לקבל על עצמו תשובה על שעבר חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על מתים:
(ו) מצוה על כל אדם לטבול את עצמו בעיוה"כ ליטהר מטומאת קרי, ועוד משום תשובה, וכמו גר שנתגייר צריך טבילה, ולכן גם נערים ובתולות יש להם לטבול. ויש לדקדק שלא תהא עליו שום חציצה (עיין לקמן סי' קס"א). ועיקר זמן הטבילה הוא לאחר חצות היום. אשה ששמשה מטתה יכולה לפלוט ש"ז בתוך ג' ימים לאח"כ והרי היא כמו בעל קרי, ולא הועילה לה הטבילה לענין זה. והתקנה היא שקודם הטבילה תרחוץ היטב בחמין ולא תפלוט אח"כ עוד. ואמנם אם שמשה סמוך לטבילה או סמוך לוסתה שאז רגילה להתעבר, אסור לה להשחית זרע ההריון, ולכן לא תרחץ בחמין, ומ"מ יש לה לטבול בצונן. מי שהוא אבל רח"ל אפי' בתוך שבעה יכול לרחוץ ולטבול את עצמו כמו שעה או שתי שעות קודם הלילה, אפילו קודם מנחה. אבל שאר כל דיני אבלות כגון ישיבה על גבי קרקע ובלא מנעלים, נוהג עד הלילה:
(ז) נוהגין שכל בעל הבית עושה נר לביתו, מפני שביום הכפורים ירד משה עם הלוחות השניות, והתורה נקראת נר, ועוד נר אחד בשביל נשמות אביו ואמו שמתו לכפר עליהם. ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו (ע' לקמן סי' קל"ג סכ"ח), ואחד מדליקין בביהכ"נ. ולא יעשו נרות אלו משעוה של בתי ע"ז. ומהיות שקצת מקפידים אם אירע שכבה נרו ביוהכ"פ, אף כי באמת אין בזה שום חשש, מ"מ טוב למנוע מזה ויתן את הנר להשמש שהוא יעמידו במקום שירצה, והאיש לא ידע כלל מקום נרו. ויש לישא את הנר לבהכ"נ כשהולך לתפלת מנחה להעמידו על מכונו ולהדליקו אח"כ קודם בין השמשות, כי בעת שבאים אחר כך לבית הכנסת לערבית הזמן בהול:
(ח) כשהולכין לביהכ"נ לתפלת מנחה, נוהגין ללבוש בגדי שבת. בתפלת המנחה אומרים לאחר השמו"ע את הוידוי, דהיינו קודם אלקי נצור אומרים את הפסוק יהיו לרצון וגו' ומתחילין אלקינו ואלקי אבותינו תבוא לפניך עד וחלאים רעים, ואח"כ אומרים אלקי נצור וכו' ואומרים עוד הפעם הפסוק יהיו לרצון וכו'. אם בעוד שהוא אומר את הוידוי חוזר הש"ץ את התפלה כיון שהוא כבר אמר את הפסוק יהיו לרצון, יכול לענות אמן ולומר קדושה ומודים:
(ט) צריך לומר את הוידוי מעומד, וישחה כמו במודים. וכשמזכיר את החטא, יכה באגרוף על הלב, כלומר אתה גרמת לי שחטאתי. סדר הוידוי ככתוב בסידורים אומרים כולם בשווה. ומי שהוא יודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש, נכון שיפרט את החטא ההוא ויתודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש. וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בהוידוי, אזי כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. עוונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר אע"פ שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל מקום יכול לחזור ולהתודות עליהם, והרי זה משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד:
(י) לאחר תפלת המנחה אין אומרים אבינו מלכנו בין שחל יוהכ"פ בחול בין שחל בשבת:
(יא) אחר תפלת המנחה נוהגין להלקות. ואע"פ שאין מלקות זה מלקות ממש, מ"מ מתוך כך ישים אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ויש ליקח רצועה של עגל אע"פ שאינה רחבה טפח. הנלקה יהא מוטה ושוחה על ברכיו, פניו לצפון ואחוריו לדרום. ונוהגין לומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר והוא רחום וגו' ג' פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מלקות:
(יב) לעת ערב אוכלין סעודה המפסקת. ונוהגין לטבול פרוסת המוציא בדבש כמו בר"ה. ואין לאכול אלא דברים שהם קלים להתעכל, כגון בשר ועוף. ונוהגין שאין אוכלים דגים בסעודה זו. ולא יאכל ולא ישתה דברים המחממים כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. וצריך ליזהר מאוד להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שיפסיק מלאכול בעוד יום קצת קודם בין השמשות, וזריזין מקדימין להפסיק כמו שעה קודם הלילה. ואם מפסיק מלאבול בעוד יום גדול ודעתו לאכול או לשתות אח"כ, צריך שיתנה קודם ברכת המזון ויאמר בפירוש או לכל הפחות יהרהר בלבו שאינו מקבל עליו עדיין את התענית:
(יג) המנהג במדינות אלו שאין מטמינין בערב יוהכ"פ לצורך מוצאי יוהכ"פ כדרך שמטמינין מע"ש לשבת, משום דהוי כמכין מיוהכ"פ לחול, וגם משום דמיחזי כרעבתנותא:
(יד) כתיב לקדוש ה' מכובד, ודרשינן זה יוהכ"פ שאין בו אכילה ושתיה, מצוה לכבדו בכסות נקיה ובנרות. לכן מציעין גם בביהכ"נ מצעות נאות ומרבין בנרות שנקראו כבוד, שנאמר באורים כבדו ה', ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה'. קודם בין השמשות פורסין מפות על השלחנות, ומדליקין נרות בבית כמו בערב שבת. ויש להדליק נר בחדר שאשתו שוכבת שם כדי שלא יבוא לידי תשמיש. ומברכין על הנרות להדליק נר של יום הכפורים, ואם חל בשבת מברכין להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים (ולענין ברכת שהחיינו עיין לעיל סימן ק"ג סעיף ד'):
(טו) נוהגין ללבוש את הקיטל שהוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר. וגם האבל יכול ללובשו. וכיון שהוא בגד מיוחד לתפלה לא ילך בו לבית הכסא. גם הנשים לובשות בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום, אך לא יקשטו את עצמן בתכשיטין, מפני אימת הדין:
(טז) המנהג שהאב והאם מברכין את הבנים ואת הבנות קודם שנכנסין לביהכ"נ, שאז כבר חל קדושת היום ושערי הרחמים נפתחו. ומתפללים בברכה זו שיחתמו לחיים טובים ושיהא לבם נכון ביראת ה'. ומתחננים בבכי ובדמעות שתקובל תפלתם. וגם הבנים והבנות מתעוררים שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמורו. ויש שהולכים גם לקרוביהם שהם ת"ח וצדיקים שיברכו אותם, ומבקשים מהם שיתפללו גם בעדם ביום הקדוש והנורא. ויש להקדים לעשות כן בעוד היום גדול, כי לעת ערב ראוי שיהיו נכונים לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת. נוסח הברכה ישימך וגו', יברכך וגו', ועוד מוסיף כל אחד כפי צחות לשונו. ויש לומר תפלה זאת - ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהא יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא ותהי חשקך בתורה ובמצות, עיניך לנוכח יביטו פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות ידיך יהיו עוסקים במצות רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצוות כל ימיהם ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא ע"י מתנת בשר ודם, פרנסה שתהא פנוי לעבודת ה', ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן:
(יז) נוהגין ללבוש את הטלית, ויש ליזהר ללבשו בעוד יום ויברך עליו. ואם נתאחר עד בין השמשות לא יברך עליו:
(א) נוהגין לעשות כפרות בערב יוהכ"פ באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר. לוקחין תרנגול שאינו מסורס, לזכר, ותרנגולת לנקבה, ולאשה מעוברת תרנגול ותרנגולת. תרנגול, שמא הולד הוא זכר. ואם הולד היא נקבה, די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת. ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת. ובוחרים בלבנים על שם שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אבל אין לחזור בפירוש בשעת קנין אחר לבנים ולקנותם ביוקר, כי זהו כעין דרכי אמורי, אלא כשיזדמן לו לבן שקנה אותו בין אחרים, יבחר בו. לוקח כל אחד כפרתו בידו הימנית, ואומר הפסוקים בני אדם וכו', ומסבבה סביב ראשו ואומר זה חליפתי וכו' ג' פעמים. אם מסבב לאחרים, אומר זה חליפתך. ויש לו לסבב תחלה לעצמו ואח"כ לאחרים. וטוב שתהא השחיטה ג"כ באשמורת הבוקר תיכף לאחר הסיבוב. ואל יחשוב האדם שזוהי כפרתו ממש, אלא יחשוב כי כל מה שעושין בעוף הזה, הזה ראוי לבוא עליו בעונותיו, ויתאונן על חטאיו, והקב"ה ברחמיו יקבל תשובתו. ונוהגין לזרוק בני מעיהם הכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחת משם, לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה, כדי שירחמו עליו מן השמים, ועוד מפני שאכלו גזל, כדי שיתן האדם אל לבו להרחיק את עצמו מן הגזל. אם אין תדגגולים מצויים, יכול ליקח אווז או שאר בעלי חיים שאינו ראוי להקרבה, וי"א אפילו דגים, אך לא תורין ובני יונה שהן ראויין להקרבה ויהא נראה כאילו מקדיש קדשים בחוץ. יש נוהגין ליתן את הכפרות לעניים, אבל יותר טוב לפדות את הכפרות בממון וליתן את הממון לעניים:
(ב) אין אומרים מזמור לתודה ולא תחנון ולא למנצח, גם אין אומרים אבינו מלכנו רק בשחל יום הכפורים בשבת אז אומרים ערב יוהכ"פ בשחרית אבינו מלכנו:
(ג) מצוה להרבות בסעודה ולאכול ולשתות. וכל האוכל ושותה בערב יוהכ"פ לשם מצוה, נחשב לו כאילו התענה גם היום. ומצוה לאכול דגים בסעודה הראשונה:
(ד) עבירות שבין אדם לחבירו, אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלומר חטאתיכם שהם לפני ה' לבד, יוהכ"פ מכפר, אבל מה שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר ער שירצה את חבירו, לכן צריך כל אדם לדקדק שאם יש בידו ממון של אחרים שלא כדין, יחזיר לו ויפייס אותו. ואם יש בידו ממון שהוא מסופק בו אם הוא שלו על פי דין או לא, יודיע לחברו שהוא רוצה לעמוד עמו מיד לאחר יוהכ"פ לדין תוה"ק, ויקבל עליו באמת לקיים כאשר יצא מפי הב"ד. וגם אם לא חטא כנגד חברו אלא בדברים, צריך לפייסו, ומחוייב ללכת בעצמו לפייסו. אך אם קשה עליו או שהוא מבין כי יותר קרוב שיתפייס ע"י אמצעי, יעשה על ידי אמצעי. והאיש אשר מבקשין ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אץ זה ממדת ישראל אלא ממדת עשו שעליו נאמר ועברתו שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וכשהחוטא מבקש ממנו למחול, ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה, ולא יקום ולא יטור. ואדרבה אם החוטא אינו מתעורר לבוא אליו לבקש מחילה, יש לו, להאיש העלוב להמציא את עצמו לאותו שחטא כדי שיבקש ממנו מחילה. ומי שאינו מעביר שנאה ביוהכ"פ, אין תפלתו נשמעת ח"ו. וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו:
(ה) אם מת זה האיש אשר חטא כנגדו, מביא עשרה אנשים ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לאלקי ישראל ולזה האיש (פלוני) שחטאתי לו, והם ישיבו לו מחול לך מחול לך מחול לך. ויש לו לילך יחף. גם יש לו לפרט את החטא אם אינו בזיון להמת. אם קבר המת הוא חוץ לשלש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אינו צריך לילך בעצמו לשם אלא ישלח שלוחו, והשליח יקח שם עשרה אנשים וילך על קברו ויאמר הנני שליח של פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לבקש מחילה על מה שחטא וכו'. אם חרף אדם לאחר מותו, אינו צריך לילך על קברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שחרפו. ואם הוציא עליו שם רע, צריך לקבל על עצמו תשובה על שעבר חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על מתים:
(ו) מצוה על כל אדם לטבול את עצמו בעיוה"כ ליטהר מטומאת קרי, ועוד משום תשובה, וכמו גר שנתגייר צריך טבילה, ולכן גם נערים ובתולות יש להם לטבול. ויש לדקדק שלא תהא עליו שום חציצה (עיין לקמן סי' קס"א). ועיקר זמן הטבילה הוא לאחר חצות היום. אשה ששמשה מטתה יכולה לפלוט ש"ז בתוך ג' ימים לאח"כ והרי היא כמו בעל קרי, ולא הועילה לה הטבילה לענין זה. והתקנה היא שקודם הטבילה תרחוץ היטב בחמין ולא תפלוט אח"כ עוד. ואמנם אם שמשה סמוך לטבילה או סמוך לוסתה שאז רגילה להתעבר, אסור לה להשחית זרע ההריון, ולכן לא תרחץ בחמין, ומ"מ יש לה לטבול בצונן. מי שהוא אבל רח"ל אפי' בתוך שבעה יכול לרחוץ ולטבול את עצמו כמו שעה או שתי שעות קודם הלילה, אפילו קודם מנחה. אבל שאר כל דיני אבלות כגון ישיבה על גבי קרקע ובלא מנעלים, נוהג עד הלילה:
(ז) נוהגין שכל בעל הבית עושה נר לביתו, מפני שביום הכפורים ירד משה עם הלוחות השניות, והתורה נקראת נר, ועוד נר אחד בשביל נשמות אביו ואמו שמתו לכפר עליהם. ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו (ע' לקמן סי' קל"ג סכ"ח), ואחד מדליקין בביהכ"נ. ולא יעשו נרות אלו משעוה של בתי ע"ז. ומהיות שקצת מקפידים אם אירע שכבה נרו ביוהכ"פ, אף כי באמת אין בזה שום חשש, מ"מ טוב למנוע מזה ויתן את הנר להשמש שהוא יעמידו במקום שירצה, והאיש לא ידע כלל מקום נרו. ויש לישא את הנר לבהכ"נ כשהולך לתפלת מנחה להעמידו על מכונו ולהדליקו אח"כ קודם בין השמשות, כי בעת שבאים אחר כך לבית הכנסת לערבית הזמן בהול:
(ח) כשהולכין לביהכ"נ לתפלת מנחה, נוהגין ללבוש בגדי שבת. בתפלת המנחה אומרים לאחר השמו"ע את הוידוי, דהיינו קודם אלקי נצור אומרים את הפסוק יהיו לרצון וגו' ומתחילין אלקינו ואלקי אבותינו תבוא לפניך עד וחלאים רעים, ואח"כ אומרים אלקי נצור וכו' ואומרים עוד הפעם הפסוק יהיו לרצון וכו'. אם בעוד שהוא אומר את הוידוי חוזר הש"ץ את התפלה כיון שהוא כבר אמר את הפסוק יהיו לרצון, יכול לענות אמן ולומר קדושה ומודים:
(ט) צריך לומר את הוידוי מעומד, וישחה כמו במודים. וכשמזכיר את החטא, יכה באגרוף על הלב, כלומר אתה גרמת לי שחטאתי. סדר הוידוי ככתוב בסידורים אומרים כולם בשווה. ומי שהוא יודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש, נכון שיפרט את החטא ההוא ויתודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש. וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בהוידוי, אזי כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. עוונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר אע"פ שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל מקום יכול לחזור ולהתודות עליהם, והרי זה משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד:
(י) לאחר תפלת המנחה אין אומרים אבינו מלכנו בין שחל יוהכ"פ בחול בין שחל בשבת:
(יא) אחר תפלת המנחה נוהגין להלקות. ואע"פ שאין מלקות זה מלקות ממש, מ"מ מתוך כך ישים אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ויש ליקח רצועה של עגל אע"פ שאינה רחבה טפח. הנלקה יהא מוטה ושוחה על ברכיו, פניו לצפון ואחוריו לדרום. ונוהגין לומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר והוא רחום וגו' ג' פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מלקות:
(יב) לעת ערב אוכלין סעודה המפסקת. ונוהגין לטבול פרוסת המוציא בדבש כמו בר"ה. ואין לאכול אלא דברים שהם קלים להתעכל, כגון בשר ועוף. ונוהגין שאין אוכלים דגים בסעודה זו. ולא יאכל ולא ישתה דברים המחממים כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. וצריך ליזהר מאוד להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שיפסיק מלאכול בעוד יום קצת קודם בין השמשות, וזריזין מקדימין להפסיק כמו שעה קודם הלילה. ואם מפסיק מלאבול בעוד יום גדול ודעתו לאכול או לשתות אח"כ, צריך שיתנה קודם ברכת המזון ויאמר בפירוש או לכל הפחות יהרהר בלבו שאינו מקבל עליו עדיין את התענית:
(יג) המנהג במדינות אלו שאין מטמינין בערב יוהכ"פ לצורך מוצאי יוהכ"פ כדרך שמטמינין מע"ש לשבת, משום דהוי כמכין מיוהכ"פ לחול, וגם משום דמיחזי כרעבתנותא:
(יד) כתיב לקדוש ה' מכובד, ודרשינן זה יוהכ"פ שאין בו אכילה ושתיה, מצוה לכבדו בכסות נקיה ובנרות. לכן מציעין גם בביהכ"נ מצעות נאות ומרבין בנרות שנקראו כבוד, שנאמר באורים כבדו ה', ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה'. קודם בין השמשות פורסין מפות על השלחנות, ומדליקין נרות בבית כמו בערב שבת. ויש להדליק נר בחדר שאשתו שוכבת שם כדי שלא יבוא לידי תשמיש. ומברכין על הנרות להדליק נר של יום הכפורים, ואם חל בשבת מברכין להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים (ולענין ברכת שהחיינו עיין לעיל סימן ק"ג סעיף ד'):
(טו) נוהגין ללבוש את הקיטל שהוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר. וגם האבל יכול ללובשו. וכיון שהוא בגד מיוחד לתפלה לא ילך בו לבית הכסא. גם הנשים לובשות בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום, אך לא יקשטו את עצמן בתכשיטין, מפני אימת הדין:
(טז) המנהג שהאב והאם מברכין את הבנים ואת הבנות קודם שנכנסין לביהכ"נ, שאז כבר חל קדושת היום ושערי הרחמים נפתחו. ומתפללים בברכה זו שיחתמו לחיים טובים ושיהא לבם נכון ביראת ה'. ומתחננים בבכי ובדמעות שתקובל תפלתם. וגם הבנים והבנות מתעוררים שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמורו. ויש שהולכים גם לקרוביהם שהם ת"ח וצדיקים שיברכו אותם, ומבקשים מהם שיתפללו גם בעדם ביום הקדוש והנורא. ויש להקדים לעשות כן בעוד היום גדול, כי לעת ערב ראוי שיהיו נכונים לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת. נוסח הברכה ישימך וגו', יברכך וגו', ועוד מוסיף כל אחד כפי צחות לשונו. ויש לומר תפלה זאת - ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהא יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא ותהי חשקך בתורה ובמצות, עיניך לנוכח יביטו פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות ידיך יהיו עוסקים במצות רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצוות כל ימיהם ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא ע"י מתנת בשר ודם, פרנסה שתהא פנוי לעבודת ה', ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן:
(יז) נוהגין ללבוש את הטלית, ויש ליזהר ללבשו בעוד יום ויברך עליו. ואם נתאחר עד בין השמשות לא יברך עליו: