סימן קכא - הלכות תענית צבור
סימן קכא. הלכות תענית צבור, ובו י"א סעיפים:
(א) מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים לפשפש במעשיו ולשוב מהן, כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה וירא האלקים את מעשיהם, ואמרו רז"ל וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר:
(ב) ואלו הן הימים - שלשה בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירו נבוכדנצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל. וע"י שנהרג גלו כולן ונהרגו מהם לאלפים ונכבה גחלת ישראל הנשארת:
(ג) עשרה בטבת, בו סמך מלך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן:
(ד) שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמ"ש בתורה, וזה היה בי"ז בתמוז. ונתבטל קרבן התמיד. והובקעה העיר בחורבן בית שני. אע"ג דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב (ירמיה י"ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו', אבל בחורבן השני בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן. (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל ע"י רשעי ישראל, וזה גרם חרבנו וגליותינו:
(ה) ותשעה באב, בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים, וככו ישראל בכיה של חנם, ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק ציון שדה תחרש. (ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר, לקמן סימן קמ"א ס"ב):
(ו) אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת מתענין ומשלימין:
(ז) חתן שחל אחד מד' תעניות אלו בתוך שבעה ימי משתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד אתי אבלות ותענית דרבים ודחי ליה, ועוד הא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (ריטב"א סוף מסכת תענית):
(ח) חילוק יש בין שלשה תעניות הראשונות לתשעה באב. בשלשה תעניות הראשונות אוכלים בלילה שלפניהם עד שישלה עמוד השחר. והוא שלא יישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע, אסור אח"כ לאכול או לשתות אלא אם כן התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלשה תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובתשעה באב, אסורין בכולן. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא. ובתשמיש המטה אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו בשלש תעניות הראשונות:
(ט) עוד יש קולא בשלש תעניות הראשונות, דעוברות ומניקות המצטערות פטורין מלהתענות, וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה, לא יתענה. ומכל מקום אף מי שמותר לו לאכול, לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן הקטנים אע"פ שאינם חייבים להתענות, מ"מ אם יש בהם דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, להתאבל עם הצבור:
(י) לרחוץ פיו במים בשחרית, אסור בכל תענית צבור. והרוק אם אפשר לפלוט, יפלוט, ואם א"א, בולעו אפילו ביום הכפורים, שאינו מכוין להנאתו. לטעום המאכל, אפילו יפלוט אסור בתענית צבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו, מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה, מותרת בתענית יחיד:
(יא) מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' ית"ש. ואם אין העת מוכשרת להתענות, כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כוחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל בי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך:
(א) מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו. ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים לפשפש במעשיו ולשוב מהן, כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה וירא האלקים את מעשיהם, ואמרו רז"ל וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר:
(ב) ואלו הן הימים - שלשה בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם. שלאחר שחרב בית המקדש, השאירו נבוכדנצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל. וע"י שנהרג גלו כולן ונהרגו מהם לאלפים ונכבה גחלת ישראל הנשארת:
(ג) עשרה בטבת, בו סמך מלך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן:
(ד) שבעה עשר בתמוז, בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמ"ש בתורה, וזה היה בי"ז בתמוז. ונתבטל קרבן התמיד. והובקעה העיר בחורבן בית שני. אע"ג דבחורבן הראשון הובקעה בט' לחודש, דכתיב (ירמיה י"ב) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו', אבל בחורבן השני בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן. (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשונה היה בי"ז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון). ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל ע"י רשעי ישראל, וזה גרם חרבנו וגליותינו:
(ה) ותשעה באב, בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים, וככו ישראל בכיה של חנם, ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק ציון שדה תחרש. (ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר, לקמן סימן קמ"א ס"ב):
(ו) אם חלו תעניות אלו בשבת, דוחין לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת מתענין ומשלימין:
(ז) חתן שחל אחד מד' תעניות אלו בתוך שבעה ימי משתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל דיחיד אתי אבלות ותענית דרבים ודחי ליה, ועוד הא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (ריטב"א סוף מסכת תענית):
(ח) חילוק יש בין שלשה תעניות הראשונות לתשעה באב. בשלשה תעניות הראשונות אוכלים בלילה שלפניהם עד שישלה עמוד השחר. והוא שלא יישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע, אסור אח"כ לאכול או לשתות אלא אם כן התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלשה תעניות הראשונות, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובתשעה באב, אסורין בכולן. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא. ובתשמיש המטה אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו בשלש תעניות הראשונות:
(ט) עוד יש קולא בשלש תעניות הראשונות, דעוברות ומניקות המצטערות פטורין מלהתענות, וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה, לא יתענה. ומכל מקום אף מי שמותר לו לאכול, לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו. וכן הקטנים אע"פ שאינם חייבים להתענות, מ"מ אם יש בהם דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים, להתאבל עם הצבור:
(י) לרחוץ פיו במים בשחרית, אסור בכל תענית צבור. והרוק אם אפשר לפלוט, יפלוט, ואם א"א, בולעו אפילו ביום הכפורים, שאינו מכוין להנאתו. לטעום המאכל, אפילו יפלוט אסור בתענית צבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו, מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה, מותרת בתענית יחיד:
(יא) מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא, יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' ית"ש. ואם אין העת מוכשרת להתענות, כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כוחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו, ונחשב להם כאילו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל בי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך: