סימן מב - הלכות סעודה
סימן מב. הלכות סעודה, ובו כ"ג סעיפים:
(א) מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להם מאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמך ואכלת ושבעת הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם:
(ב) לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. ויהא שלחנו נקי ומכוסה יפה אפי' אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחוז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית. לא ישתה כוס יין בפעם אחת ואם שתה הרי זה גרגרן. בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח, אם לא כשהוא כוס גדול ביותר יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים. וכן כוס קטן מאד יכול לשתותו בפעם אחת:
(ג) לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחבירו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו:
(ד) לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן:
(ה) אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו אסותא. אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן ד"ת. ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול על נהרות בבל וגו'. ובשבת ויו"ט וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד, כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור ח"ו:
(ו) שנים שיושבים על השלחן, אפילו כל א' קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל א' חלקו לפניו, מ"מ הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן:
(ז) שנים שאוכלין מתוך קערה אחת, והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו. אבל אם המה שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד:
(ח) עושה אדם צרכיו בפת. והני מלי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא. הילכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת תמאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת ג"כ יאכל אותו אח"כ:
(ט) אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים, אם נמאסין ע"י הזריקה אסור לזרקן. אבל אם אינן נמאסין, כגון אגוזים וכדומה, מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ, צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם, אין מאכילין אותו לבהמה משום בזוי אוכלין:
(י) אם צריך לעשות איזה רפואה בפת או בשאר דבר מאכל אע"פ שנמאס בכך, מותר:
(יא) יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות:
(יב) השותה מים, לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו. ובשאר משקין א"צ להפוך פניו:
(יג) אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו, כדי שלא לביישו:
(יד) כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו ואינו אוכל ממנו (ועיין לעיל סי' ל"ג ס"ד):
(טו) לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך:
(טז) אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. וה"ה שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה:
(יז) אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ביד בנו או בתו של בעה"ב, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה, מותר:
(יח) הנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אע"פ שבעל הבית מזמינו לאכול עמו, והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם:
(יט) אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברהמ"ז, ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו. או שיחזור אח"כ לכאן לגמור סעודתו, ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אח"כ לכאן לגמור סעודתו, יש ליזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו אין צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת, אע"פ ששינה מקומו, מ"מ נחשב הכל לסעודה אחת, רק שיזהר לאכול לכה"פ כזית פת במקום שיברך ברהמ"ז. אבל בשאר דברים אינו כן (ע"ל סימן נ' סעיף י"ג):
(כ) אם אוכלין בחבורה ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן, כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות, וכשחוזרין, לקביעותן חוזרין ולא הוי הפסק:
(כא) אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אח"כ לבית אחר לגמור שם סעודתו ולברך שם ברכת המזון, נוהגין להתיר. וצריך ליזהר לאכול גם שם לכה"פ כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה:
(כב) המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול א"צ לברך עוד המוציא. וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי, אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה, ומ"מ בכל אלו בעי נט"י מחדש משום דהוי היסח הדעת, אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה:
(כג) משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת הבתון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, ע"כ יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון:
(א) מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להם מאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמך ואכלת ושבעת הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם:
(ב) לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. ויהא שלחנו נקי ומכוסה יפה אפי' אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחוז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית. לא ישתה כוס יין בפעם אחת ואם שתה הרי זה גרגרן. בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח, אם לא כשהוא כוס גדול ביותר יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים. וכן כוס קטן מאד יכול לשתותו בפעם אחת:
(ג) לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחבירו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו:
(ד) לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן:
(ה) אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו אסותא. אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן ד"ת. ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול על נהרות בבל וגו'. ובשבת ויו"ט וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד, כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור ח"ו:
(ו) שנים שיושבים על השלחן, אפילו כל א' קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל א' חלקו לפניו, מ"מ הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן:
(ז) שנים שאוכלין מתוך קערה אחת, והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו. אבל אם המה שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד:
(ח) עושה אדם צרכיו בפת. והני מלי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא. הילכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת תמאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת ג"כ יאכל אותו אח"כ:
(ט) אסור לזרוק פת אפילו במקום שאינו נמאס, כי הזריקה היא בזיון. ושאר מיני אוכלים, אם נמאסין ע"י הזריקה אסור לזרקן. אבל אם אינן נמאסין, כגון אגוזים וכדומה, מותר. לא ישב על שק שיש בו פירות שנמאסים על ידי כך. אין נוטלין את הידים ביין או בשאר משקה משום בזיון. כשרואה איזה אוכל מונח על הארץ, צריך להגביהו. מאכל שהוא ראוי לאדם, אין מאכילין אותו לבהמה משום בזוי אוכלין:
(י) אם צריך לעשות איזה רפואה בפת או בשאר דבר מאכל אע"פ שנמאס בכך, מותר:
(יא) יזהר מאוד בפירורין שלא יזרקם, דקשה לעניות, אלא יקבצם ויתנם לעופות:
(יב) השותה מים, לא ישתה בפני רבים, אלא יהפוך פניו. ובשאר משקין א"צ להפוך פניו:
(יג) אין מסתכלין בפני האוכל והשותה, ולא בחלקו שלפניו, כדי שלא לביישו:
(יד) כל מאכל ומשקה שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו מיד דבר מועט להמשמש, לפי שמזיק לאדם שרואה לפניו מאכל שהוא מתאוה לו ואינו אוכל ממנו (ועיין לעיל סי' ל"ג ס"ד):
(טו) לא יתן אדם לאכול אלא למי שיודע בו שיטול ידיו ויברך:
(טז) אשה שאין בעלה עמה, אין לה לשתות יין, ואם היא במקום אחר שלא בביתה, אפילו אם בעלה עמה אסורה לשתות. וה"ה שאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה, מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה:
(יז) אסור לאורחים ליטול כלום ממה שלפניהם ליתן ביד בנו או בתו של בעה"ב, כי שמא אין לבעל הבית יותר ממה שהביא לפניהם, ויתבייש שלא יהיה להם די. אבל אם יש על השלחן מוכן הרבה, מותר:
(יח) הנכנס לבית, לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו לו הם. אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שזהו אבק גזל, אע"פ שבעל הבית מזמינו לאכול עמו, והוא עון גדול ומן הדברים שקשה לשוב עליהם:
(יט) אסור לצאת ממקומו קודם שיברך ברהמ"ז, ואפילו ללכת באמצע הסעודה לחדר אחר לגמור שם סעודתו. או שיחזור אח"כ לכאן לגמור סעודתו, ואפילו ללכת רק חוץ לפתחו ולחזור אח"כ לכאן לגמור סעודתו, יש ליזהר מזה. עבר ויצא, בין שהוא גומר סעודתו במקום שהוא שם בין שהוא חוזר לכאן לגמור סעודתו אין צריך לחזור ולברך המוציא, דכיון שקבע סעודתו על הפת, אע"פ ששינה מקומו, מ"מ נחשב הכל לסעודה אחת, רק שיזהר לאכול לכה"פ כזית פת במקום שיברך ברהמ"ז. אבל בשאר דברים אינו כן (ע"ל סימן נ' סעיף י"ג):
(כ) אם אוכלין בחבורה ויצאו קצת מהם על דעת שיחזרו לכאן, כיון שנשאר אפילו רק אחד מהן כאן במקומו, לא נתבטלה הקביעות, וכשחוזרין, לקביעותן חוזרין ולא הוי הפסק:
(כא) אם בשעת ברכת המוציא היתה דעתו ללכת אח"כ לבית אחר לגמור שם סעודתו ולברך שם ברכת המזון, נוהגין להתיר. וצריך ליזהר לאכול גם שם לכה"פ כזית פת. ואין לעשות כן אלא לעת הצורך לסעודת מצוה:
(כב) המתפלל בתוך הסעודה, כשחוזר לאכול א"צ לברך עוד המוציא. וכן אם ישן בתוך הסעודה שינת ארעי, אף על פי שנמשך איזה זמן לא מיקרי הפסק. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה, ומ"מ בכל אלו בעי נט"י מחדש משום דהוי היסח הדעת, אלא אם כן שמר ידיו, אך לא יברך על הנטילה, כי משום היסח הדעת אין מברכין על הנטילה:
(כג) משגמר סעודתו ונתן דעתו לברך ברכת הבתון, אם חוזר ורוצה לאכול או לשתות, יש בזה הרבה חילוקי דינים לענין הברכות, ע"כ יש למנוע מזה, אלא מיד כשנתן דעתו לברך ברכת המזון, יברך ברכת המזון: