מאמרים וראיונות

פרשת בא

פרשת השבוע | הרב מנחם אזולאי | ג' שבט התשע"ז | 1580 | 0 | |

פרשת בא

בא
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (י,א). מהו "הכבדתי"? וכי לא רצה הקב"ה שיעשה פרעה תשובה? ואם כן למה הכביד לבו עד כדי כך שלא היה מקבל דבריו של הקב"ה? אלא כך דרכו של הקב"ה, שהוא מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואם אינו חוזר בו הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כי ב'דרך שאדם לילך מוליכים אותו' (שמות יג,ג).
גאולת הנפש
להיות יהודי זה להאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום. ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה, עוד פעם אומרים את הברכות, ועוד פעם מתפללים, ועוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך. זה מה שהקב"ה רוצה, שאדם יעשה את הדברים שצריך לעשות גם בלי להרגיש כלום.

העולם בנוי מעליות וירידות. לכל אדם בעולם יש עליות וירידות. כשאדם נמצא בעליה הוא בתוך אור, הוא רואה את הדרך בבהירות, כל דבר שהוא עושה בעבודת ה' מאיר לו והוא מוצא טעם ויופי בחיים. ולהיפך כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, כמעט שום דבר לא מצליח לו ונדמה לו שה' מרחיק אותו. יצר הרע מתגבר אז להפיל את האדם לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום ומה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו. ויהי ערב ויהיה בוקר.

העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות בחיים שלו, אם במציאת זיווג, אם בפרנסה, אם בבנים, אם בשלום בית, אם בבריאות, כל מיני סוגים של ניסיונות. ורק עם אמונה אפשר להחזיק מעמד  בכל מה שעובר. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד. תאמין שהוא עושה איתך את הטוב ביותר. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה. זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה.
הרבה אמונה היה צריך כדי לצאת ממצרים. הרי עוד לא הכירו את ה', אפילו לא ידעו מה שמו. אהיה אשר אהיה, זה השם שלי כרגע ואתם צריכים להאמין בי, לעזוב הכל וללכת אחרי כולם הולכים אחרי פסלים ואלילים, אתם תלכו אחרי.

ברגעים הכי קשים, בחושך הכי גדול, תזכור שה' איתך. הוא יודע מה עובר עליך, הוא חי את הצער שלך. "בוא אל פרעה" אומר הקב"ה למשה. למה בוא? למה לא לך אל פרעה? בוא, אני ואתה נלד ביחד. אין לך מה לפחד ממנו. אני בא איתך. השם תמיד איתנו. אנחנו אף פעם לא לבד.
זה התענוג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בשיא החושך אבל אני יודע שאתה נמצא. אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה.
לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה: פה כשלא ראיתי כלום, זה היה ה', ושם כשהיה קשה, כשיהיה ממש נורא ואיום, אך הנה- זה היה ה' שהיה איתי, זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות איך ה' היה אתנו גם ברגעים הכי קשים.

שלב נוסף בסולם האמונה, זה לא רק להאמין שמה שה' עושה אתנו זה טוב, אלא להגיד את זה בקול. אדם, כל שניה יש לו תקלה, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח. זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! עד כדי כך שרבי עקיבא היה צריך 22 שנה ללמוד מרבו, נחום איש גמזו את האמונה הזאת. אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, אז הוא יצא מכל היסורים שבעולם. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' איתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם.

מי שרוצה להתקרב אל השם, הוא במלחמה. מלחמה בתאוות, במידות הרעות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. אבל בשביל זה באנו לפה, להתמודד, להיאבק, להרים את הראש אין ספור פעמים ולהתחנן אבא תעזור לי, כי לבד אני לא יכול. אם אדם לא נלחם הוא נשאר עבד לגוף שלו. במקום שהנשמה תמלוך על הגוף, הגוף מולך עליה. אנחנו כל הזמן מתבלבלים מהקסמים של העולם הזה ושוכחים שרק כשאנחנו עם הנשמה, כשאנחנו עם ה', רק אז אנחנו באמת שמחים, רק אז אנחנו מקבלים את המזון הרוחני שאנחנו כל כך זקוקים לו.
רבונו של עולם, עד מתי נרוץ אחרי תאוות חולפות ונוותר על תענוג נצחי? מתי נפסיק לרצות את החיים בשביל לאכול ולשתות? מתי נתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי? זאת הסיבה שיהודי אסור לו לשכוח את יציאת מצרים. התורה הקדושה אומרת את זה בפרשת השבוע שוב ושוב. "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (יג,ג). ולא רק לזכור, ממש לחיות את זה, זה ציווי. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". למה זה כל כך חשוב?

כי יציאת מצרים זה לא רק יציאה לחירות מהשעבוד הגשמי. יציאת מצרים היא בעיקר גאולת הנפש. זו יציאה משעבוד של הטבע אל תחת יד ההשגחה. עם ישראל נבחר להיות עם ה' לאחר שחולץ ממעמקי האמונות הכוזביות הרואות בטבע ובמקרה כוח שולט ונכנס לתוך האמונה הטהורה שאין עוד מלבדו. מה זה אדם? זה רק מי שיש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון ומנהיג מושל ומשגיח שמאיתו הכל.
רבנו הקדוש: "כי עיקר האדם הוא הדעת. ומי שאין לו דעת אינו מכונה בשם אדם כלל, ומשה רבינו פתח לנו אור הדעת, כמו שכתוב: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים. כי משה פקח את הדעת וגילה כי יש אלוקים שליט בארץ" (ליקו"ת ז).

כל רגע שאדם לא זוכר שאין עוד מלבדו, הוא נמצא בעצבות. או שהוא נמצא בגאוה. אם מצליח לו, זה גאוה. אם לא מצליח לו, אז הוא ביאוש. עד היום האחרון האדם צריך ללמוד את העניין הזה שאין עוד מלבדו. כי אנחנו לא באמת יודעים. כי ברגע שיש לנו איזה עצבות, איזה כעס, איזה דאגה, כשאנחנו חושבים שמגיע לנו משהו וזה לא אכן נעשה, כל פעם שאדם רואה שקורה לו משהו לא טוב, זה סימן שיש לו בעיה עם האין עוד מלבדו, זה עוד לא ברור לו במאה אחוזים. אין עוד מלבדו זה עדיין מקיף. זה  עוזר לנו להחזיק מעמד אבל זה עדיין לא בתוכנו, עוד לא הגענו לזה. מהרגע שהילד נולד אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, הוא לומד להגיד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הוא לומד, וההורים שלו לומדים יחד איתו שכל מה שקורה לו בחיים, הן הדברים הטובים והן הדברים הפחות טובים אם כי בעצם הכל טוב, אצל הקב"ה הכל זה טוב, אבל מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות ומה שאנחנו לא מבינים שזה טוב, הכל מאת ה' כי אין עוד מלבדו.

אדם יכול להתלונן שנים על בן הזוג, לחשוב שאשתו מאד גרועה, או להתלונן על איזה רבה בחיידר, או על השכנים שגזלו לו את השמש, או על איזה ילד שמקצר לו את החיים, והוא בטוח שהצרה היא בגלל הדבר הזה והזה ואחר כך הוא פתאום מגיע לאיזו השגה, לאיזו הבנה, הוא קולט שהצרה נמצאת בתוכו. כי אם היה מסתכל אחרת על החיים, אז פתאום הכל היה נראה לו אחרת. וזה בכלל לא בת הזוג וזה בכלל לא השכן ולא הילדים. הכל זה הדעת. דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית. הדעת זה ההסתכלות הנכונה על הדברים. שהכל זה ה', שאין עוד מלבדו.

כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? החונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. לדעת את ה'. להאמין בה'. לחיות את מציאות ה'. יש רק דעת אחת בעולם הזה, והיא לדעת את ה'. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה, זה כפרת עוונות.

פרעה הוא אחד האנשים שקיבל הכי הרבה רמזים בעולם מה ה' רוצה ממנו, ואף על פי כן הוא לא הבין. 
רבינו הקדוש אומר שה' שולח לכל אדם בכל יום רמזים, במחשבה דיבור ומעשה ומרמז לו בכל יום מה ה' רוצה ממנו (תורה נ"ד).
הבעיה היא שלכל אחד מאתנו יש את ה'פרעה' הקטן בתוך לבו שמכניס בו את הישות, את הגאווה, הוא מחפש כבוד, הוא שוכח שהכל זה מה' יתברך וזה מפריע לו להבין את הרמזים של ה'. פרעה הלך עם הישות הזו עד הסוף, הוא טען שהוא בעצמו הבורא, "לי יאורי ואני עשיתני", זאת אומרת שאני בראתי את עצמי... אנחנו חייבים לבטל את קליפת פרעה הזו שמתלבשת בכל אחד מאתנו, צריך להחזיר את הכבוד לה', לזכור שהכל זה ממנו יתברך, כל ההצלחות וגם כל הכשלונות. אז לא תהיה גאווה ולא תהיה עצבות.
יישות זה גם התאוות שלנו. אנחנו מחליפים הנאות נצחיות, רוחניות, אמיתיות בהנאות של רגע, הנאות הגוף, הנאות של העולם הזה. אדם קשה לו לבטל את היישות שלו כשמגיעה לו הנאה ואף על פי שהוא יודע שזה לא רצון ה', הישות שלו לא נותנת לו להתבטל  לה'.

בשביל שנוכל להתבטל לה', צריך ללמוד להתבטל אחד לשני. התורה הקדושה מביאה בפרשת השבוע את המצווה הראשונה שנתן הקב"ה לעם ישראל, קידוש החודש. מחפשים את הנקודה הקטנה קטנה של הלבנה החדשה וכשמוצאים אומרים בית דין: מקודש מקודש. כשאתה לא מוצא בחברך שום דבר טוב, תמשיך לחפש. עד שבסוף תמצא. כמו משה רבנו שחיפש את נקודת האור של הלבנה החדשה ולא מצא, ובא הקב"ה ועזר ואמר לו: אתה רואה את הנקודה הקטנה הזו שבקושי רואים אותה? כזה ראה וקדש. כמה שהא קטנה היא גדולה, היא נפלאה, תקדש אותה כי היא תפרח ותגדל עד שתהפוך לאור גדול.
הרבה יותר קל לנו לפסול, לראות את החסרונות, להחליט שאין לנו עניין משותף עם האדם הזה מאשר למצוא בו משהו טוב. צריך להתאמץ, כמו שמשה רבינו התאמץ וכשמתאמצים הקב"ה עוזר ומוצאים. נקודה טובה זה מושג אדיר. זוהי עבודת קודש. לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה. אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע. כל יהודי יש לו נשמה קדושה. עין טובה פירושו שהאדם יכול לאהוב את השני איך שהוא, לשמוח אתו, לדון אותו לכף זכות , לזכור שהוא יצור אלוקי. כמו בסיפור הבא:

השיר האחרון
היה זה בחודש חשוון בשנת תשנ"ה (אוקטובר 1994). שהיתי באותו זמן בניו יורק לצורך עסקים. התאכסנתי במלון אבניו פלאז'ה הוטל, על ה-13 פינת רחוב 47, ואת ארוחות הצהריים הייתי משלב עם פגישות עסקים. ביום ט"ז בחשוון תשנ"ה נפגשתי בשעת צהריים עם איש עסקים חרדי בשם יוס'ל ו'. יוס'ל ו' היה ועודנו איש המנהל עסקים מסועפים, ועם זאת, הנו יהודי ירא שמים המקפיד על קלה כחמורה, ומעבר לזאת, ביקורתי מאד לגבי פרצות הדור. ישבנו, אכלנו ודנו בענייני עסקים, כשלפתע נכנס למסעדה איש שפניו היו מוכרות לכל יושבי המסעדה. בעצם, פניו היו מוכרות לכל יהודי דתי ברחבי העולם.
 
שמו היה ר' שלמה קרליבך. הוא והגיטרה שלו. ר' שלמה עבר בין השולחנות, בירך כל אחד בנעימות ואף לחץ את ידו של כל אחד ואחד מהיושבים. כמה מהם אף פיתחו אתו שיחה קלה, התעניינו בו והוא בהם. לקח לו כעשרים דקות עד שהגיע לשולחן שלנו, שהיה ממוקם באמצע המסעדה. הוא הושיט לי את ידו, לחצתי אותה בידידות. ואז הושיט את ידו לעמיתי, ר יוס'ל, וידו נשארה תלויה באויר. "ר' יוס'ל", אמרתי לו, כי סברתי שאינו מבחין. "מה"? שאל יוס'ל, כביכול אין לו מושג מה אני רוצה ממנו. "זה ר' שלמה קרליבך", אמרתי לו. "אני יודע שזה ר' שלמה קרליבך", הגיב. "אני רוצה ללחוץ את ידך", אמר ר' שלמה. "יופי שאתה רוצה", אמר יוס'ל והכריז בקול: "אבל אני איני רוצה!" כמה מזלגות נשמטו מיושבי המסעדה, המלצרים קפאו מלכת. ר' שלמה נראה נבוך מאד. "ר' ייד", אמר בקולו הרך, "אני בסך בכל רוצה ללחוץ את ידך, מדוע תסרב לי?" "משום שאני מתנגד לך ולדרכך, ואיני רוצה להיות בד' אמותיך", צעק יוס'ל.

בשלב זה, לא היה איש במסעדה, המלאה עד אפס מקום, שלא קלט איזו דרמה מתחוללת. כולם פסקו מלאכול, המלצרים חדלו מלהגיש, וכולם הביטו בהצגה המוצגת מול עיניהם. אני עצמי חשתי מבוכה כפי שלא חשתי מימיי. היכרתי את ר' יוס'ל כאיש חרדי וביקורתי, אבל הסיטואציה הזו הייתה בלתי אפשרית בעבורי.
"איני מבקש שתסכים", ואני מוכן לשמוע את התנגדותך, אבל ר' ייד, אני רק מבקש ממך ללחוץ את ידי", אמר ר' שלמה והוסיף: "אני לא רק מבקש, אני מתחנן". היה ברור שאחרי מילים כאלה יוס'ל ייעתר לבקשה, אבל יוס'ל נשאר איתן בסירובו: "איני לוחץ יד לפושעים". בשלב זה חששתי שיפרוץ כאן ריב נורא, אך ר' שלמה הביט בו בנעימות ואמר: "אתה יודע, ר' ייד, בתפילת נעילה כולנו אומרים 'אתה נותן יד לפושעים'. ומה יהיה בשנה הבאה? אולי לא יהיה לך נעים לבקש מהקב"ה לתת לך יד?" זו הייתה תשובה ניצחת, אך ר' יוס'ל לא נשאר חייב: "אתה מצטט רק חלק מהתפילה", אמר לר' שלמה. "יש המשך לכך: 'ימינך פשוטה לקבל שבים'. הקב"ה מוכן להושיט יד רק למי שמוכן לחזור בתשובה, ולא למי שעומד במריו".

בשלב זה חצי מהאנשים במסעדה עמדו או ישבו סביב השולחן שלנו. ר' שלמה הקשיב, חשב קצת ואמר: "אז מה יגרום לך ללחוץ את ידי?" ר' יוס'ל ענה מיניה וביה: "אם תחזור בתשובה!!!" ר' שלמה ירה: "ואם אבטיח שאחזור בתשובה?, ר' יוס'ל בא במבוכה, אך מהר מאד התעשת וחזר להתעקשותו: "מה זה יעזור שתבטיח לחזור בתשובה? מי ערב לי שתעמוד בדיבורך?" ר' שלמה חשב מעט. הוא נראה רציני מאד. לפתע נטל את נרתיק הגיטרה, שלף אותה והחל לפרוט כדרכו ולדבר אל ר' יוס'ל: "יהודי רוצה שילחצו לו יד, גם אם הוא לא צדיק, גם אם הוא רחוק וגם אם יש לו הרבה קליפות, עדיין הוא מבקש מהקב"ה שיושיט לו יד". וכאן החל לשיר במנגינה שהמציא באותו הרגע: 'אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים'.

ר' שלמה שב לדבר אל ר' יוס'ל: "כל כך קשה לחזור בתשובה. איך יהודי שחטא יכול לחזור בתשובה שלמה? הפתרון לכך רשום באותה שורה בתפילת נעילה". ור' שלמה שר: "ותלמדנו ה' אלוקינו להתודות לפניך על כל עונותינו, למען נחדל מעשק ידינו". "רבונו של עולם", אמר ושר ר' שלמה, "כל חיי ירדתי לאשפתות ולבוץ כדי ללקט יהלומים, ללחוץ יד לנשמות טובות שרק ביקשו חום ואהבה, כנות ופשטות ולימוד זכות, ואני מצאתי יהלומים רבים, אבל התלכלכתי מהבוץ, וכעת, אני פוגש יהודי נקי וצדיק שנמצא ברומו של עולם, והוא מוכן ללחוץ לי את היד, אבל הוא רוצה שאני אתנקה. ואני, שהתלכלכתי בשביל ללחוץ יד ליהודים, לא אתנקה בשביל ללחוץ יד ליהודי? אני מודיע לך, שכשם שהתלכלכתי, כעת אני מקבל על עצמי לחזור בתשובה שלמה ממש כמו שכתוב בתפילת נעילה: 'ותלמדנו... להתוודות על עוונותינו". ור' שלמה החל לומר את הנוסח של הווידוי מילה במילה, כולל 'על חטא' וכל הציבור מצטרף אליו, חלקם בוכים ממש, זו הייתה אוירה של נעילה ממש, ובסופה כבש ר' יוסל את ראשו בשתי ידיו ובכה בכי תמרורים, ומיד לאחר שסיים ר' שלמה את הווידוי שלו, קם ר' יוס'ל ממקומו, חיבק את ר' שלמה , ושניהם אחזו זה בזה בחיבוק ארוך ולא נותרה עין אחת יבשה בכל הקהל הגדול שהתאסף סביבנו.

ר' שלמה הציץ בשעונו, אמר שהוא מאחר לטיסה והחל לעשות דרכו לעבר יציאה, לא לפני שלחץ יד לכל הגברים במסעדה, חלקם גם חיבקוהו בחום, והוא הסתלק מבלי שאכל, בודד ומהורהר, הוא והגיטרה שלו. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, ועדיין יהיה אחד הסיפורים המרגשים ששמעת, הבעיה היא שהוא אינו מסתיים כאן. שלוש שעות לאחר מכן אני מתקשר לר' יוסל: "שמעת את החדשות?" "לא", אומר ר' יוסל. ר' שלמה קרליבך יצא מהמסעדה, עלה למטוס, ובשעת ההמראה לקה בהתקף לב ונפטר במקום!" "מה???" שמעתי את ר' יוסל צועק, ויותר לא יסף. הוא פרץ בבכי מר, עמוק ונואש. מעולם לא שמעתי אדם המום כל כך, והאמת, מעולם לא שמעתי צירוף מקרים טראגי כל כך. דומה שעד היום הזה יוסל לא השתחרר מהטראומה הזו, אף שרבנים שעמם שוחח הרגיעו אותו ואמרו לו שהוא היה השליח שזיכה את ר' שלמה ולצאת מן העולם נקי וצח כמלאך.

ר' שלמה קרליבך נפטר בט"ז בחשוון תשנ"ה, 21 באוקטובר 1994 כאמור, מהתקף לב, בעיצומה של המראה. על פי עדותו של הרב ישראל מאיר לאו, שהיה באותה טיסה, השיר האחרון שניגן קרליבך, דקות קודם פטירתו היה: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". כידוע, גדולי הדור דאז, אף שמתחו ביקורת 'קשה על האיש, הותירו לשיר את שיריו. מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל אף הקדיש לכך תשובה בספרו "אגרות משה" אבן העזר חלק א' סימן צ"ו. נראה שהיה יהודי עם נשמה מיוחדת, והוכחה לכך היא שזכה להיפטר מן העולם מספר שעות לאחר שחזר בתשובה שלמה, כולל אמירת וידוי. ואם למישהו היו שאלות כיצד ייתכן ששיריו נכנסו לכל בית ומעולם לא יצאו משם, אף שאישיותו הייתה ללא ספק נתונה במחלוקת, הסיפור שלי הוא התשובה לכך.
אני רוצה לציין כאן שאדמו"ר מאמשינוב זצ"ל והאדמו"ר הנוכחי, ייבדל לחיים ארוכים, קירבו מאד את ר' שלמה קרליבך, וכאשר השיא האדמו"ר הנוכחי את בנו, הגיע לפתע ר' שלמה ועלה לשיר על הבמה. היו אנשים שרצו להורידו משם, אך האדמו"ר מנע בגופו את הדבר, ואמר: "אדרבה, שישיר". כבר אז הם ראו את הנשמה המיוחדת שלו, ובהומור אוסיף, שאולי זו ההזדמנות היחידה שבה באמשינוב מתרחשים דברים לפני כל השאר...

במהלך השנים שמעתי מפי העיתונאי בנימין רבינוביץ, סיפור נוסף שהעיד על יכולתו של ר' שלמה להרכין את ראשו בפני כל יהודי. "אבי זצ"ל", כך סיפר רבינוביץ, "היה אחראי על מרתף השואה בקבר דוד המלך בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. ר' שלמה קרליבך היה מגיע לשם באופן קבוע והתיידד אתו מאד. באחד הימים, הוא הגיע עם קבוצה שהלכה בלבוש שלא הלם את קדושת המקום. הוא ניגש לאבי ואמר לו 'שלום', אבל אבא לא ענה לו והתחמק ממנו. הוא הלך אחריו ושאל אותו 'מה עשיתי?' ואז אבי סטר לו סטירה מצלצלת ומחה בפניו על מה שראה. וראה זה פלא: קרליבך, לא זו בלבד שלא התרגש ולא מחה, הוא הרכין ראש והתנצל עמוקות, ודווקא מאז הפך קרליבך לבן בית אצלנו ואהב את אבי אהבת נפש".
זה היה האיש, שורש של נשמה יהודית אבודה ומיוחדת. ר' שלמה קרליבך נפטר חסר פרוטה, כיוון שפיזר את כל כספו לצדקה, תלמידיו נאלצו לקבץ תרומות כדי לארגן את מסע הלוויתו. הוא נטמן בהר המנוחות בירושלים, אך שירתו עדיין מהדהדת בלב כל יהודי ויהודי באשר הוא.

תפילה
רבונו של עולם
יש לך כל כך הרבה דרכים למלא את הנפש שלי במזון האמיתי שהיא זקוקה לו, ושאם אין לה אותו היא מחפשת דברים אחרים, שאני מבקש ומתחנן ממך שתמלא אותי בדברים האמיתיים, כי כשהנפש מתמלאת בהם, לא צריכים יותר כלום, מרגישים אז כל כך קרובים אליך, וכשמרגישים קרוב אליך אבא, כשמרגישים אותך בתוך הלב, שום דבר כבר לא חסר.
וזה יכול להיות דברים הכי קטנים אך הם בכלל לא קטנים, הם גדולים ועצומים.
כמו שניגש יהודי שאני קצת מכיר ואומר בנחישות הדעת: אני רוצה ללמוד איתך. ועל המקום קובעים זמן ומקום. או כשאני חולף במוצאי שבת על פני שני יהודים שמדברים ביניהם והם נראים חרדים מדורי דורות , רחוקים מהציבור שאני  משתייך אליו, ואחד מהם פונה אלי, דבר שכמעט לא קורה ואומר בפנים מאירות שבוע טוב ואני מוסיף ומבורך. זה נראה דבר קטן אך זה ממלא את הנפש. או כשאני חולף על פני יהודים בדרכי חזרה מהשדה שמושיטים יד כלומר מבקשים ממני לעצור להם, כי השעה כבר 02:00 אחר חצות ואין תחבורה ציבורית, ואני עוצר פעם אחר פעם עד שהרכב מתמלא מה שלצערי לא תמיד קורה לי, והם כל כך מודים ואני כל כך מרגיש אותך אז בלב אבא, וככה אפשר למנות עוד ועוד דברים קטנים גדולים, שעוזרים לי ברגע אחד להרגיש אותך, וכשמרגישים אותך כשאוהבים אותך, לא צריכים יותר שום דבר, יש לנו הכל, טוב לנו, אף אחד לא יכול להרגיז אותנו, עד שמרגישים שבשביל הרגעים האלה בראת את עולמך.

שבת שלום
מנחם אזולאי

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר