מאמרים וראיונות

פרשת מקץ - שבת חנוכה

פרשת השבוע | הרב מנחם אזולאי | כ"ה כסלו התשע"ז | 1571 | 0 | |

פרשת מקץ - שבת חנוכה

חנוכה - פרשת מקץ
"על ידי הסתכלות על נר חנוכה זוכה אדם לתקן את כל מה שפגם בימי חייו בהסתכלויות רעות" (המגיד הקדוש מקוז'ניץ").
האור הגנוז
כשהקב"ה ברא את העולם, הוא האיר אותו באור מאוד חזק ואחרי 36 שעות הקב"ה גנז את האור הזה. וכתוב בספרים הקדושים שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, אותו אור שהיה בבראשית, וכנגד אותן 36 שעות שהאור הגנוז האיר את העולם, מדליקים בחנוכה 36 נרות. ובגלל שהאור הזה הוא כל כך חשוב, כל כך מיוחד, אומרים הצדיקים שיש עניין גדול מאד לראות את הנרות, להתבונן בהם, לשבת ולהסתכל עליהם. ככה האור חודר לתוכנו, הוא מתקן את כל מה שפגמנו בימי חיינו בהסתכלויות רעות, הוא מחדיר שמחה בלבבות, הוא ממשיך רפואה, פרנסה וכדברי ר' לוי יצחק מברדיצוב – שפע של אורות וחסדים.

את האור הזה אי אפשר לשמור רק לעצמנו. הטבע של האור הזה שהוא יורד למקומות הכי נמוכים, מתחת לעשרה טפחים, בחוץ, בשווקים, ומאיר לאנשים שנמצאים שם, מאיר להם את הנשמה.
וזה רמז לכל אחד מאתנו, שהדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. לקרב אנשים לאביהם שבשמים. את זה ה' רוצה יותר מכל דבר אחר. זה עיקר גדולתו, שהמרוחקים ביותר מתקרבים. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו לקרב בני אדם אל השם, לפרסם את האלוקות בעולם, להפיץ את האור. עיקר לימוד התורה זה ללמד אחרים.  ותן בליבנו ללמוד וללמד. זה העיקר. ברגע שאדם יודע תורה, הוא חייב ללמד אותה לאחרים. איזה דבר גדול זה לקרב יהודי. זה החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות אתו. אנשים מתקרבים אל ה', הם מתחילים לחיות, מתחילים לשמוח, הם כבר לא לבד.

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד. בדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחת חברים, בהתנהגות שלנו, אחרים רואים אותנו ואנחנו רואים אותם ומקבלים אחד מן השני.
"יוסף בן שבע עשרה שנה היה" . שבע עשרה זה גימטריא "טוב". שיוסף מצא בגרוע שבגרועים נקודות טובות ועל ידי זה קרב אותם לה' יתברך. אפילו להגיד שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו קיימות ביננו ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להתקרב אליו, הרי רק מצד חיוב הכרת הטוב אתה צריך לנסות לעזור לעוד יהודי לגלות שגם הוא יכול להתקרב.

לקרב צריך להתחיל בבית. ילד שגדל בבית שמחים בו ביהדות, ששמחים במצוות, בית חם, בית אוהב, זה שומר עליו. כשילד רואה את אבא שלו שמח, מתלהב, חי, הוא רוצה להיות כמו אבא שלו. אבל אם אצל האבא הכל חיצוני, הילד לא רואה שום אור, כך שגם אם תרוץ אחריו כל היום "תלמד"! "תתפלל"! לא יעזור כלום.
אתה רואה שלילד אין רצון, על זה בדיוק תתפלל. "רבונו של עולם! תן לו רצון! מה אני יכול לעשות? הרי בכוח אני לא יכול להכניס בו רצון!"
והכי חשוב לא לרדת לחייו. לא לכבות לו את היהדות. להאמין שיום אחד גם הוא יתעורר. רק לא לכבות לו את האור.

מדליקים את החנוכיה בחוץ, ברחוב, אתה לא יכול להשאיר את האור אצלך!  אתה צריך להאיר לאחרים! לאלה שנמצאים בחושך, הכי רחוקים, גם הם ילדים של ה', וה' לא מוותר על אף ילד שלו.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה האור של חנוכה, אור זך וטהור, אור שמגיע ממקום עליון, אור שלא יכבה גם לעתיד לבוא, אור שמזמין את ההולכים ברחובות ובשווקים להיכנס פנימה, לראות את היופי של היהדות הפשוטה, את היופי של הבית היהודי.

האור של חנוכה זה אור התודה וההודאה. צריך ללכת כל ימי החנוכה, כל רגע ורגע עם תודה והודאה. להודות לה' על כל מה שהולך לנו ועל כל מה שלא הולך לנו. על כל הניסים והנפלאות וההצלחות ועל כל הירידות והקשיים והבעיות. כשאדם כל היום מודה ומהלל לה' יתברך אז מאיר לו אור החנוכה באמת והוא ממשיך את האור הזה לכל השנה כולה. בכל מה שעובר עליו הוא רואה רק טוב, וגם כשהוא לא מבין בשכל את הטובה שיש בקשיים שעוברים עליו – הוא מאמין!
כי ההודאה זו שלמות האמונה. אם אדם יודע שכל מה שקורה לו בחיים זה הכל סיבובים שמסבב ה' יתברך כדי שיזכור אותו, שירים את הראש אליו, שיתקרב אליו, אם הוא מבין שכל מה שקורה לו זה לזכך לתקן לרפא אותו, אם הוא מבין שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אז חייו טובים ונעימים כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משם דבר שבעולם. אבל אם מביטים על כל מה שקורה כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, הוא עושה איתך את הטוב ביותר. "אמונה ובטחון, היינו מנוחת נפש הבוטח, היודע בכל לבו כי הכל מנוהל בידי ה' יתברך, וממילא הכל לטובתו בכל עת, והוא בידיו של בורא כל העולמים. היינו, לאוו דוקא שבוטח שהעניין יסתדר כרצונו ויקרה כך וכך, אלא בוטח בו יתברך שמה שעשה ויעשה הוא הטוב ביותר בשבילו, ועל כן הוא רגוע (חובות הלבבות").

לעולם שבת חנוכה תהיה פרשת מקץ. יוסף הצדיק עובר כאלה נסיונות קשים והוא ממשיך להודות. 12 שנים בבית האסורים והוא לא מפסיק לפזז ולרקוד. לכן הוא נקרא איש מצליח, מצליח לשמח את נפשו בתנאים של בור האסורים ולא מאבד את האמונה. לא חשוב מה עובר עליו, הוא תמיד שמח, הוא תמיד מודה. מה שה' שרוצה שיעשה איתי, אני לא מבין כלום. מה שה' ירצה הוא יתן לי, מה שה' לא ירצה הוא לא יתן לי, אני לא הולך בכוח, אני עושה הכל בביטול, בהכנעה, אם ה' רוצה שככה אני אעבוד אותו, בנסיון הזה, בחסרון הזה, בקושי הזה, הכל ממש הפוך ממה שאני רוצה שיהיה, אם ככה ה' רוצה אז אני מתבטל, אני לא נופל לעצבות, אני לא נופל לכעס, אני מקבל את ההשגחה של ה', אני מקבל הכל באהבה ולא מפסיק להודות. זה האור של יוסף הצדיק וזה גם האור של חנוכה. אור האמונה. הכל ה' עושה וכל מה שה' עושה זה אך ורק לטובה.
כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים, אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד, ואז כל ההתמודדות שלו היא אחרת לגמרי.

"[חנוכה זה חג שבו מתגלית ההתפארות הכי גדולה של ה' בנו. באים 12 חשמונאים ומחליטים להילחם עם מדינה עצומה, נוראה ואיומה, שזה ממש לא יתואר, זה לא נתפס בשום שכל, זה בניגוד לכל הגיון, זה שהם שיערו שאפשר בכלל להילחם עם מעצמה כזו. מה היה הכוח שלהם? הם האמינו באמונה שלמה שה' אוהב אותם, מתפאר בהם, ושהרצון האמיתי שלו יתברך זה שידליקו לו את המנורה בבית המקדש. הם הרגישו שהם חלק מההתפארות הגדולה והעצומה הזאת. הקב"ה מתפאר בנו ואנחנו מתפארים בו.
כששומעים את המילה התפארות אז מאד נבהלים, כי התפארות זה נשמע לא טוב, מה אנחנו מתפארים? אנחנו צריכים להיות ענוותנים, להצטנע ולא להיראות, אבל המושג התפארות מופיע בספרים הקדושים וזה היסוד של כל הבריאה כולה. כל העולם נברא בשביל "ישראל אשר בך אתפאר" כל הבריאה, כל תכלית הבריאה, כל הרצון של הקב"ה להמשיך עוד יום ועוד יום את העולם, ושהעולם לא יחרב ח"ו, ושמחר עוד פעם תזרח השמש, ושוב ימשיך יום, ושוב ירד שפע ונוכל לנשום אויר, אויר צח, ונוכל להמשיך את החיים שלנו ולגדל את הילדים שלנו, זה רק בשביל דבר אחד, בשביל ההתפארות. בשביל שהקב"ה יוכל להתפאר בנו. העם היחידי שה' יכול להתפאר בו"](באור פני מלך).

חנוכה זה לא חג שמצויים עליו מן התורה. חנוכה ופורים הם חגים שחכמים תקנו, זה דברי סופרים. אז איך זה שדווקא כאן יש את האור הכי גדול? כי לא נצטווינו ואנחנו בכל זאת חוגגים. חביבים דברי סופרים. יש להם בחינה מיוחדת של חביבות. כמו ילד שנותן לאבא איזה דבר קטן משל עצמו, משהו שהוא הכין לו, הילד בא נותן לו איזה מתנה משלו, אז האבא כזה מתרגש, אפילו שזה דבר קטן ופשוט שבעצם האבא אפילו לא צריך אותו. אבל יש לו מזה כזה תענוג, מהבן שלו, הוא כל כך מתפאר בו.
המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם, לא הבינו את האהבה שיש לקב"ה לעם ישראל, מה אתה הולך לברוא את האדם? הוא מלא שקרים, הוא מלא קטטות ומריבות, אף אחד לא יכול לסבול את השני, כמה אנשים עוברים דירות כי לא יכולים לסבול את השכנים, בקושי בני זוג יכולים לסבול אחד את השני, אנשים בקושי יכולים לסבול את עצמם, אז בשביל מה לברוא אותו, את האדם? הם לא הבינו המלאכים את הבחינה של חביבים דברי סופרים. הם לא הבינו איך האבא נהנה ממה שהבן עושה לו אפילו שהוא לא מוכרח. כי חנוכה זה לא כתוב בתורה. חנוכה זה כי אנחנו אוהבים אותך אבא.
הקב"ה מתפאר בנו. כל אחד הוא שליחות קודש יחידה ומיוחדת, כל אחד הוא השתלשלות מיוחדת מהקב"ה בעצמו. אין עוד מישהו שעובר בדיוק את הנסיונות שלך, אין עוד מישהו עם אותו צו אלוקי שאיתו הוא נשלח לעולם, כל אחד הוא יחיד ומיוחד.
וכשיש יצר הרע בעולם, אז יש לה' במה להתפאר, אז כל נקודה קטנה של יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע, ה' מתפאר בנקודה הזו. כל התגברות על כל נקודה של חיצוניות, שזה תרבות יון, שזה יופי וכוח וחוכמה, שזה להיראות ולהתבלט, כל התגברות כזו של יהודי זה ההתפארות של ה'.

חנוכה זה אור ואור זה שמחה. אדם שמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם כל הלב. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. אדם שמח ומאושר ביהדותו, אז הוא כבר לא צריך את התאוות, אז כבר יש לו חיות אמיתית! חיות מהשם! שמחה מהשם! ומתי אדם הכי שמח? כשהוא מוחל, כשהוא מוותר, כשהוא עובד על מדותיו. כמו בסיפור הבא:

חברות במבחן
הם היו חברים מגיל צעיר, עוד לפני גיל הגן: התגוררו באותו רחוב, הלכו לאותו גן, למדו בבית הספר יחד. הם היו ממש כמו אחים, וזה כלל לאכול ארוחת צהריים משותפת, לפעמים גם ערב, לשחק ביחד אחר הצהריים, ללכת לקניות, ללמוד למבחנים ולפעמים גם לישון. הם גם המשיכו ללמוד באותה ישיבה, וחברותם רק הלכה והתהדקה. מדובר על בעלי והחבר שלו. נכנה אותו מאיר. בעלי התחתן ראשון, אתי, וכעבור כשלושה חודשים גם מאיר. הגענו לחתונה כבני משפחה של ממש. האמת שבתחילה חשבתי שהחברות ההדוקה הזו תפריע, וקצת התנגדתי לה בלבי, אך מהר מאד קלטתי ששום דבר לא בא על חשבוני והסכמתי.
כעבור שנה נולד לי ילד, ושנה וחצי אחר כך תאומים. למאיר נולדו שני ילדים.
כשבני הגיע לגיל 5.5 רשמנו אותו לגן מצויין אך מרוחק, ובשל כך נאלצנו להסיע אותו בכל בוקר. לאחר שנה הכניסו גם מאיר ורעייתו את בנם לאותו גן. מדובר היה בגן שהוא חלק ממוסד חינוכי שבו אתה ממשיך עד לכיתה ח' מבלי להירשם מחדש.
מכיוון שהיו ימים שמאיר היה עסוק והיו ימים שבעלי היה עסוק, הם נעזרו זה בזה ועשו תורנות בהסעת הילדים לגן. ההסדר הזה התנהל בטוב ובנעימים, ויכול היה להמשיך עד היום שבו נפסק הכל ברגע אחד... "היום השחור" אנחנו מכנים אותו. בעלי נהג לנעול באופן קבוע את הדלת השמאלית ברכבו של מאיר. זו שפונה לכיוון הכביש, והיה אומר לילדים לצאת מהצד של המדרכה. מאיר כנראה לא הקפיד על כך, לא נעל ולא הזהיר. הילדים היו יוצאים מאיזה צד שהתחשק להם, ואנחנו לא ידענו.

יום אחד, שלומי בננו הבכור, יצא מהדלת השמאלית ברכבו של מאיר. רכב הגיע במהירות, פגע בו והעיף אותו למרחק שלושה מטרים. שלומי ז"ל נהרג במקום.
וזהו, החיים השתנו. שום דבר לא חזר להיות כבעבר. לקחנו זאת הכי קשה שאפשר. בננו בכורנו האהוב איננו, ולנו לא היה מושג איך אנחנו אוספים את השברים.
ההלוויה וה'שבעה' עברו כמו מולנו, לא היינו במצב של לקלוט את האסון הנורא שנחת עלינו. מאיר נכנס להלם והסתגר בתוך עצמו, ולאחר מספר ימים אזר כוחות ובא לנחם. אני אפילו לא רוצה לתאר מה היה שם. הדבר הכי לא נעים שיכול לקרות לבני אדם. איני יועצת באיזה שלב הסיפור הזה הוביל לנתק מוחלט. אני חושבת שזה היה כבר כשהוא יצא מניחום האבלים. כיום אני יודעת שישנם הורים שמגלים גדלות נפש, סולחים ואפילו מרגיעים. לנו לא הייתה גדלות הנפש הזו. האמת שקשה לדון אותנו. בכלל לא הייתה לנו נפש ולא גוף ולא יכולת לחשוב אפילו על מה שקרה לנו.
מאיר שלח מכתבים של סליחה והתנצלות, אבל אנחנו פשוט לא הגבנו. הסיפור הזה הרס אותנו לגמרי. הוא היה מחכה שבעלי יצא מהבית, היה  בוכה לפניו ומבקש מבעלי שיסלח לו ושלא ישכח את החברות שלהם, אולם לאחר כמה וכמה פעמים שעשה זאת, בעלי אמר לו בקול מנוכר שאינו מעוניין להמשיך בקשר, ועצם העובדה שהוא מתגורר אתו באותה שכונה, זה יותר מדי בשבילו ובבקשה שלא יפנה אליו יותר. זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם.

בעלי התכוונן למה שאמר. כעבור חודש פשוט קמנו ועברנו דירה לעיר אחרת, באיזור אחר בארץ. סמוך לכך נפקדתי בפעם השלישית וכעבור תשעה חודשים ילדתי בת. הרגשתי שזו מתנה משמים על מה שהיה. הודיתי לבורא עולם על מה שנתן ועל מה שלקח. הבת הייתה מעין תרופה על האובדן הנורא, אבל היא לא מחקה אותו, כמובן. חודש לאחר מכן הוזעקתי בדחיפות לבית החולים. בעלי התמוטט בעבודה. הוא נלקח לבית החולים, ובבדיקות הסתבר שהוא סובל מאי ספיקת כליות. אם חשבנו שזה זמני, מהר מאד התברר שמדובר במצב קבוע ושהכליות שלו פשוט חדלו מלתפקד. נכנסנו לעולם חדש. בעלי החזק, החסון והנמרץ הפך לשבר כלי, עזב את עבודתו, הפך לנכה מאה אחוז והזדקק לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע כדי לנקות את הרעלים שבגוף. לא האמנתי שזה קורה לנו, שהמרה השחורה טופחת על פנינו פעם נוספת בחיים. זו הייתה מכה כואבת ומתמשכת. חולשה קבועה, נסיעות קבועות לבתי חולים, חיבור לדיאליזה שמתישה את הגוף. חיינו הפכו לבלתי נסבלים. נרשמנו בתור להשתלת כליה, אבל נאמר לנו שמדובר בתור ארוך ביותר שעלול לקחת שנים רבות, בין השאר בגלל שלבעלי יש סוג דם נדיר שמקשה על מציאת תורם. אחרי שנה של המתנה התקשר הרופא וביקש שנגיע בדחיפות לבית החולים. הגענו. נודע לנו שבעלי נמצא באי ספיקת כליות קשה, כי הדיאליזות אינן מספיקות, ונשארו לו שלושה חודשים לחיות עד קריסת מערכות סופית. הרופא אמר שבעלי צריך השלתה בדחיפות.

עולמי חרב עליי. חזרתי הביתה ישירות לספר התהילים ואמרתי: "ריבונו של עולם, אני מבטיחה שאם הסיפור יסתיים בטוב אני אפרסם אותו ברבים ובכך יתגדל שמך בעולם". כשגמרתי, הלכתי לרב השכונה וסיפרתי לו את כל הסיפור, כולל מה שקרה לנו עם שלומי ז"ל. הוא השתתף בצערי ואמר כך: "לכי הביתה ותתחילי להתפלל. אני גם אלך לגדולי הדור וארעיש עולם למענכם". הגעתי הביתה ופתחתי את ספר התהילים. בסוף היום סיימתי שלושה ספרי תהילים: כך בכל יום, אך דבר לא השתנה. אני רואה את בעלי הולך ודועך לנגד עיניי. מדי שבוע הייתי רצה אל בית הרב, והוא השיב שהוא עושה כל מה שניתן ובעזרת ד' בעלי יצא מזה ושאמשיך להתפלל. חודשיים לאחר שפניתי אל הרב, נקרא בעלי לבית החולים ושמע בשורה נהדרת: "יש תורם". הודיתי לה' על כך בכותל המערבי ולארח מכן בישרתי לרב שנמצא סוף סוף תורם שמתאים לסוג הדם של בעלי. הרב שמח ואמר לי להמשיך להתפלל. בעלי עבר את הניתוח בהצלחה, והוא חי ונושם ובריא. ההחלמה הייתה מהירה. הוא שוחרר מבית החולים וחזר לחיים, פשוטו כמשמעו. השקט והשלווה חזרו לחיינו. בעלי החלים וחזר להיות חזק וחסון כפי שהיה. לא יאומן כמה צריכים לכוון בברכת "אשר יצר" "שאם יפתח אד מהם, או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת..." אנחנו ראינו זאת  ממש מול העיניים.
כחצי שנה לאחר הניתוח הגיע בעלי למקום עבודתי וביקש לשוחח אתי. זה משהו שלא קרה מעולם, ואני ידעתי שיש לו משהו חשוב לומר. ירדתי, ישבנו ברכב. הוא נראה חיוור כולו. נחרדתי, מה הוא הולך לספר לי?! ואז הוא סיפר: "עשיתי חשבון נפש על מה שקרה לי, ואיך אני יכול לשלם לקב"ה על החסד הגדול, ולפתע נזכרתי במאיר", כך אמר. "האמת, חשבתי על זה גם במהלך המחלה, אך זה גרם לי רק למרמור. כעת, כשמצבי השתפר, יכולתי לחשוב על כך שאולי לא בסדר שלא מחלתי לו. חשבתי על כך, והיום עשיתי מעשה. התקשרתי לחבר משותף. הוא שמח מאד למשמע קולי ושאל איך אנחנו מתאוששים. מדבריו הבנתי שהוא אינו יודע דבר וחצי דבר על מחלת הכליות שלי. "ואז שאלתי בעדינות מה קורה עם מאיר והוא ענה לי: 'בסדר. הוא מתאושש מהניתוח, אבל מהסיפור שלכם אני חשוב שהוא לא יתאושש בחיים'. 'איזה ניתוח?' שאלתי. 'אה, שכחתי שאתה מנותק', הוא אומר. 'מאיר התנדב לתרום אחת מכליותיו. זה היה לפני חצי שנה בערך. הוא עשה זאת כדי לכפר על מה שקרה, אף שאיש אינו מאשים אותו...' "נפרדתי ממני. ניתקתי את הטלפון וכמעט התעלפתי. אין לי ספק שיש קשר בין התרומה שלו לניתוח שלי. אני פשוט מרגיש את זה. אבל אין לי שום דרך..." "יש דרך", אמרתי לו וביקשתי ממנו לנסוע היישר לבית הרב. היה לי ברור שיש לו קשר לעניין. כשהרב ראה את הסערה על פנינו, הוא הבין. הוא הושיב אותנו וסיפר כי מאז שהגענו לכאן מאיר יצר אתו קשר וסיפר לו שהוא חי בתחושות נוראות לגבי מה שקרה. "מאיר ביקש ממני לפעול אצלכם שתמחלו לו, אני גיששתי וראיתי כמה אתם כאובים וידעתי שלא הגיעה העת. הרגעתי אותו ואמרתי לו להמתין בסבלנות ושעוד חזון למועד. כאשר חלית במחלת הכליות, עדיין לא יידעתי את מאיר, כי לא חשבתי שיש עניין בכך, אך יום אחד התפרצת לכאן כרוח סערה וסיפרת לי על החמרת המצב ועל הצורך הדחוף בהשתלה. זה היה היום שבו החלטתי לספר על כך למאיר. מיד שסיפרתי לו אמר מאיר בשקט:"  'יש לי את סוג הדם שלו. כשהיינו נערים עלינו על זה בקורס עזרה ראשונה שעברנו".

"למאיר לא היו התלבטויות. הוא מיד אמר שהוא מעוניין לתרום, אך העלה בפניי את החשש שאם תדעו שהוא התורם תדחו אותו. מאיר התאשפז באותו בית חולים שלנו, כאשר לרופאים נאמר שהתורם מעוניין לשמור על עילום שם. אגב, זו בקשה נפוצה, והם קיבלו אותה. במקביל להכנסת בעלי לניתוח, שכב מאיר בחדר ניתוח באגף אחר, וכלייתו הועברה לבעלי, כמובן לאחר שנמצאה התאמה מלאה. "זה הסיפור", אמר הרב שלנו. "וכעת אתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות אתו. מאיר עשה זאת כדי לכפר על דברים שבינו לבין שמים, אתה תחליט אם זה מספיק גם למה שבינו וביניכם". בעלי היה נרגש, ואני בכיתי. ראיתי שהוא מתחרט בכל לבו על הקשיחות שהפגין מול מאיר. אמרנו לרב שאיננו יודעים איך ליצור אתו קשר. לא ידענו איך נוכל להודות לו. הרב אמר: "יהיה בסדר. אני אארגן לכם פגישה".

למחרת הודיע לנו הרב להגיע ללובי של אחד מהמלונות בארץ. הגענו. מאיר ישב שם יחד עם אשתו, ואם פחדנו מהמפגש המביך, ברגע שמאיר ובעלי ראו את זה הם רצו אחד לעבר השני והתחבקו, כששניהם מתייפחים. מבלי ששמתי לב מצאתי עצמי חבוקה עם רעייתו, אחר זמן כה ממושך של נתק. קשה לתאר במילים את הפגישה, אבל מה שקרה בעקבותיה הוא שמאיר שב להיות חברו הטוב של בעלי. מאיר בתחילה התנצל וסיפר שהוא סבל מייסורי מצפון איומים עקב העובדה שלא סלחנו לו, ובעלי השיב לו שהוא מוחל בלב שלם ומתנצל על קשיחות לבו. כיום אנו הורים לשלושה ילדים חמודים. בעלי עוסק בחינוך ורואה ברכה בעמלו. אני עקרת בית שמודה על כך שד' הביא אותנו אל הסוף הטוב. ולסיום: כשחזרנו מאותו מפגש אמר בעלי: "את יודעת משהו? הסבל שעברתי עם הדיאליזות עד ההשתלה הוא כתוצאה מזה שלא מחלתי מלכתחילה. זה אפילו לא עונש. זו תוצאה ישירה על כך שלא עבדתי על מידותיי. כיום, כשאני מסתכל על זה, איני מבין את עצמי: כלום מאיר רצה להרוג את שלומי שלנו? כלום לא יכולתי לגלות נדיבות לב ולחבק אותו מההתחלה?" זה המסר הכי חשוב. ורק בשבילו שווה לפרסם את הסיפור. ואם יתחזק אחד מן הקוראים יהיה זה שכרי ולעילוי נשמת בני.
תפילה
רבונו של עולם
אני כל כך רוצה לזכות להיות יהודי שאתה מתפאר בו. שאני אהיה חלק מההתפארות שאתה אבא מתפאר בנו, בבניך, בעם ישראל.
שדרכי יתגלה כבדך בעולם. שדרכי ייעשה רצונך בעולם. שכל דבר שאני עושה, יהיה לכבודך אבל באמת, לא ככה מהשפה מהשפה לחוץ. שמה שבאמת יהיה איכפת לי זה לא מה יגידו אלא מה אתה תגיד אבא. מה אתה תחשוב. 
אני רוצה לעשות לך כזה נחת רוח, לא לעשות שום דבר שהוא אסור, שהוא נגד רצונך.
אני רוצה להיות כל הזמן בשמחה, לדעת שכל מה שקורה לי ולכולם, זה הכל ממך אבא והכל לטובתנו.
אני רוצה תמיד להמשיך, אף פעם לא להרים ידיים, לא להתייאש, גם אם אני מתפלל כבר שנים על אותו נעניין ורואה שכמעט שום דבר לא זז. להבין שעצם התפילות, והרצונות, והכסופים, זאת הישועה הכי גדולה, ההתפארות הכי גדולה שאתה מתפאר בנו. זה שאנחנו כל הזמן רוצים אותך, רוצים להתקרב אליך, להרגיש אותך, להידבק בך.
אני רוצה להגיד לך כל הזמן תודה, גם על הדברים שלכאורה נראים קטנים ומובנים מאליהם. כל הזמן לראות את החסדים העצומים שאתה עושה לנו ולא להפסיק להתרגש מהרחמנות של אבא.
אני רוצה להיות מאלה שכל הזמן ממלמלים. שהולכים בדרך והשפתיים זזות. כמו שאני רואה אחרים ולפעמים כל כך מסקרן אות לדעת מה הם אומרים שם בלחש.
אני רוצה לראות רק טוב באחרים. להתאמץ למצוא לפחות דבר אחד טוב, במיוחד אצל אלה שמסובבים את המבט כשאני מתקרב ובטח לא אומרים לי שלום. כי אני כל הזמן מדבר על זה, וקורא על זה וכותב על זה אבל כשאני מתבונן בעצמי, אני מגלה שאני כל כך רחוק מזה, פוסל את הראשון, ומתרחק מהשני וממש לא סובל את השלישי, וזה בדיוק ההיפך ממה שאתה רוצה ממני אבא.
והרשימה עוד ארוכה. יש לי עוד כל כך הרבה מה לשפר בעצמי כדי להיות ראוי לך, כדי שתוכל להתפאר בי, תעזור לי אבא.

שבת שלום - חנוכה שמח

מנחם אזולאי

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר