מאמרים וראיונות

פרשת וישלח

פרשת השבוע | הרב מנחם אזולאי | כ"ה כסלו התשע"ז | 1402 | 0 | |

פרשת וישלח

וישלח
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו".
למה שלח יעקב אצלו שלוחים? אלא כך אמר: אשלח לו שלוחים אולי יחזור בתשובה. ציווה להם לספר מהצלחתו ויראה עשיו כי גם בארץ נוכריה בבית לבן הרמאי ברכו ה', אז ישים לבו כי ה' עמו וישוב  בתשובה (מדרש רבה).
דרך בעבודת השם
איך זוכה יהודי להיות צדיק? ע"י הבחינה הזו שהוא לא מייאש את עצמו לעולם, אף על פי שעובר עליו מה שעובר.
אין אחד שהכל הולך אצלו כסדר, כל אחד עובר עליו, מכל הכיוונים, כל אחד והואיל שלו, רק צריך להרגיל את עצמנו לפנות אל ה'. כשאדם פתאום מבין שמתוך כל הדברים שאפשר לעשות, הדבר הכי חשוב זה להרים את הראש למעלה, לפנות אל ה', זה האור הכי גדול, זה בעצם הסוד של הדבקות בה'.

יעקב אבינו עבר עליו הכל, מה הוא לא עבר מהרגע שנאלץ לברוח מבית אבא, דרך כל השנים שנאלץ לבלות במחיצתו של גדול הנוכלים והרמאים, לבן, ועד המפגש המאיים שבו פותחת התורה הקדושה את פרשת השבוע, כשמצד האחד של המתרס יעקב אבינו עם ארבע אמהות קדושות ואחד עשר שבטי י-ה, ועוד הרבה צאן ובקר, ומהצד השני מתקרבים אליו ארבע מאות לוחמים ובראשם עשו, זועם ומבקש נקמה. המשימה של יעקב אבינו נראית לפי הטבע בלתי אפשרית. הסכוי שלו לצאת בשלום מן המפגש המאיים הזה הוא מאד קטן. ובכל זאת הכל עובר בשלום. איך? עם הרבה שפלות וענוה.
"קטונתי מכל החסדים", כל כך הרבה חסדים עשית עמדי רבונו של עולם שאני חושש שמא "קטונתי", שמא נתמעטו זכויותי והרשע יוכל לי. ובלשון פשוטה ועם הרבה אמת הוא מבקש מבורא עולם "הצילנו נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו".

חשוב איך מסתכלים על כל מה שעובר עלינו. באיזה משקפיים משתמשים. אם אנחנו יודעים שהכל קורה כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.
תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה.
יעקב אבינו חי עם אמונה. הוא מאמין שה' יקיים את מה שהבטיח לו "שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך (לב,י) גם אם הוא לא רואה עדיין את האור בקצה המנהרה.
אמונה זה להזכיר לעצמי בכל מצב, בכל נסיון שיש לי בחיים שה' הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

ברגעים הכי קשים, בחושך הכי חזק, תזכור שה' איתך בנסיון הזה. הוא יודע מה עובר עליך. הוא חי את הצער שלך. התחזקות אצל רבנו זה לא איזה עצה טובה, זה לא איזה המלצה לחיים טובים יותר, זה חיוב ממש. החיים שלנו זה התמודדות בלתי נפסקת והעצה שנותן לנו רבנו זה כל הזמן להתחזק. הקב"ה איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום. אם תתבונן, תמצא בתוך הצרה את ההרחבה, זה קשה  מה שאני עובר עכשיו אך גם בתוך הקושי, בתוך הצרה, אני רואה איך הקב"ה מנסה לעזור לי, להקל עלי.
יעקב אבינו מכין מתנות לקראת המפגש הגורלי עם אחיו והוא מבקש לעשות רווחים בין העדרים שהוא רוצה לתת לו. "ורווח תשימו בין עדר לעדר" (לב,י). אל תסתכל על כל הצרות שלך ביחד, תעשה הפרדה, תעשה רווחים, תטפל בצרה אחת ותניח לרגע לכל השאר. וגם באותה צרה שאתה מטפל בה, תמצא את הנחמה, את הרחמנות של ה'.
"לפעמים נדמה לו לאדם כאילו כל העולם נפל עליו, וכאילו ח"ו כל הצרות נתקבצו ובאו עליו יחד חס ושלום, בלי הרחבה כלל, ועל ידי זה נתעקם ליבו מהשם יתברך ואינו יכול לצעוק אליו יתברך באמת, ואזי על ידי זה נתרבים  עליו הצרות באמת, רחמנא ליצלן, כי כל הנמשך אחר צערו, הצער נמשך אחריו, על כן צריכים ליזהר מאד ליתן רווח בין הצרות, ולמצוא הרחבות גם בתוך הצרות עצמן, ולהביא תודה והודאה על זה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, בחינת "בצר הרחבת לי" שזה בחינת "ורווח תשימו בין עדר לעדר" הנאמר ביעקב אבינו (ליקו"ה כלאי בהמה ד, ח).

בתוך כל הצרות והקשיים שהוא עובר, שומר יעקב אבינו על שמחה. אי אפשר להתקרב אל ה' אלא דרך הצרות ויסורים. מפה ה' רוצה שנמצא את השמחה שלנו, את החיבור שלנו אליו.
המלאך שנאבק עם יעקב, שהיה שרו של עשיו, ניסה להפיל את יעקב לעצבות אך יעקב נלחם ולא נתן לו ללכת עד שיברך אותו. ואיזו ברכה ביקש יעקב? להיות שמח. "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל". מה זה ישראל? זה שיר א-ל, כל הזמן לשיר, כל הזמן לשמוח.
קשה לך לשמוח? תתבונן בכל החסדים שה' הטוב עושה אתך וזה יעזור לך לשמוח. אנחנו עסוקים בדרך כלל במה שעדיין חסר לנו ושוכחים את הפסוק הנפלא הזה "אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
יעקב אבינו, בתוך כל הצרות, רואה את החסדים. "כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (לב, יא). אני זוכר איך הגעתי לפה ואני רואה מה עשית ממני רבונו של עולם.

השמחה זו העבודה הפנימית הכי חשובה שלנו. אדם אין לו רשות ללכת ברחוב עם פרצוף חמוץ. זה כמו שהוא עושה בור ברשות הרבים, מסכן בני אדם. כשאני בין אנשים, אני חייב לעשות הכל כדי לחייך, להאיר פנים. בשביל זה קיבלתי פנים. איזה עצבות אדם יכול להכניס בלבו של השני כשרואים אותו עם פנים חמודצת, או כשחולפים על פניו והוא מתעלם, "לא רואה".

הסוד של השמחה זה קירבת ה'. כשאדם חי עם ה', טוב לו בנפש. ומה אנשים צריכים יותר מטוב בנפש? נכון שצריכים פרנסה, וצריכים שידוכים, וכו' וכו', אך העיקר זה כשטוב בנפש. לפעמים יש לאדם הכל אך לא טוב לו בנפש. אז בעצם מה שווה כל מה שיש לו? כי לא טוב לו. שום דבר לא מנחם אותו. שום דבר לא מרפא אותו.
בפגישת יעקב ועשיו, לאחר שנים ארוכות של פרידה, מבקש יעקב לתת דורון לאחיו, לפייס אותו. עשיו מסרב: "יש לו רב אחי, יהי לך אשר לך". ומה משיב לו יעקב? "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" . 
שתי תפיסות עולם. עשיו אומר יש לי רב, אומנם יש לי הרבה אך עדיין יש מקום לשיפור, עדיין לא הגעתי לסיפוק. לעומתו אומר יעקב- "יש לי כל, לא חסר לי כלום ואני שמח בחלקי. יעקב אבינו זכה לתענוג הנפלא והמושלם בחיי האדם, תענוג של אדם שדבוק בבוראו. כל העניין שלי בחיים זה לשמור על הקשר, לשמור על החיבור. רק זה ימלא לי את הנפש, רק זה ישמח אותי באמת, כל שמחה מסוג אחר זה רק אם היא מקושרת לחיבור שיש לי עם ה'. אם לא, זה אולי שמחה של רגע, יש איזה תענוג, אך בסוף זה מתקלקל, זה לא מצליח למלא את הנפש לאורך זמן.
מה הסוד של "יש לי כל"? מה זה הכל הזה? הכל לשון כליון, כליון נפש, אני רוצה את ה' עד כלות הנפש. יש לי רצונות וכסופים אל ה'- יש לי הכל. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה למשהו שמעל, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, למציאות כזו שתרומם אותי ואם אני אגיע אליה, אז הכל יהיה אחרת. מה זו המציאות הזו? זה כל הדברים הנפלאים שנמצאים בתוך הקדושה. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, וכל העבודה זה שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מזה, על זה בעצמו הנפש כבר שמחה, על עצם הרצון. נכון, אני עוד לא מצליח בעניין הזה והזה, אבל אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אדם צריך לראות את הרצון שלו. אם לא, הוא רואה רק את החסרונות שלו, את הכשלונות שלו, ונופל לעצבות, לרדיפה עצמית. מה זה שווה שרציתי ולא עשיתי? זה שווה! כל זמן שאתה לא עוזב את הרצון אתה נחשב בשמים לצדיק גמור. יכול להיות אדם שהמעשים שלו קטנים, והרצונות שלו גדולים מאד מאד וזה נחשב מאד בשמים.

אין תענוג נפלא ומושלם יותר בחיי האדם מאשר התענוג האינסופי, הנצחי, של אדם שמתקשר ומתחבר למלכו של עולם באהבה וביראה. זה כזה דבר נפלא, זה כזה דבר עצום לדבוק בה', זה מה שהנשמה רוצה, אדם לא צריך כלום, מה הוא צריך, הוא לא צריך שום דבר, יש לו את ה', יש לו את הכל.
אבל זה חייב להיות באהבה וביראה. רק אז זה שלם. אם זה רק אהבה, או רק יראה, זה לא יכול להחזיק מעמד.
לדבוק בה', לחיות עם ה', זה לראות שכל מה שקורה לנו זה ממנו יתברך, שאין עוד מלבדו. רק כשאדם נמצא בצרות, ביסורים, רק אז הוא יכול לראות באמת שאין עולם, שיש רק את ה', רק אז הוא רואה שאין עוד מלבדו וה' לא עזב אותו. כמו בסיפור הבא:
החיים הם כמו תא מטען
את הסיפור שלנו אני רוצה להתחיל מהסוף.
זה היה לפני כשנה. נסעתי עם בתי בת השנה באוטובוס מנתניה לירושלים. ירדתי בתחנה ברחוב מלכי ישראל, הפעוטה בידי, והייתי צריכה להוציא את העגלה מתא המטען.
ראיתי ילדה כבת 12 עומדת שם ואמרתי לה: "חמודה, את יכולה להחזיק לרגע את התינוקת?" היא היססה מעט, אך לבסוף השיבה בחיוב.
ההיסוס שלה גרם לי קצת להסס, נתתי בה מבט נוסף והחלטתי שאם אני נותנת לבתי בת ה10 להחזיק לרגע את התינוקת, שום דבר לא יקרה אם אתן אותה לילדה הזו לשבריר שנייה, כדי שאכול להוציא את העגלה מתא המטען.
הנחתי בזרועותיה את הפעוטה וניגשתי לתא המטען של האוטובוס.
הבחנתי שהעגלה נמצאת בתוככי תא המטען, מישהו הניח את המזוודה שלו ופשוט דחף את העגלה פנימה. נאלצתי להסיט את המזוודה ולהיכנס פיזית על ברכיי לתא המטען. ואז קרה משהו שאותו לא הייתי מאחלת לאיש. חשתי בלחץ על כפות רגליי, ולפני שהספקתי להבין מי נגד מה, הדלת האוטובוס האוטומטית של תא המטען פשוט דחפה את כולי פנימה ונסגרה אחריי.
-  - 
השתרר חושך אימים, ומיד לאחריו החל האוטובוס לנסוע. לקח לי מספר שניות להבין באיזו צרה אני נמצאת. אני לכודה בתוך תא מטען, בלי יכולת לצאת ממנו, וזו עוד הבעיה הקטנה שלי.
בחוץ נמצאת התינוקת המתוקה שלי, שהעמסתי על ילדה בת 12 שבכלל היססתי אם לתת לה את האחריות הזו, אפילו לשבריר שנייה. ואני, לא רק שאיני הולכת לצאת מכאן, אלא האוטובוס נוסע ונוסע.
אין מילים שיצליחו לתאר את רמת החרדה וחוסר האונים שלי. פשוט אין מילים. התחלתי לדפוק ולצעוק, אך רעש המנוע הבהיר לי שאין כל סיכוי שמישהו ישמע אותי, מה עוד שאני ירדתי די בסוף ומי שנשאר זה רק הנהג. 
האוטובוס נוסע ונוסע, ואני יוצאת מדעתי מדאגה, אך הדבר הנורא ביותר היה חוסר האונים. העובדה שאיני יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה.
בשניות הללו, שנדמו כנצח, חזרתי למה שעברנו משפחתי ואני בשנה שקדמה לאירוע. כפי שאמרתי, התחלתי מהסוף, וכשתשמע את ההתחלה לא תאמין שכל זה קרה למשפחה אחת בשנה אחת.
באחד הימים כשנה קודם לכן שהיתי בביתי. הטלפון מצלצל. על הקו נציגת חברת 'ביטוח הראל '. היא מציעה לי "ביטוח תאונות אישיות".
אני חייבת לציין ש"ביתי" היה יחידת ציור בת 40 מ"ר שבה התגוררנו בשכירות חמש נפשות. אני אומרת לה שיש לנו ביטוח כזה. היא אומרת לי: "כמה פרמיה את משלמת?" האמת שרציתי לסגור, אבל מאי נעימות אמרתי שאלך ואראה. אמרתי לה את סכום הפרמיה שיורדת כל חודש. היא אמרה: "בעבור חצי מהסכום הזה אני מבטחת אתכם בסכום כפול מזה". זה אמנם דיבר אליי, אבל לא מספיק כדי שאסגור עיסקה. "מי מבוטח?" שאלה. "בעלי ואני" אמרתי. "ילדים יש?" "שלושה, כן ירבו". "והם מבוטחים?" שאלה. לא עניתי. "אני  מציעה לך ביטוח לחמישה בני אדם במקום לשניים בסכום כפול למקרה תאונה ובחצי פרמיה, אז יש לך שאלה?" אמרתי: "אני אסגור אתכם, אבל מה יהיה עם הביטוח הקודם?" "אני אשלח להם פקס שאתם רוצים לבטל". "יופי", אמרתי ומסרתי את מספר האשראי. העיסקה נסגרה.
בצהריים הגיע בעלי ואמר כי השיג מאחיו רכב ואנו נוסעים להוריי בנתניה. עלינו על הרכב ונסענו. בדרך חזור בלילה, ממש לפני חצות, התרחשה תאונה נדירה. באחד הצמתים נכנסו בנו מהצד שני כלי רכב. לא אחד. אנחנו עפנו, התגלגלנו והובלנו לבתי חולים. שברים בצלעות, בידיים, ברגליים, תפרים בראש, אבל ברוך ה' חיים. משפחה שלמה מאושפזת, הרכב הלך לגמרי. בני המשפחה הגיעו לבקר אותנו למחרת. כולנו היינו בהכרה, פצועים וחבולים והמומים ממה שקרה לנו. אחיו של בעלי, שהיה בעל הרכב, הגיע וסיפר שהרכב התרסק ולדעתו יוכרז כ'טוטאל לוס'. "זה בסדר, כבר השארתי הודעה לסוכן הביטוח שלי והוא צריך לחזור אליי בכל רגע". הוא לא סיים לדבר, והסלולארי שלו צלצל. סוכן הביטוח שלו היה על הקו. "אתה יודע שהביטוח שלך פג אתמול?" "אתמול?" "כן, הוא היה עד לתאריך 31/7". הוא סגר את הטלפון ונראה חיוור כולו. "אין לי ביטוח", אמר, "אני לא מאמין. הביטוח פג אתמול". "רגע", אמר בעלי, "אבל היום התאריך 1/8". "נכון, והביטוח הסתיים יום קודם לכן", אמר גיסי. "לפי הגיון זה היה צריך להסתיים בחצות". "ובאיזו שעה הייתה התאונה?" "תברר".
עברו עלינו דקות ארוכות של לחץ. על פי מסמכי בית החולים הגענו בשעה חצות ורבע, אבל הזמן הקובע הוא זמן התאונה. גיסי התקשר למד"א וביקש לשאול מתי הגיעה הפנייה. הם התעניינו מדוע הוא שואל, והוא הסביר. דקה מורטת עצבים עד שהתשובה הגיעה: ב 23:58 נרשמה הקריאה. הרכב היה עם ביטוח.
ואז נזכרתי בשיחת הטלפון המוזרה מהבוקר. "עשיתי היום ביטוח תאונות", אמרתי. "יש לנו", אמר בעלי. "כן, אבל עשיתי עוד אחד". 
כמה ימים לאחר מכן יצאנו מבית החולים. לא בדיוק בריאים ולא בדיוק שלמים, כולנו עם שברים, בני עם חמישים תפרים, אני עם כמה צלעות שבורות ובעלי אחרי זעזוע מוח. לקח לנו זמן להתארגן עד שהגשנו שתי תביעות לשתי חברות שונות. מחברת 'הראל' קיבלנו הסכמה, אך מהחברה האחרת קיבלנו סירוב. "ביטלתם את הביטוח", כתבו לנו. עורך הדין שלנו ביקש לראות את החתימה על הביטול. הם שלחו טופס ביטול, אבל החתימה שהתנוססה עליו הייתה של... הנציגה שמכרה לי את הביטוח השני... היא לא הייתה מוסמכת לעשות זאת. רק מי שקנה את הביטוח מוסמך לבטלו.
התוצאה: קיבלנו סכום פיצויים שבאמצעותו יכולנו בעזרת ה' לעבור מיחידת הדיור השכורה בת ארבעים מ"ר לדירת ארבעה חדרים בבעלותנו, ועוד סכום נאה שאיפשר לנו לצאת ממעגל העוני שחיינו בו.
האם אני מנסה לומר שקרה לנו משהו טוב? ממש לא. התאונה הייתה רעה, ובריאות תמיד קודמת לכל, אבל כשאני נזכרת במצב הנפשי ובמצב הרוח הנורא שהיה לנו, בעיקר בחוסר האונים ובידיעה שלעולם לא נוכל לחיות אחרת, אני לגמרי לא בטוחה. ועדיין איני מעזה לומר שקרה לנו משהו טוב.
אבל הסיפור, כמו שאתה יודע, לא נגמר.

אם לא איכפת לך, אני עדיין לכודה בתוך תא מטען של אוטובוס שדוהר, מי יודע לאן, בתי הפעוטה בת השנה בידיה של ילדה בת 12, שכאמור אפילו היססתי אם למסור לה אותה למשך עשר שניות. ושוב אני נמצאת במצב בלתי נסבל של אימה נוראה, חרדה  וחוסר אונים מאין יבוא עזרי.
רבע שעה נסעתי כך, בוכה, נואשת, ומדי פעם מכה על הברזל ויודעת שאיש אינו שומע. ולפתע שמעתי קולות סירנה. האוטובוס נעצר. שמעתי קולות, ולפתע נפתחה דלת תא המטען. יצאתי, בוכייה, וראיתי מולי שלוש ניידות משטרה.
מסתבר שהילדה ההמומה התעשתה והחלה לומר לעוברים ולשבים מה קרה. לקח להם זמן לקלוט את הסיטואציה, והם התקשרו למשטרה. זו תשאלה את הילדה איזה אוטובוס זה היה. במפתיע היא זכרה את המספר, כך ידעו לפנות לחברה ולוודא היכן אמור להיות האוטובוס. הנהג לא ענה, כי נהגים אינם אמורים לדבר בשעת הנסיעה, לכן פתחו השוטרים במרדף אחריו, ובאחד הצמתים פשוט הקיפו אותו והורו לו לעצור.
נכנסתי לניידת ואז נזכרתי: "העגלה!"
שוטר נכנס להוציא אותה מתא המטען. אני לא יכולתי לחשוב על כך, והנה עוד משהו שכנראה לא ארשה לעצמי לעשות לעולם... חזרתי בניידת משטרה אל התחנה, כולי דואגת. הורידו אותי בתחנה. התינוקת שלי הייתה בזרועותיה של שוטרת, וסביבה קהל של נשים מפנקות... "איפה הילדה!" שאלתי. "היא הלכה", אמרו לי. "אני חייבת להודות לה'" אמרתי. "וגם להתנצל בפניה. אני חושבת שהיא עברה טראומה לא פחות ממני". אבל אף לא אחת ידעה לומר לי מי הילדה.

חזרתי לחיי. עברתי דברים לא פשוטים בשנה אחת. כשנוכחתי לדעת שרבע השעה הזו משפיעה עליי לרעה, הלכתי לסדנה שתשחרר אותי מהטראומה הזו, והדבר נעשה די בהצלחה.
ועדיין, המחשבה על הילדה לא הרפתה ממני. הרמתי טלפונים לכל מי שבסביבה כדי שיעשו לי בירור מי הילדה, שפשוט יפיצו שאני מחפשת אותה. לפני שבועיים קיבלתי טלפון. האישה בצדו השני של הקו הזדהתה כאם הילדה. מסתבר שלא חיפשתי נכון. לו הייתי פונה למשטרה הייתי מקבלת מיד את שמה. ביקשתי לדעת מה אתה ואיך הטראומה הזו השפיעה עליה. "אני ממש בחרדה שזה השפיעה עליה באופן חריג"., אמרתי. "זה באמת השפיעה עליה באופן חריג" , השיבה האם
מסתבר שהילדה הזו הייתה ילדה מצטיינת ומיוחדת במינה, אך די סגורה ומופנמת. האירוע הזה נחת עליה כרעם ביום בהיר. במפתיע, היא תפסה תושייה, תפקדה כמו בוגרת, פנתה לאנשים, הסבירה להם מה קרה, ובינתיים הרגיעה את התינוקת. כשהמשטרה הגיעה, ידעה להגיד להם את מספר האוטובוס ואת שם החברה, וגם הציעה להם להתקשר לחברה ולברר היכן צריך להית האוטובוס ולעצור אותו.
רק כאשר הגיעו מספר נשים ושכנעו אותה שהן לא יעזבו את התינוקת עד שהאמא תבוא, היא נעתרה, מסרה אותה והלכה הביתה.
"לאחר ימים אחדים הזמינו אותה לתחנת המשטרה. הגענו יחד אתה, נתנו לה איזו תעודה הוקרה. הם אמרו שמעולם לא הייתה להם תעודה מהסוג הזה, והם היו צריכים לאלתר... בתי חזרה עם הרבה כוח, במשפחה וגם מבחינה חברתית הפכה לגיבורה, וכולם מדברים על התושייה ועל הבגרות שהיא גילתה באירוע. בקיצור", אומרת האם, "הסיפור הזה עשה לה רק טוב, אז את יכולה להיות רגועה לגמרי".
זה הסיפור. וכפי שהתחלתי אותו אני גם מסיימת.

בדרך כלל אתה כותב סיפורים עם התחלה רעה וסוף טוב. לפעמים ההפך. את הסיפור שלנו, בעצם את שניהם, קשה להגדיר. כי הטוב והרע מעורבבים זה בזה. היינו מעורבים בתאונה. זה רע. וזה ממשיך להיות רע גם אחרי שקיבלנו פיצוי. אבל עברנו מחיי עוני לחיי רווחה. זה טוב וזה ממשיך להיות טוב למרות התאונה. נתקעתי בתא מטען של אוטובוס. זה רע, ואני אישית עדיין מתמודדת עם הטראומה הזו, אבל ילדה קטנה גילתה דרך המקרה את יכולותיה וקיבלה כוח ועצמה ששינו אותה לטובה. וזה טוב.
כעת אנו בתביעה מול חברת האוטובוסים, ומי יודע מה יקרה בסוף. אני יודעת שהחיים הם כמו תא מטען... על כורחך אתה חי... ומשעה שנולדת עליך לתת דין וחשבון... להחליט בעצמך אם מה שקורה לך הוא טוב או רע. הכל מאתו יתברך, ובסופו של דבר בני האדם ביכולתם להחליט מה לבחור.
אני בוחרת בטוב! (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 7)

תפילה
רבונו של עולם
אני חייב שתחזק אותי באמונה. אני מוכרח את זה. כי בעצם, אני עדיין מסתכל על כל מה שקורה כאילו אין פה השגחה ח"ו. אחרת, איך זה שאני עדיין מתעצבן לפעמים ממה שקורה לי? הרי הכל אתה עושה לי?
תעזור לי להחדיר למוח וגם ללב שאתה אבא מנהיג פה את הכל ואתה יודע בדיוק מה אני צריך לעבור כדי שאזכה להתקרב אליך.
תעזור לי להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלי, דווקא בדרך הזו, דוקא על ידי הקשיים האלה.
תעזור לי להתאמץ להאמין בך, להתאמץ להאמין שאתה לא עושה לי שום דבר רע בחיים.
וכשקורים כל מיני שיבושים ועיכובים בתוכניות שלי, כשקורה ההפך ממה שביקשתי והתפללתי, תעזור לי לזכור את שלושת מלות המפתח של האמונה: ככה ה' רצה. קודם כל זה. אחר כך להזכיר לעצמי שבעצם ה' רוצה את הטוב ביותר בשבילי, אז מה אני נשבר? מה אני נבהל? מה אני מתייאש?
תעזור לי אבא לזכור שאתה כל יכול, ואפילו שבדרך הטבע אני לא רואה שום סיכוי, אני חייב להאמין שאתה תעשה דבר שבכלל לא חשבתי עליו. תעזור לי לזרוק את השכל ברגעים האלה ואז אין גבול לפתרונות ולישועות שאני מאמין שאתה יכול להושיע אותי. ממש כמו בקריעת ים סוף. 
תעזור לי אבי שבשמים להאמין שבחושך הכי גדול, ברגעים הכי קשים, אתה איתי, אתה יודע מה עובר עלי, אתה חי איתי את הצער שלי. 
תעזור לי אבא להפנים את האמת הזו שאין עוד מלבדך. כי זה עוד לא בתוכי. כי אני כל רגע מתבלבל, ושוכח שמה שקרה עכשיו גם זה מאתך. אני כל רגע רץ למטבח לאכול משהו כדי להרגיע את עצמי, מרים טלפונים כדי להוציא מהלב, עוד לא הגעתי לאמת הגדולה הזו של אין עוד מלבדו. תעזור לי להגיע אבא.

שבת שלום
מנחם אזולא

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
דברי הרב אברהם ס. ציון נ"יספר הרב דבש מסלעליקוטי מוהר"ן בשפה ברורהדרושים מתנדבים לאתריצירת קשרתמיכה באתרהיה שותף להפצת האתרשיעורי הרב ברצף (אודיו)לוח שנה עברי / לועזימספרי טלפון ומידע חשובRSS
רדיו קול הנחללוח שידוריםתוכניות מוקלטותהאזנה בטלפון 0722-748748אפליקצייה בAppStoreאפליקצייה בGooglePlayחדשות מוסיקה יהודית
היכרויות לציבור הדתיהרשמה לאתר בחינםמצאו זיווג באתרתמיכה באתרמאמרים משפחה וזוגיותפורום משפחה וזוגיות
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
כל הפורומיםפורום שאלות לרב אברהם ציון נ"יפורום חסידות ברסלבפורום דברי תורהפורום דברי שמחהפורום משפחה וזוגיותפורום חדשות מוסיקה יהודיתפורום חדשות ואקטואליה
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי מזג האוויר