מאמרים וראיונות

פרשת וישלח - אין לי כסף אין לי

פרשת השבוע | ניר אביעד | י"ז כסלו התשע"ו | 3051 | 0 | |

פרשת וישלח - אין לי כסף אין לי

פרשת "וישב" - אין לי כסף אין לי
ניסיון הפרנסה הוא אחד מהניסיונות הקשים והמאתגרים ביותר שרובנו מתמודדים עימו במהלך חיינו, והוא מחייב שילוב של השתדלות ומאמצים מעשיים יחד עם הרבה אמונה.
כולם זוכרים את חטא אדם וחוה שבעטיו נגזר עלינו "בזיעת אפך תאכל לחם", ובכל פעם שאנחנו חווים עוד יום ארוך ושוחק במשרד או שוב פעם מקבלים בדואר מעטפה ובה חשבון ארנונה/חשמל/גז אנו נזכרים באבא ובאמא של כולנו ושואלים "למה למען השם לא התאפקתם קצת? עץ הדעת היה כל כך טעים שזה היה שווה את כל זה?!".
"אין לי כסף אין לי" שר גידי גוב, ואכן רוב בני האדם מתהלכים בתחושה פנימית שאין להם מספיק כסף כפי שהיו רוצים ומרגישים טרודים מאוד מסוגיה זו.במאמר היום ננסה לתאר את הגישה והתפיסה של היהדות כלפי אותו קושי שכולנו נתקלים בו ולהציג מספר עצות וטיפים מעשיים שנתנו לנו חכמי ישראל לאורך הדורות כיצד לחיות חיים של אמונה יחד עם חיים של רווחה כלכלית. 

פרשת השבוע שלנו עוסקת ברובה במפגש הפיוס בין יעקב אבינו לבין עשיו לאחר שיעקב נאלץ לגלות מארץ ישראל לשנים רבות מחמת כעסו של אחיו. לאחר הפגישה הדרמטית, החיבוקים והבכי המשותף, יעקב מבקש לתת לעשיו מנחה בדמות כמות גדולה של עזים, גמלים, פרות ואתונות. עשיו בתחילה מסרב באומרו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ לִי רָב". יעקב מפציר בו ואומר: "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי הקב"ה וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". בהבדל בין הביטויים "רָב" ו"כֹל" מתמצה ההבדל בין השניים. לכאורה, התבטאות יעקב "יש לי כל" תמוהה, שכן למי באמת יש את הכול?! ובכן, מסתבר שיעקב בא ללמד אותנו כלל גדול ומשמעותי מאוד בחיים - יש לשמוח באמת ובתמים עם מה שיש לנו ולא להרגיש עצבות ותחושת מחסור גם אם בפועל אין לנו את כל מה שהיינו חפצים בו. המילה "רב" מתייחסת לכמות, ועשיו, המוכר לנו מהפרשה הקודמת כאיש חומרני וגס, מייצג את התפיסה (שלצערנו רבים מאוד מאתנו לוקים בה) של המרדף אחר החומר מתוך דמיונות ששם האושר שלנו חבוי. יעקב, לעומת זאת, אומר לו שגם אחרי שהוא ייקח ממנו את כל הגמלים, העזים והאתונות, עדיין יישאר לו "כל" ועדיין הוא ירגיש שיש לו "כל", משום שגם כשהוא מחסיר מרכושו, זה לא פוגע בתחושה הסובייקטיבית שלו שיש לו את כל מה שהוא צריך.
בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובינו הינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", לובש את המותגים העדכניים, מבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל ורוכש את שלל המותגים המופיעים בפרסומות. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה - "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", כלומר על מנת להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת או ממה שביכולתנו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאמים לנו. התפיסה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים יחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא יחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט! מי שנופל בידי התאווה לרדיפת ממון לעולם לא יהיה מסופק כי תמיד הוא ירגיש שאין לו מספיק בלי תלות בכמה בפועל הוא באמת השיג. תחושת העושר והעניות הן סובייקטיביות ותלויות במתבונן. חשוב לזכור שהאושר לא מתייחס רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
הרבי מקוצ'ק נהג לומר שהבעיה הכי גדולה של העניים היא שהם חושבים שאם הם יהיו עשירים הם יהיו שמחים. זו טעות מרה, שכן האושר האמיתי לא תלוי במציאות חיצונית אלא בחיבור נפשי ורוחני לעצמינו ולקב"ה. דוגמא יפה לכך הוא הסיפור על רבי עקיבא ואשתו רחל, אשר חיו בראשית נישואיהם בדלות חומרית איומה ולנו על מעט חציר באסם עבש. הקב"ה סיבב את הדברים כך שאחד השכנים, שהיה עני אף יותר, ביקש מהם מעט קש כדי להשכיב עליו את התינוק שנולד לו ובזכות הנתינה הם הרגישו עשירים. בדורנו בו הדת השולטת עברה להיות "דת הצרכנות", וכי כהני הדת הפכו להיות האוליגרכים והסלבריטאים למיניהם, עיקר "תחושת המחסור" נובעת משאיפה לצריכה מופרזת. הפרסומות מספרות לנו מה אין לנו ואנו מתפתים להאמין ולהרגיש את אותו חסר מדומה.

תאוות הממון היא מהקשות שישנן, ולראייה, להבדיל מתאוות אחרות, כדוגמת אוכל או מין, גם כשמשיגים ממנו עוד לא שבעים. רוב בני האדם רוצים מהכסף והרכוש עוד ועוד בלי קשר לצרכים האמתיים שלהם. היטיבו חז"ל לתאר זאת: "יש לו מנה (מאה) רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (כלומר אין אדם שמרגיש מרוצה ממצבו החומרי וכל מי שנפטר מרגיש שהוא השיג רק חצי ממה שהיה רוצה). שלמה המלך הוסיף וכתב בספר 'קהלת': "אוהב כסף לא ישבע כסף", כלומר כאשר אדם שקוע בשאפתנות חומרית, רעבונו לא ישבע לעולם, אלא יוכפל וירבה מכיוון שככל שינסה להשביע את רעבונו כך יוסיף לרעוב ולרצות יותר ויותר. עובדה זו הייתה יכולה להישאר כאנקדוטה משעשעת אלמלא שלתפיסה הזו יש מחיר מעשי כבד מאוד בחיים של רבים מאיתנו. 
אין עוררין על כך שחשוב לעבוד ולהתפרנס, אולם, לצערנו, הרבה אנשים עובדים הרבה יותר מידי שעות מכפי הצורך, והדבר בהכרח בא על חשבון בילוי זמן איכות עם בני/בנות הזוג והילדים, או על חשבון זמן חשוב של פנאי אישי. רבים רצים לצבור כסף ובסוף נפטרים ומורישים אותו הלאה מבלי שבאמת זכו ליהנות ממנו, או שלחלופין עובדים כמו חמורים שעות נוספות כדי לממן את המוצר האלקטרוני החדש והלגמרי מיותר שהם רכשו או כדי לקנות אוטו במודל חדש יותר משל השכן ממול. לא, אנחנו לא באמת צריכים לקנות דירה כה יקרה ולהשתעבד כל החיים למשכנתא וגם לא חייבים להתהדר באייפון הכי חדשני ונוצץ.
כולם מדברים על "יוקר המחייה" ומפנים אצבע מאשימה לממשלה, לתעשיינים, ליבואנים, לחרדים, למתנחלים, לשמאלנים, וכו' וכו', וכל זאת במקום להפנות את המבט פנימה ולבחון בכנות האם אנחנו באמת צריכים את כל מה שאנחנו רוצים.
בקריאה של פרשת השבוע הנוכחית אנחנו פוגשים שתי התייחסויות חשובות נוספות לנושא הכסף והממון. כתוב ביחס ליעקב, רגע לפני המפגש עם עשיו: "וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק... וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ונשאלת השאלה מדוע במצב המסובך בו הוא היה נמצא הוא בחר לחזור לבדו למקום הקודם בו כל פמלייתו שהתה ולהסתכן בפגיעה? רש"י התייחס לסוגיה באומרו כי "יעקב שכח פכים (כלים) קטנים והוא חזר לצדו השני של הנהר כדי לקחתם". מהעובדה, שעבור יעקב רכושו היה כה חשוב, חז"ל למדו כלל גדול לפיו "צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם". לכאורה הדבר מהווה פלא גדול, שכן מה פשר אהבת הממון הזו? על פניו, היינו מצפים שאדם גדול כמו יעקב יהיה כל כולו שקוע בעולם הרוח והוא לא יסתכן בעבור זוטות כמו מספר כלים קטנים שנשכחו. (בהערת אגב ציין שעל פי תורת הסוד אותם פכים קטנים הם פח השמן המפורסם שמצאו החשמונאים במקדש, אולם על ענייני חנוכה נדבר בע"ה בשבוע הבא...).
במקום אחר הגמרא במסכת תענית מביאה את הסיפור המפורסם על אבא חלקיה שבשובו מן העבודה, כשהיה עובר דרך שדה קוצים, היה מרים את גלימתו. שאלו אותו חכמים למה הוא עושה כך, הרי הגלימה תגן עליו מן הקוצים והוא ענה להם שהשריטות שבגוף חולפות ומתרפאות ואילו הבגדים לעומתם עלולים להיפגע ולהתקלקל. כדי להבין את ההתנהגות המשונה הזו של השניים יש להבין קודם לכן את המקום שנותנת הדת שלנו למונחים של כסף וממון. על פי התפיסה היהודית, כסף שהרווחנו ביושר (ולא חלילה בגזל ובמרמה) הוא יקר מאוד וערכו עולה לאין ערוך על שוויו הכלכלי. הדבר נובע מהעובדה שתפקיד האדם בעולמו של הקב"ה הוא לפתח ולשכלל אותו. כבר בפרשת "בראשית" ניתנה לנו הנחייה לכבוש ולרדות בשאר הברואים, ובעצם להיות שותפים לבורא במלאכת עיצוב העולם. הממון שאנחנו יוצרים כתוצאה מעבודתנו (בין אם פיתחנו תרופה חדשה, בין אם אפינו עוגות בקונדיטוריה ובין אם סללנו כבישים) הוא העדות לכך שביצענו את ייעודינו ויצרנו מציאות חדשה שבגינה אף זכינו לשכר. בזכות העבודה והעשייה הפיזית שלנו אנחנו נהיים שותפים של הקב"ה למלאכת הבריאה.מהסיבה הזו כל הצדיקים הגדולים התייחסו בכבוד גדול לממונם ולרכושם.
יעקב אבינו היה השילוב הבריא בין הקודש והחול. מצד אחד הוא היה "איש תם יושב אוהלים", ומהצד השני הוא לחלוטין חי את חיי המעשה והחומר. שקדנותו של יעקב בלמוד תורה לא סתרה את העובדה שהוא הבין שהעולם יתקדם אם יהיו בו חיי מסחר שוקקים ותוססים. זהו בתמציתיות אותו סולם המקשר בין השמיים והארץ, עליו יעקב חלם בפרשה הקודמת – סולם המחבר בין החומר והרוח ומחייב אותנו להביא קדושה אף לעשיות שהן כביכול הארציות ביותר כדוגמת פרנסה, אכילה ושתיה ופרייה ורבייה. 
ה"חידוש" של יעקב היה שאת פעולת המסחר יש לעשות מתוך כללים אמוניים הכוללים הדדיות ויושר. עוד לפני שמצוות המשא ומתן ביושר ואמונה ניתנו, יעקב השכיל להבין שהדרך היחידה לקדם את העולם לעבר היעוד והתיקון שלו היא בעשייה כלכלית נמרצת ואקטיבית, הנעשית גם מתוך אהבת הזולת ולא רק מתוך אהבה עצמית. 

בנוסף, בפרשה הנוכחית מופיע התיאור הבא: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם. וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר". המשנה במסכת שבת מסבירה ביחס לפסוק זה שאחת הפעולות הראשונות שיעקב אבינו עשה עם חזרתו לארץ אחרי השנים הרבות בניכר הייתה לבנות מערכת מסחר וכלכלה בעיר. האדם, שאולי היה הגדול ביותר מבחינה רוחנית בהיסטוריה האנושית ("בכיר האבות"), מצא זמן בין כל עיסוקיו הנעלים לדאוג לענייני החומר הכי ארציים. בזכות גדולתו הוא השכיל להבין שכלכלה מפותחת היא המפתח לאושר ולעושר של העולם. 
מהנדס/עורך דין/פועל זבל/כלכלן – בכל מקצוע ניתן לעשות טוב ולקיים את רצון התורה או לחלופין להיות אגואיסט. המשימה שלנו בעולם היא לחיות בתודעה שבכל מה שאנחנו עושים הקב"ה נמצא עמנו ושתפקידנו להיות "חיילים בצבא של עשיית הטוב". אדם שעובד, לדוגמא, כקופאי בסופרמרקט יכול לחשוב רק על המשכורת ועל המשימות הטכניות שיש לבצע תוך תחושת מרירות פנימית וציפייה לתום המשמרת, או לחלופין לעשות את אותן הפעולות בדיוק, כאשר במקביל הוא חושב ומכוון כיצד הוא עושה טוב לסובבים אותו (הלקוחות להם יאיר פנים, המעסיק שירוויח בזכותו, משפחתו שתהנה ממשכורתו, וכו') – גם זה נחשב לחיבור בין הקודש לחול.
מה שחשוב זה לא כמה נרוויח, אלא איזה ברכה נראה מהכסף. בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג אותו, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון, אך לעשות את זה בהגינות ולשמוח בחלקנו. נקודת מבט גשמית על העולם בהחלט תראה לנו אנשים מסוימים שגוזלים, משקרים ומרמים בעסקים, וכתוצאה מכך מגדילים את חשבון הבנק שלהם. מבלי להיכנס לחשבונות של מעלה ולתיקון הלא נעים שעוד מחכה להם בעולם הבא, התבוננות מעט מעמיקה כבר בעולם הזה תגלה לנו שלרוב אותם אנשים אומנם יש יותר זוזים בארנק, אבל שקט נפשי, שלום בית, שמחה ונחת רוח הם מושגים הרחוקים מהם מאוד. אם מעט נפתח את העיניים ונתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו לפיו "עושר שווה אושר" נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהוא זכה להרוויח. היהדות חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית, אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח. רבי אלעזר בן עזריה בפרקי אבות היטב לתאר את מערכת היחסים העדינה בין הכסף והחומר לבין הרוח והנשמה באומרו: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אספקט אחד של החיים מבין השניים לבדו אינו מספיק. להבדיל מתורות המזרח המטיפות להתנתקות טוטאלית מהחומר ואף בזות לו, היהדות בהחלט מכירה בחשיבותו. ראייה לכך אנו מוצאים בכבוד הגדול שנהגו חז"ל לתת לאנשים עשירים. לפי תפיסתם, מאחר והקב"ה הוא זה שבחר לתת שפע חומרי לאותו עשיר, אזי ודאי יש בו מעלה טובה ששווה לכבד. מעבר לכך, ישנם תיאורים על רבנים גדולים שנהגו ללמוד תורה, כאשר על שולחנם בזווית העין הם נהגו להציב את כל היהלומים והאבנים הטובות שהיו להם. על פניו, התנהגות זו נראית ההיפך הגמור מרוחניות, אולם מאחר שהם הכירו את נפש האדם היטב, הם ידעו את האמת לפיה הממון ותחושת הרווחה הכלכלית נותנים שקט נפשי המאפשר לנו לעסוק בתורה בנחת רוח. כאשר הרמה ההישרדותית שלנו אינה מאוימת אנחנו פנויים רגשית להתקדם בעולמות המשמעותיים יותר של הרוח. אין ברצוני חלילה לומר שלא יכול להיות אדם עני שהוא גם גדול בתורה, ולראייה לא מעט מגדולי ישראל היו עניים מרודים, אולם מבחינתנו, "האנשים הרגילים", פרנסה וממון בהחלט חשובים ומאפשרים מחשבה צלולה ופנויה יותר. רווחה כלכלית, אם כך, היא דבר חיובי מאוד ביהדות, כאשר הסייג היחיד הוא שאותה עשירות לא תגרום לאדם לשכוח את מי שנתן לו את אותו שפע ותביאו להיכלא בשבי הגאווה והאגו של "אני ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". בפרשת "האזינו" אנחנו מוזהרים שלא ליפול לכפירה ולבעיטה במסגרת הדתית דווקא מתוך שפע חומרי ("וישמן ישורון ויבעט") ומסיבה זו נאמר שניסיון של עשירות קשה מניסיון העניות.
מה שאנו יכולים ללמוד מההתייחסויות השונות שהובאו עד כה ביחס לכסף הוא שהיהדות בהחלט רואה בעבודה ובצבירת ממון כערך חשוב, אולם אך ורק אם הן נעשות למטרת קידום העולם ולא חלילה למטרת קידום ה"אגו" והגאווה הפרטיים או לטיפוח תאוות נמוכות כאלה ואחרות. הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל שם מספר שאלות נוקבות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". השאלה הראשונה אותה כל אחד מאתנו יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה? לפרנסה מתוך יושר ואמונה פשוטה ותמימה יש חשיבות אדירה! לכל חובותיו הנוספים של האדם ולכל חמש השאלות הנוספות אין ערך רב אם לשאלה הבסיסית תהא תשובה שלילית. ללימוד תורה, לעשיית מצוות בין אדם לחברו, להפעלת המוח להיות יצירתי ולהקמת משפחה יש ערך מופחת אם הדברים לא נעשו מתוך אמונה ומתוך יושר אמיתי.
לפי האמונה היהודית, הפרנסה שלנו למשך כל השנה הקרובה נגזרת משמים בראש השנה. למרות שהסכום הסופי שיכנס לכיסינו כבר קבוע וידוע מראש במדויק, אנחנו בהחלט מצופים להשתדלות ולעשיות בתחום. השכר הכולל אומנם קבוע מראש, אבל כמה נהנה מכסף זה – זה יקבע ע"י מעשינו היום-יומיים. תכלית האמונה היא שהאדם יחזיק בחבל בשני קצותיו – מצד אחד יקום בבוקר ויאמר לעצמו שאם הוא לא ילך היום לעבודה לא יהיה לו מה לאכול, ומהצד השני כשהוא חוזר בערב הביתה מיום עבודה מפרך יאמר לעצמו שגם אם הוא לא היה יוצא היום מביתו עדיין הוא היה זוכה להשיג את אותו הסכום בדיוק. בעצם בשלוב הזה אנחנו זוכים לקיים את ההנחיה של הלל הזקן: "אם אין אני לי - מי לי?" יחד עם המשך המשפט "וכשאני לעצמי – מה אני?".
טיפים לפרנסה טובה ורווחה כלכלית שקיבלנו לאורך הדורות מחכמי ישראל:
לא לדאוג- העיסוק האובססיבי של רבים בשאלות של "מה יהיה איתי?" ו"איך אצליח לפרנס את משפחתי?" הוא מוגזם וגוזל אנרגיות רבות. יש לסמוך על מי שדואג בטבע למזון לכל חיה וחיה שגם עלינו הוא לא יפסח. אם נפתח את העיניים נראה שכל העולם הזה הוא מסעדה אחת גדולה ושכולם בסוף מסתדרים. כן להשתדל עבור הפרנסה (כמובן במידה סבירה), אבל לא לדאוג!
מעשר כספים - במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה שאני אעבוד קשה עבור פרנסתי ואח"כ עוד אצטרך לתת מתוך זה למישהו אחר? שהוא ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! מה אני פראייר?! אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה (במיוחד כשבכיסנו לא תמיד מצויה הפרוטה וגם כשלנו עצמינו קשה). יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמון בבורא עולם ואמירה שאנחנו יודעים שגם אם ניתן משלנו הוא לא ישאיר אותנו חשופים וחסרים. מעבר לכך, הקב"ה אומר לנו ביחס למצוות הצדקה באמצעות הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים". חז"ל אף חידדו את העניין באומרם "עשר למען תתעשר". בין אם נתעשר מכך ובין אם לא – נתינה לאחר היא חובה מוסרית בסיסית והיא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר . 
 
שלום בית – המשנה במסכת 'בבא-מציעא' גורסת כי "מי שמכבד את אשתו זוכה לעשירות", וזאת משום שהקב"ה, בתור מי שרוצה תמיד לתת שפע לעולם, עשה את השלום ככלי שיכול לקלוט ולהכיל את אותם ברכה ושפע. רבי נחמן מברסלב פיתח נקודה זו באומרו כי גבר שמתנהג בצורה לא הולמת כלפי אשתו אזי במו ידיו הוא שופך את הדלי עם השפע שניתן לו מלמעלה. גם אם הוא ירוויח סכומי עתק הוא לא ייהנה מאותו כסף, הצרות ירדפו אותו והוא אפילו לא יבין מדוע.
יושר בעסקים - אדם שמילה שלו היא מילה ושהוא מתאמץ בכל מצב לעמוד בדיבורו זוכה להצלחה בעסקים, כפי שנכתב ב'מדרש בראשית': "הנושא ונותן באמונה נכסיו מתרבין". כל הטריקים והשטיקים הלא הוגנים שבמסחר אולי יביאו לאדם עוד כסף, אבל הקדושה תצא מחייו והוא יחייה חיים פנימיים שלא שונים מהותית מחייה של חיה. בהקשר הזה ראוי להזכיר את ההזהרה של חז"ל שטענו שאדם שמאכיל את ילדיו מכסף שהוא הרוויח בגזל גורם לנשמתם הזכה נזק אדיר. בבואנו להבין את ההגדרות של יושרה מומלץ לעיין בדבריו של הרמח"ל ב'מסילת ישרים' שטען, כדוגמא, כי על בעל חנות לממכר תפוחים אסור להציב את התפוחים היפים במעלה הערימה ואת הכעורים למטה, שכן גם פעולה זו נקראת תרמית. עד כדי כך צריך לדקדק ולהיזהר.
להימנע ככל האפשר מכעס - כאשר רוצים להביא לאדם שפע מן השמים בוחנים אותו ע"י מקרה מכעיס ואם הוא מתגבר ולא כועס אז הוא מקבל את אותו השפע. הינה עוד סיבה להימנע מכעס - ייתכן שהרגזנות גורמת לנו להפסד ממון.

שנזכה כולנו לרווחה כלכלית יחד עם שמחה במה שקיים.
שבת שלום, ניר אביעד 

משימה לשבת - נקודות למחשבה:
· "איזהו העשיר? השמח בחלקו". האם אני שמח בחלקי?
· האם הדאגה לפרנסה מעסיקה אותי במחשבות יותר ממה שאני רוצה?
· האם בגלל הרדיפה אחר הפרנסה והנוחות החומרים אני מפספס את העיקר בחיים (קשר אמיתי וחי עם בן/בת הזוג, קשר עם הילדים, זמן ללימוד רוחני וזמן פנוי לעצמי)?
· האם נקלעתי למערבולת של רצונות שהם לא באמת שלי לרכישת מוצרים שונים שראיתי בפרסומות ואצל אנשים אחרים, ולכן אני נאלץ לרדוף אחר הכסף ולעבוד יותר מידי קשה?

מעוניינים לפרסם מאמר באתר שלנו? שלחו אלינו את המאמר ובמידה ויימצא מתאים אנו נפרסם אותו - לשליחת מאמר לחצו כאן

תגובות הגולשים



אתר של שמחה
עמוד הבית
חסידות ברסלבפרשת השבועחגים ומועדיםמשפחה וזוגיותטיפים ועצותאמונה והשקפהנקודות טובותתורה ומצוותסיפורים מהחייםפגוש את הרב הילולת הצדיקיםאמרות חז"ל ומשליםמוסיקה יהודיתאומן ראש השנהגולשים כותביםסיפורי ישועות - הצדיק מיבניאל זצ"ל
תורה נביאים כתוביםפרשות השבוע (בתנ"ך)תהיליםפרקי אבותקיצור שולחן ערוך (ליוצאי אשכנז)שמירת הלשון - החפץ חייםתפילות וסגולות
ליקוטי מוהר"ןליקוטי מוהר''ן תנינאקיצור ליקוטי מוהר''ן השלםקיצור ליקוטי מוהר''ן השלם תנינאליקוטי תפילותסיפורי מעשיותליקוטי עצותשיחות הר"ןספר המידותשמות הצדיקיםמשיבת נפש
תהילים יומישידור ישיר - אומןגלריית תמונותיארצייט יומיהדף היומי