שלום לכבוד הרב.. אני בעל תשובה כבר שנתיים +, לומד בישיבה ומאוד נהנה מהלימוד ומרגיש אהבה גדולה לתורה ולמצוות
מחובר לרבנו כמובן והישיבה היא של ברסלב ..במקביל אני לומד מקצוע שבו אוכל לעסוק..וזה העניין
אני מאוד רוצה להיות אברך שלומד יום שלם, אני מאמין שיש לי את היכולת והרצון וכיום יש לי המון חשק..אבל 2 דברים מפחידים אותי
1. מדי פעם קופצים לי זיכרונות מהעבר (מסיבות, חברות וכו'), והכל הזה כאילו אומר לי " תראה איזה משועמם נהיית, לא נהנה יותר מכלום,רק קבור בספרים כל היום.." . ולפעמים אני ממש מצוער מזה, בא לי כבר להרגיש חיות מלימוד תורה ועבודת ה' מבלי שהקול הזה יקפוץ עליי כל פעם..האם לנצח זה יהיה כך? אולי אני בכלל לא מתאים להיות אברך?
2. קראתי בספר "מקום שבעלי תשובה עומדים" שלדעת הכותב בעלי תשובה צריכים מקצוע ולא יכולים להיות אברכים שלומדים יום שלם,וזאת משום שהורגלו לאיכות חיים מסויימת וחיי עוני לא יתאימו לנפש שלהם..הוא כותב שיש משבר שכל בעל תשובה חווה אותו 10-15 שנה לאחר התשובה.. ולכן בעלי תשובה חייבים עבודה מסודרת במקביל
אבל אני לא רואה את הדברים כך..רבנו כותב שבמילא האדם יסבול יסורים בעולם הזה..אז מה עדיף? לעבוד ולסבול יסורים? או לעבוד את ה' יום שלם ולסבול יסורין ואח"כ לזכות בכל הקופה?? רק מה, יש לי חששות שאני איזה מדומיין ושבכלל אני לא ראויי להיות אברך שתורתו אומנותו
בנוסף... מאוד קשה למצוא בחורה שמעוניינת בבחור כמוני, היום כולן רוצות גבר עובד ופחות חשוב להן לימוד תורה (רוב הבנות שיצא לי לפגוש לפחות...)
מה דעתך? תודה רבה מראש
מחובר לרבנו כמובן והישיבה היא של ברסלב ..במקביל אני לומד מקצוע שבו אוכל לעסוק..וזה העניין
אני מאוד רוצה להיות אברך שלומד יום שלם, אני מאמין שיש לי את היכולת והרצון וכיום יש לי המון חשק..אבל 2 דברים מפחידים אותי
1. מדי פעם קופצים לי זיכרונות מהעבר (מסיבות, חברות וכו'), והכל הזה כאילו אומר לי " תראה איזה משועמם נהיית, לא נהנה יותר מכלום,רק קבור בספרים כל היום.." . ולפעמים אני ממש מצוער מזה, בא לי כבר להרגיש חיות מלימוד תורה ועבודת ה' מבלי שהקול הזה יקפוץ עליי כל פעם..האם לנצח זה יהיה כך? אולי אני בכלל לא מתאים להיות אברך?
2. קראתי בספר "מקום שבעלי תשובה עומדים" שלדעת הכותב בעלי תשובה צריכים מקצוע ולא יכולים להיות אברכים שלומדים יום שלם,וזאת משום שהורגלו לאיכות חיים מסויימת וחיי עוני לא יתאימו לנפש שלהם..הוא כותב שיש משבר שכל בעל תשובה חווה אותו 10-15 שנה לאחר התשובה.. ולכן בעלי תשובה חייבים עבודה מסודרת במקביל
אבל אני לא רואה את הדברים כך..רבנו כותב שבמילא האדם יסבול יסורים בעולם הזה..אז מה עדיף? לעבוד ולסבול יסורים? או לעבוד את ה' יום שלם ולסבול יסורין ואח"כ לזכות בכל הקופה?? רק מה, יש לי חששות שאני איזה מדומיין ושבכלל אני לא ראויי להיות אברך שתורתו אומנותו
בנוסף... מאוד קשה למצוא בחורה שמעוניינת בבחור כמוני, היום כולן רוצות גבר עובד ופחות חשוב להן לימוד תורה (רוב הבנות שיצא לי לפגוש לפחות...)
מה דעתך? תודה רבה מראש