שיחה קלו'
שיך להתורה מלא כל הארץ כבודו (י) (בלקוטי חלק ראשון סימן קע"ב). שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בבאור יותר קצת, והענין שהאדם צריך לבטל כל מדה ומדה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחלה צריך לבטל מדה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר~כך מדה אחרת עד שתהיה גם~כן לא, וכן כל המדות עד שיהיו כלם כלא היו. וכפי מה שמבטלין כל מדה ומדה כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עקר האור הוא כבודו יתברך כמו שכתוב (כ): והארץ האירה מכבודו. אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני עושה צל. וכפי גשמיות וגדל הדבר שעומד כנגד הדבר כמו~כן נעשה צל, כגון כשמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מדת המקל. אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל~כן כפי מה שהאדם משקע באיזה מדה ותאוה כמו~כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך וכמו~כן נעלם ממנו אורו יתברך, אבל כשמבטל המדות והתאוות כפי הבטול כן נתבטל הצל, וכמו~כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכל לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו מלא כל הארץ כבודו. ועל~ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל: